פראיירים - תגידו תודה שיש לכם עבודה

אנו מרוויחים מספיק כדי להתקיים, אך היכולת לחסוך ולשפר בהדרגה את איכות חיינו נעלמת

אייל עופר
אייל עופר

מצבה ה"נפלא" של התעסוקה בישראל הפך להיות הדגל הראשי של חבורת מעודדי הכלכלה במדינה. כאשר תשומת לב הציבורית מופניית ליוקר המחיה – בין אם העלות הזולה בברלין או העובדה שרשת קפה יכולה בוקר אחד לחתוך מחיר ולהוכיח שעד כה שילמנו מחירי עושק - נוצר צורך דחוף לשלטון לאיים על הציבור: מצבכם האישי יכול להיות גרוע יותר.

אמת, לאבד עבודה זהו מהלך היכול להשפיע משמעותית על חיינו. בפרט אם את/ה בגיל 40+ התוצאה יכולה להיות דרמטית: ירידה בהכנסות לשארית חייך (כלומר ל-30-40 השנים הבאות!) אבל יש לנו מזל, אריאלה מתקשרת כל יום לבשר לנו מחדש על הזכייה: לפראייר יש עבודה. תודה לכלכלה החסינה בישראל - זו שכביכול מוסיפה עוד ועוד מקומות תעסוקה בקצב גידול הגבוה מחו"ל.

האמנם ממוצעי התעסוקה הם הפרמטר היחיד לשפוט על פיו את "העובדות שצריך לדעת לפני שטוענים שהחיים בישראל קשים"? על שאלה זו יש לענות בשתי רמות – האחת בהסתמך על הנתונים של הלמ"ס עצמה, אותם יש לבדוק לעומק ולא להסתפק ב"ממוצע" המטעה. בנוסף, מול נתוני הלמ"ס יש לרובנו מידע אישי, לא צריך לזלזל בו. כאשר רובנו לא מצליח להתקיים ממשכורת יש לכך חשיבות הסותרת את התמונה הורודה של "הצמיחה". אם יש "צמיחה", היא לא אצלנו. אנו מנסים כבר שנים לשרוד מול יוקר מחייה גואה. עד המחאה חשבנו שזו בעיה אישית אך כיום אנו יודעים: אנו לא לבד.

האם להאמין לנתוני הלמ"ס?

כולנו יודעים שהמחירים שאנו משלמים עולים בעוד המדד הרשמי אינו מצביע על אינפלציה. היתכן שגם בנתוני האבטלה יש פער בין הלמ"ס למציאות ? כמה מחבריינו או קרובינו אינם מועסקים אך אינם נספרים כמובטלים כי אין טעם לגשת ללשכת התעסוקה?

אם מתוך 40 חברים אנו מכירים שניים כאלו – זוהי אינדיקציה לכך ש-5% נוספים באוכלוסיה הם מובטלים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית. אם מתוך 50 קרובים אנו מכירים ארבעה שהיו רוצים לעבוד במשרה מלאה אך נאלצים להסתפק בחצי משרה - הנה עוד 4% תוספת לאבטלה האמיתית.

ניתן להסיק שהיקף האבטלה האמיתי במדינת ישראל אינו נמצא בקו ה 6% כפי שטוענת המדינה - אלא חצה מזמן את ה 10% ויתכן שהוא אף גבוה מזה. 11% 12% - מי יודע. אולי הדרישה ל"צדק חברתי" צריכה להתחלף במדידה מדויקת של נתוני האבטלה, השכר והאינפלציה?

ומה אומרים הנתונים הרשמיים? גם הנתונים הרשמיים של הלמ"ס עצמה מראים שהמצב אינו כה אופטימי כפי שמנסים למכור לנו: המשרות הרבות שנוצרות במדינה נוצרות בקצב הגידול הטבעי של האוכלוסיה. מצב האבטלה אינו נהיה גרוע - אך בשנתיים האחרונות גם אינו משתפר. האם אנו בשיא או בתחילת הירידה ? ימים יגידו.

הבעייה הגדולה יותר אינה כמות המשרות אלא איכותן: יותר ממיליון עובדים ( 1.3 מיליון ליתר דיוק) מקבלים משכורת הנמוכה מ-6,300 שקל, זהו השכר החציוני במשק, כלומר: כ-50% מהשכירים מקבלים משכורת זו או אף פחות מכך. 30% מהשכירים מקבלים משכורת הנמוכה אפילו ממשכורת מינימום – כמיליון איש אשר נאלצים לעבוד משרה חלקית בלבד. כל אלו נמצאים מתחת למעמד הביניים – המעמד שבשמו יצאנו למחאה. קל לראות שהשכר ההממוצע (הגבוה בהרבה מהחציון בגלל מספר מקבלי משכורות גבוהות) אינו מייצג את המצב בשטח. המסקנה היא שגם על פי הנתונים הרשמיים, מספרי ה"אבטלה" והשכר הממוצע מסתירים מאיתנו את הבעייה הקשה יותר – זו שאנו מכנים (בטעות) "שחיקת שכר".

השכר נשחק - האם הפתרון הוא העלאת שכר?

רובנו מתלוננים שהמחירים לא מפסיקים לעלות, אך השכר תקוע במקום (כמובן, אם אתה שייך לקבוצת לחץ כמו ועדים גדולים או עובדים בתחום הפיננסי מצבך טוב בהרבה משאר העובדים במשק ויש לך תוספות שכר די קבועות). האם הפתרון לכל בעייתנו הוא העלאת שכר ? מי שחושב כך אינו מבין את מנגנוני חוסר התחרתיות השולטים במשק הישראלי. אם יעלה השכר הכללי במשק - גם המחירים יעלו.

המונופולים השולטים במשק הישראלי מתמחרים כיום את רוב מוצריהם בקצה גבול היכולת של הצרכן הישראלי: עוד העלאת מחיר קטנה ואנו נאלצים לצמצם צריכה (במזון זה כבר קורה), ולכן אם יעלה השכר מייד יוכלו המונופולים למשוך את המחירים עוד כלפי מעלה. התוצאה היא שאנו צועדים במקום והעלאות שכר גורפות (למשל העלאת שכר מינימום) אינן משפרות את מצבו של העובד הישראלי אשר שוב חוזר למצב השחוק.

לא רק השכר הנוכחי נשחק: כל העלאת מחירים פוגעת גם בחסכון שצברנו על פני שנים - האינפלציה היא השחיקה המשמעותית ביותר הפוגעת לאורך זמן במעמד הביניים. כל מי שזוכר כי לפני שנים היה קשה אבל בכל זאת הסתדרנו – צודק. המצב כיום גם לצעירים וגם לפנסיונרים קשה מאשר היה לפני עשור.

האינפלציה הפכה אותנו למעשה לדור של אריסים: מרוויחים מספיק כדי להתקיים אך היכולת לחסוך ולשפר בהדרגה את איכות חיינו – נעלמת. חלקנו צועדים במקום וחלקנו מצמצמים ונסוגים ברמת החיים – הכל כדי להחזיק מעמד. אנו עבדים שצפים בזרם. מתבוננים על המחוברים המעטים ומקווים שיום אחד בדרך פלא נזכה גם אנחנו להנות מפירות ה"צמיחה". כל עוד יוקר המחיה ממשיך להאמיר - זוהי תקוות שווא.

אייל עופר הוא ממקימי תנועת "ישראל יקרה לנו" הפועלת להורדת יוקר המחייה בישראל


תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ