הפרטה זה רע? תלוי למי - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפרטה זה רע? תלוי למי

יש הפרטות טובות ויש גרועות, מה שמשנה זה כיצד בנוי תחום הפעילות המדובר

21תגובות

בעיצומה של מחאת קיץ 2011 צעדתי עם המפגינים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי", ולפתע הבחנתי בארבע ילדות בנות 10 שהניפו שלט גדול שבו נכתב "הפרטה זה רע".

היה לי איזה חשד שהן לא מכירות את סוגיית ההפרטה לעומקה, ולכן הושבתי אותן על ספסל סמוך ועשיתי להן מצגת קצרה על הסוגייה. אמרתי שהן צריכות להבחין בין הפרטה של שירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך לבין הפרטה של שירותים עסקיים כמו תעופה ובנקאות. הסברתי שיש הפרטות טובות ויש הפרטות גרועות, ומה שבאמת משנה זה לא הבעלים אלא כיצד בנוי תחום הפעילות המדובר.

ציינתי שלמתנגדי ההפרטה יש כמה טענות שראוי לבחון ברצינות: 1. למדינה יש אחריות לאספקת שירותים שונים לאזרח ואסור לה להסיר מעצמה את האחריות הזו. 2. העברת חברה לבעלות פרטית משרתת את הטייקונים, ואותם מעניין רק הרווח. 3. הפרטת חברה גורמת בהכרח לפיטורי עובדים. באשר לשירותים חברתיים, יש על מה לדבר. שם באמת יש מקום לשאול מה המדינה צריכה ויודעת לספק, ומה לא. אבל בשירותים עסקיים המצב שונה. שם המדינה אינה נחוצה. למעשה היא נחוצה רק לדבר אחד: להסדיר את השוק ולוודא שהוא מתנהל בצורה תחרותית ופתוחה, ולא נשלט על ידי מונופולים וקרטלים או על ידי איגודי עובדים מיליטנטיים שמחזיקים בשאלטר שלו. רוצות דוגמאות? בבקשה.

קחו למשל את אל על ובנק דיסקונט. שתי החברות הופרטו ב–2005. דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן ושראן. אל על נמכרה לאחים דדי ואיזי בורוביץ. האם הבחנתן בשינוי דרמטי בניהול החברות האלה מאז? האם ראיתן פיטורי עובדים? האם ראיתן בעלי שליטה שגורפים רווחי ענק? לא, לא ראיתן אף אחד מאלה. לא בדיסקונט ולא באל על. כי שתי החברות האלה עברו לבעלות פרטית, אבל הן מעולם לא הופרטו באמת. השליטה בשתיהן נמצאת בידי ועדי עובדים שמצליחים לטרפד הרבה מאוד יוזמות ניהוליות, שנועדו לקדם את החברות ולשפר את מצבן התחרותי.

במקרה או שלא במקרה, בחודשיים האחרונים פרשו מנהלי שתי החברות. ראובן שפיגל פרש מניהול דיסקונט לאחר שלוש שנים וחצי בתפקיד, ואליעזר שקדי הודיע השבוע על סיום תפקידו לאחר ארבע שנות כהונה. לכל אחד מהם סיבות שונות, פרטיות ואחרות לפרישה, אך יש להם לפחות דבר אחד במשותף: שניהם עוזבים חברות שלא מצליחות להסתגל לעולם העסקי המשתנה ולשפר את מצבן התחרותי.

יש לכך הרבה סיבות, אבל אחת העיקריות שבהן היא חוסר היכולת לשלוט במשאבי כוח האדם בארגונם. לא שהם לא ניסו. שקדי התחיל בתקופת כהונתו תהליכים של תגמול עובדים בהתאם לתוצאות, וזה אפילו תרם משהו לרווחי החברה. הוא גם החליף חלק מצי המטוסים, ושיפר את השירות ואת ההגנות שהחברה רוכשת מפני עליית מחירי הנפט. אבל אלה שינויים אבולוציוניים. כדי שהחברה תהיה ערוכה לתחרות הגוברת בשוק התעופה, שכבר מתרחשת ותחריף עם ביצוע רפורמות השמים הפתוחים, עליה לעבור שינוי מהפכני בהרבה. השינוי הנדרש אינו רק לצמצם את מצבת כוח האדם ולהתאימה לעולם של טיסות זולות, אלא גם לשנות את תנאי ההעסקה המופלגים שלהם זוכים סגמנטים שונים בחברה, ובהם טייסיה.

גם שפיגל ניסה להוביל בדיסקונט מהלכי התייעלות משמעותיים, אבל נתקל שוב ושוב בהתנגדות של ועד העובדים בראשות ריקי בכר. הוא אמנם צימצם במעט את מצבת כוח האדם, אך לא הצליח להוציא את דיסקונט מהמקום הנמוך שבו הוא נמצא ביעילותו בהשוואה לשאר הבנקים. הבנק נסחר בשווי נמוך מאוד ביחס להונו העצמי ובהשוואה לשאר הבנקים. בעלי השליטה בבנק, ברונפמן־שראן, נכשלו אף הם כשלא הצליחו להפוך את דיסקונט לבנק מצליח ותחרותי יותר והחליטו להיפרד מהשליטה שלהם בבנק. השבוע הם מכרו חלק ממניותיהם בדיסקונט בבורסה, מתוך כוונה להיפרד בהמשך משאר המניות. בכך ייהפך דיסקונט לבנק שאין בו גרעין שליטה.

גם בעלי השליטה באל על, משפחת בורוביץ' ואיש העסקים הבריטי־יהודי פויו זבלודוביץ', היו שמחים להיפרד מההשקעה שלהם בחברה, אך שם זה יותר מסובך. קרן ההשקעות פימי ניסתה לרכוש את השליטה בחברה אך התנתה זאת בכך שהסכמי העבודה החדשים בחברה יהיו לשביעות רצונה. הסכם העבודה הקיבוצי באל על פג בסוף 2012 ומאז לא נחתם הסכם חדש. פימי קיוותה שאפשר יהיה לייצר הסכם חדש, שמבוסס על ייעול החברה, הגדלת התפוקות של עובדיה ומנהליה והכנסתה לעידן של תחרות גוברת בשוק התעופה. זה לא קרה, ופימי נסוגה מתוכניתה לרכוש את אל על.

מבין שתי החברות, נראה שמצבה של אל על בעייתי יותר. היא פועלת בסביבה תחרותית הרבה יותר מזו של דיסקונט. מגרש המשחקים של אל על כולל חברות לואו־קוסט אגרסיביות כמו איזי ג'ט וריאנאייר, חברות תעופה ענקיות שיעילותן גבוהה בהרבה וענף שנתון לתנודות גדולות וידע לא מעט פשיטות רגל של חברות תעופה. דיסקונט, לעומתו, פועל בשוק הבנקאות המקומי והאוליגופוליסטי. גם בתקופות שפל הוא מצליח להחזיק את הראש מעל המים ולהרוויח, והוא כמובן זוכה להגנה מבנק ישראל, שדואג יותר ליציבות מאשר לתחרות. את הרווח הגדול מפיקים, הן בדיסקונט והן באל על, העובדים והמנהלים. לא בעלי השליטה ולא הלקוחות של החברות.

מערכת האיזונים שעליה מדברים בשנים האחרונות בין התועלות שמפיקים כלל בעלי העניין בחברה - בעלי מניות, עובדים ולקוחות - אינה מתקיימת באל על ובדיסקונט. שם הרנטה נמצאת אצל העובדים והמנהלים. השורה התחתונה היא שמי שחשש מהפרטה שמחסלת עובדים ומעשירה בעלי שליטה ובעלי מניות התבדה. העובדים, ששמעו בתקופת עבודתם לא מעט איומים ואזהרות מפני המצב הקשה של החברה, התחרות בשוק והאיומים הנשקפים להם, למדו שבחברות האלה מנהל הולך ומנהל בא, והם נשארים לנצח. שאלת הבעלות אינה מטרידה אותם, כי יש להם כוח ושאלטר לשתק ולשבש את עבודת החברה ולהרתיע כל מנכ"ל וכל בעלים שמפנטז על התייעלות, השבחה וגריפת רווחים מהירה. יתרה מכך, באותן חברות הבעלות הממשלתית טבועה כל כך עמוק בתרבות, שהם מניחים שאם באמת יקרה משהו רע לחברה, המדינה תתערב. בבנק זה ברור: המדינה לא יכולה לתת לאף בנק ליפול. וגם באל על זה משום מה ברור בהיותה, עדיין, חברת התעופה הלאומית.

עופר וקנין

בסופו של דבר, בטווח הבינוני והארוך, שתי החברות יידרשו לעבור מהפכה משמעותית כדי להתאים עצמן לסביבה העסקית. אבל עד אז יש הרבה מאוד טווחים קצרים שבהם העובדים מתפרנסים היטב ואין להם שום עניין לוותר על כלום. למעשה, הדרך היחידה להביא לשינוי מהותי בחברות האלה היא משבר גדול. ללא משבר של ממש, אי אפשר לייצר שם תחושת דחיפות שתביא לשינוי ניהולי ותרבותי שיהפוך את החברות האלה לפרטיות באופיין ובהתנהלותן. הפרטה זה רע? תלוי למי.

נ.ב

תנוח דעתכם: לא באמת הטרחתי את אותן ארבע ילדות בשום מצגת. כשהן יגדלו הן כבר יבינו לבד מהי הפרטה טובה.

הבעיה עם מתנגדי ההפרטה היא שהם יוצרים משוואה אחת לסוגיה הזו: הפרטה = פיטורי עובדים וטייקון שמתעשר, ומתעלמים מכל אותם מקרים שבהם המשוואה שונה לגמרי. בשווקים שלא הוסדרו ואינם תחרותיים יכול הרווח להתחלק בין המנהלים לעובדים. זה מה שקרה בדיסקונט ובאל על. בשווקים אחרים, כמו חשמל ונמלים שנמצאים בשליטת המדינה, הרווח כולו של העובדים. בשני המקרים גם יחד, ציבור הצרכנים משלם את המחיר במחירים גבוהים. במקרה של החשמל, הציבור משלם מחיר אף גבוה יותר מכך שהחוב העצום שלה - כ–70 מיליארד שקל - הוא באחריות המדינה, שמעניקה לה ערבויות ומתמודדת מול מפלצת גדולה מכדי ליפול. בכל המקומות האלה, המנכ"לים אינם מצליחים לחולל שינוי תרבותי־ניהולי של ממש והם נופלים כמו זבובים מול ועדי העובדים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

מוטי מילרוד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#