האם אנחנו מתקרבים ל"יום אדמה" חדש? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם אנחנו מתקרבים ל"יום אדמה" חדש?

לאוכלוסייה הענייה בישראל יש הרבה סיבות לא להאמין להבטחות המדינה

55תגובות

בשנות ה–50, עם ביסוסה של מדינת ישראל הצעירה, ביצעה המדינה מהלך רחב היקף של פינוי יישובים ערביים קיימים וקיבוץ תושביהם ביישובים ערביים גדולים יותר, וכן הפקעה מסיבית של קרקעות מידי יישובים ערביים. בחלק מהמקומות הגיע שיעור ההפקעה לכ–90% מהקרקעות. היא נועדה לפנות שטח לבניית יישובים יהודיים - במסגרת ייהוד הגליל והרחבת ההתיישבות היהודית במערב הנגב.

כתבות נוספות באתר TheMarker

רשימת ההוצאות המלאה של משפחת נתניהו: סידורי פרחים בשווי 95,974 ש'

צפו: כיצד אדם בודד ביצע שוד יהלומים בשווי 163 מיליון דולר

למרבית הציבור היהודי, האירועים ההיסטוריים האלה הם בבחינת עובדה מוגמרת שנשכחה מזמן. לאזרחים הערבים, זהו עדיין פצע שותת דם. למעשה, מי שינסה לעמת את האינטליגנציה הערבית בישראל עם ההתנגדות שלה לשירות לאומי, תוך התחמקות מהאתוס הישראלי של תרומה למדינה, ייענה בטיעון: "אנחנו תרמנו למדינה הרבה יותר מכל יהודי - לנו לקחו את כל הקרקעות".

אליהו הרשקוביץ

גם 60 שנים אחרי, הסכסוך הלאומי בין ערבים ויהודים ממשיך לרחוש מתחת לפני השטח, כאשר הביטוי הרגיש והמוחשי ביותר לו הוא המאבק על השליטה על הקרקע. העובדה שמתוך 91 ועדות תכנון מקומיות, רק ארבע נמצאות בשליטה של רשויות מקומיות ערביות, ממחישה זאת. מדינת ישראל כבר לא מפקיעה קרקעות ערביות וגם משתדלת שלא לגרש תושבים ערביים מכפריהם, אבל היא עדיין מוודאה שהשליטה על קרקע הלאום תשאר בידיה, וחס וחלילה לא תעבור לידיים ערביות.

זהו הרקע למהומות שפרצו שלשום בנגב, בחיפה וביפו במחאה על התוכנית הממשלתית לפינוי הכפרים הלא מוכרים של הבדואים בנגב - מה שקרוי בטעות תוכנית פראוור (זאת התוכנית הישנה. בינתיים היא הוחלפה כבר בתוכנית חדשה, תוכנית בגין). יש בתוכנית הזאת את כל האלמנטים שיכולים בקלות להבעיר את השטח ולהידרדר ל"יום אדמה" חדש - מדובר על הסדר מקרקעין עצום ממדים שנעשה מול האוכלוסייה הבדואית בנגב, שכולל פינוי בכפייה של הבדואים מכפריהם.

כמו בשנות ה–50, גם הפעם המדינה מפנה אזרחים ערבים מהיישובים שלהם, כדי לקבץ אותם יחדיו בכפרים אחרים - גדולים וצפופים יותר. גם הפעם יש טענה על הפקעת קרקעות מאסיבית, מכיוון שהמדינה מסרבת להכיר בתביעות הבעלות של 3,000 בדואים על אדמות הנגב בטענה ש"אנחנו מתגוררים כאן מאז ומעולם".

ובכל זאת, אלה לא שנות ה-50, ולא רק בגלל שהמדינה משתמשת הפעם בטיעונים משפטיים מתוחכמים הרבה יותר - התביעה של הבדואים להכיר בבעלות על אדמות הנגב אינה זוכה להכרה משפטית, מכיוון שאין בידהם כל מסמכי בעלות מסודרים, ולכן המדינה מציגה את עצמה כמי שהולכת לקראת הבדואים "מלפנים משורת הדין". אלה לא שנות ה–50 בעיקר משום שתוכנית בגין - אף שהיא כוללת הרס כפרים, עקירת בדואים מבתיהם ואי הכרה בחלק מתביעות הבעלות שלהם על הקרקע - היא תוכנית שלבדואים יש המון מה להרוויח מהיישום שלה, בעיקר בגלל שהיא הולכת יד ביד עם התוכנית לפיתוח וקידום יישובי הבדואים בנגב.

האוכלוסייה העלובה ביותר בישראל

אפשר, כמובן, לחשוד גם בכך. כל מי שיצא לו לבקר באחד מהכפרים הבדואים המוכרים בנגב יכול היה להתרשם שהמושג "יישוב" הוא קצת גדול על מה שקורה שם. גם היישובים המוכרים, כלומר, הם קומץ של פחונים, פזורים ברדיוס עצום על אדמת המדבר, כמעט ללא תשתית כלשהי של כבישים, מים, חשמל, ביוב או תקשורת. למעשה, ההבדל הכמעט יחיד בין מקבצי הפחונים הקרויים יישוב מוכר למקצבי הפחונים הקרויים יישוב לא מוכר, הוא שביישוב המוכר יש מרכז שבו כביש יחיד, מרפאה, בית ספר ואולי גם מתנ"ס.

בסך הכל, כ–210 אלף בדואים גרים בנגב, והם ללא ספק האוכלוסייה העלובה, הנחשלת הענייה והמודרת ביותר בישראל. כ–120 אלף מתוכם גרים ביישובים מוכרים, חלקם יישובים עירוניים מסודרים יחסית כמו רהט וחלקם אותם מקבצי פחונים עלובים. השאר, עוד כ–80 אלף, הם "הפזורה הבדואית", החיה במקבצי הפחונים העלובים ביותר, ברמה של מדינת עולם שלישית. בכל מקרה, כל היישובים הבדואים מדורגים בדירוג הסוציואקונומי הנמוך ביותר, וכולם הם מוקד של עזובה, נחשלות, פשע ועוני.

לאור זאת, החשדנות של הבדואים כלפי הצעות המדינה נהפכת למובנת. לא רק שהבדואים מתקשים להבין מה מנע ממדינת ישראל עד כה לפתח את היישובים הבדואים בנגב - ומדוע היא צריכה להתלות את פתרון בעיית תביעת הבעלות על הקרקעות של הבדואים עם התוכנית לפיתוח וקידום יישובי הבדואים בנגב - אלא שהם גם מתקשים להתלהב מההצעה. כאשר המדינה מנסה לפתות את הבדואים להסכים לוויתור על תביעות הבעלות על הקרקע, בתמורה לקבלת בעלות על קרקע בכמה מהיישובים המוכרים והעלובים עד אימה - הבדואים מתקשים, בחלקם לפחות, לקפוץ על המציאה.

לא לוותר על 
התוכנית בקלות

ובכל זאת, מדובר במציאה. שעת הרצון של המדינה, להתחייב להזרמת סכומים גדולים לפיתוח היישובים הבדואים בתמורה לחיסול, אחת ולתמיד, של מאבק הקרקעות בינם ובין המדינה, היא כזאת שלא בקלות כדאי ואפשר לוותר עליה. המדינה התחייבה להשקיע יותר מ–2.5 מיליארד שקל בקידום כפרי הבדואים, במתכונתם החדשה, לרבות הקמה של מרכזי תעסוקה משמעותיים. לאור ההזנחה הנוראית של היישובים הבדואים, השקעה ממשלתית כזאת - גם אם היא נובעת מסיבות לא טובות - היא הזדמנות שלא תסולא בפז.

זאת ועוד, לא רק שעת רצון יש כאן אלא גם פתח לשינוי אמיתי. בפועל, המאבק על תביעות הבעלות חסם עד כה את פיתוח היישובים הבדואיים, משום שהיישובים משוסעים על ידי קרקעות שיש תביעה עליהן - ולכן גם לא ניתן לפתח אותן. כך, אחת הסיבות שיש מעט מאד כבישים ביישובים הבדואיים המוכרים היא לא תמיד היעדר רצון מצד המדינה לסלול כבישים כאלה, אלא פשוט היעדר קרקע פנויה שניתן לסלול עליה - כי בכל יישוב יש עשרות ומאות תביעת בעלות, שמשבשות לחלוטין את אפשרויות התכנון בו. פתרון תביעות הבעלות, לכן, ישחרר חסם תכנוני משמעותי שהכביד עד היום מאוד על היישובים הבדואיים.

השינוי הנוסף הוא בעצם קיבוץ הבדואים ליישובים יותר גדולים. זה אומנם מריח כמו אקט חדש של "גירוש פנימי", כפי שנעשה בשנות ה-50, אבל להבדיל - למדינה יש טיעונים חזקים מאוד כי זהו מהלך הכרחי אם רוצים להעניק לבדואים יישובים במצב סביר. "לא ניתן למתוח אלפי קילומטרים של צנרת, כדי להגיע לכל קבוצת פחונים באמצע המדבר", מסביר זאת השר לשעבר בני בגין, שעדיין מטפל בקידום הצעת החוק בכנסת מטעמה של ממשלת ישראל. "אם אנחנו רוצים לשפר את מצב הבדואים, אנחנו צריכים לקבץ אותם לכפרים בגודל סביר - גודל שמספיק כדי לאכלס בית ספר, ושכל האוכלוסייה נמצאת במרחב הליכה מבית הספר כדי שגם ילד בכיתה ב' יוכל להגיע אליו". בכך רומז בגין לאחד התנאים הבולטים בתוכנית - הדרישה כי רק כפרים גדולים יקבלו הכרה מהמדינה, וכפרים קטנים יותר יצטרכו להתפנות.

בגין, נזכיר, הוא זה שערך שימוע ציבורי רחב היקף לבדואים לאחר פרסומה של תוכנית פראוור, והכניס שני שינויים מהותיים בתוכנית המקורית - הבטחה למתן פיצוי של 100% לכל תביעת בעלות שתוכר (במקום 50% במתווה פראוור), וכן הכרה בתביעות הבעלות של הבדואים שגורשו ממערב הנגב במסגרת הפינוי הגדול של שנות ה–50 .

השינויים שהכניס בגין בתוכנית פראוור קוממו עליו את חוגי הימין, שהאשימו אותו בכך שהוא חילק אלפי דונמים מתנה לבדואים - וזאת בשעה שלבדואים כלל אין תמיכה משפטית בתביעות הבעלות שלהם. יש המעריכים כי ההתנגדות הזו עלתה לבגין באי היבחרותו לכנסת הנוכחית. מצד שני, ההתנגדות של הבדואים לתוכנית שלו גם היא עדיין קיימת - מכיוון שהתוכנית שלו עדיין כוללת פינוי של כ–30 אלף בדואים מהכפרים שלהם, שהם קטנים מדי. במקביל גם בתוך הכפרים הקיימים יאלצו רבים להרוס את הבית ולבנות תחתיו בית חדש, במרחק של כמה מאות מטרים, כדי לצופף את מרכז הכפר. בסך הכל כמה בתים בדואיים יהרסו כליל או יהרסו לשם העתקתם בתוך אותו כפר? המדינה לא נותנת לכך תשובה, אבל בוודאי שמדובר במספר לא קטן של בתים.

בית לכל בדואי

גם תוכנית בגין כוללת בתוכה הרבה מאוד מרכיבים קשים לעיכול עבור הבדואים. עם זאת, בגין מזכיר בתגובה כי רק 15% מהבדואים בנגב הם בעלי תביעות בעלות על הקרקע, וכי 85% אינם בעלי תביעות אבל צפויים לצאת נשכרים מאוד מהתוכנית - שתעניק לכל בדואי זכות לבית משלו, באחד הכפרים המוכרים או בכפרים שייהפכו למוכרים, וזאת בכפרים שייהנו מהשקעה מאסיבית של המדינה. משמע, מדובר בהבטחה לקפיצת מדרגה משמעותית באיכות החיים ורמת החיים של הבדואים בנגב - זאת בתנאי שאפשר יהיה להתגבר על אבן הנגף של תביעות הבעלות של 15% מהבדואים (50% מהתביעות הן של 2% בלבד מהבדואים).

אז האם תוכנית בגין היא גרסה מתוחכמת, עטופה בעטיפות צלופן, של הגירושים וההפקעות של שנות ה-50? כנראה שלא, וגם אם כן - ספק אם זה משנה הרבה. מצבה של האוכלוסייה הבדואית הוא כל כך אומלל, שפשוט אסור לה להחמיץ הזדמנות היסטורית כזאת. הצדק הפואטי אולי לא ייעשה, אבל בחיי המעשה זאת עשויה להיות פריצת הדרך שהאוכלוסייה הבדואית כל כך זקוקה לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#