הצביעו לרשימה של ראש העיר

המחיר שראש העיר נאלץ לשלם כדי ליצור קואליציה שתבטיח לו רוב במועצה גבוה מדי

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

הפרופסורים לכלכלה אבי בן בסט ומומי דהן, שניהם מהאוניברסיטה העברית, עוקבים כבר יותר מעשור אחר הכלכלה של הרשויות המקומיות בישראל. במסגרת המחקרים שלהם, הם ניסו לבדוק אם יש קשר בין הביצועים הכלכליים של הרשויות המקומיות למפה הפוליטית של השלטון בהן. הם הבחינו מיד בקשר ישיר אחד ברור: הקשר בין גודלה של הקואליציה של ראש הרשות במועצת העיר לרמת הגירעון של העיר.

הממצא של בן בסט ודהן, שהסתמך על נתונים מ–2006, העלה כי ככל שראש העיר תלוי יותר בחסדן של רשימות מתחרות במועצת העיר לשם הקמת קואליציה, כך הגירעון של העיר גדול יותר. אם גודלה של רשימת ראש העיר היה עד 16% ממספר המושבים במועצה, הגירעון של העיר ‏(יחס חוב להכנסות‏) היה 71%. אם סיעת ראש העיר החזיקה ב–25% מהמושבים, הגירעון הצטמצם ל–63%. כשגודלה של סיעת ראש העיר הגיע לכ–50% מהמושבים במועצה, גודלו של הגירעון העירוני הצטמצם ל–55%–59%.

לדברי בן בסט, הממצאים הללו מובהקים סטטיסטית ומעידים על נקודת התורפה הקשה ביותר של הפוליטיקה העירונית - פיצול הקולות בהצבעה לרשויות המקומיות בין הצבעה למועמד לראשות העיר להצבעה לנציגות במועצה, החליש מאד את ראשי הרשויות.

תעמולה לקראת הבחירות לרשויות המקומיותצילום: מוטי מילרוד

בממוצע, לפי הבדיקה של בן בסט ודהן, התמודדו בבחירות למועצות כ–11 רשימות ונכנסו למועצות כ–7 רשימות. מאחר שגודלה של מועצה ממוצעת הוא 7–15 חברים, המשמעות היא שבמרבית הרשויות המקומיות, המועצות מורכבות מרשימות עם נציג אחד או שניים לכל היותר. מהפיצול המרובה הזה ראש העיר צריך ליצור קואליציה, שתבטיח לו את הרוב במועצה. המחיר הקואליציוני שראש העיר נאלץ לשלם מתבטא מאוחר יותר בתפקוד הלקוי יותר של העיר.

אומנם כהונתו של ראש העיר מובטחת לו ‏(הוא אינו זקוק לאמון הכנסת, לצורך העניין‏), מאחר שהוא נבחר באופן ישיר, אבל מה שאינו מובטח לו היא יכולת הביצוע שלו - שדורשת את תמיכת המועצה במעשיו. כדי שראש העיר יוכל להיות אפקטיבי, הוא חייב את תמיכת המועצה. כדי לזכות בתמיכת המועצה - כשזאת מפוצלת לרסיסי סיעות - הוא משלם מחיר פוליטי. כלומר, התושבים משלמים.

בן בסט ודהן סבורים כי צריך היה לבטל את הבחירה הכפולה ברשויות המקומיות, כשם שהיא בוטלה בבחירות לכנסת, לאחר שהתברר כי היא הובילה לפיצול נורא של הכנסת ולהחלשת הממשלות המכהנות. בבחירות לרשויות המקומיות קיימת אותה בעיה בדיוק - חופש הבחירה המוחלט שניתן לבוחר, לבחור את ראש העיר המועדף עליו במנותק מהסיעה הקשורה אליו, הביא להגדלת הפיצול ולהחלשת ראשי הערים. עם זאת, כל זמן שהבחירה הכפולה אינה מבוטלת, יכולים הבוחרים לפחות לפעול באופן מושכל יותר, בכך שיצביעו בבחירות לרשימה של ראש העיר. זאת הדרך העיקרית להבטיח כי ראש העיר שהם מאמינים בו אכן יוכל להצליח בתפקידו.

ההמלצה השנייה היא לא להתרשם מכלכלת בחירות - להפך. הבדיקה של בן בסט ודהן גילתה נטייה משונה של הרשויות ישראל: בשנת בחירות, הגירעונות שלהן מזנקים. בכל ארבע מערכות הבחירות האחרונות, מ–1993 עד 2008, הגירעונות הממוצעים זינקו ערב הבחירות, אם כי לאורך השנים קיימת מגמת שיפור. הבעיה חריפה במיוחד ברשויות הערביות, אבל גם ברשויות היהודיות הגירעונות מתנפחים ערב הבחירות.

הגידול בגירעונות הוא עדות מובהקת לקיומה של כלכלת בחירות, שהיא כלכלה נבזית במיוחד. ראשית, משום שכלכלת בחירות נוטה להתמקד בדברים שנראים לעין, ולא בדברים החשובים באמת - יותר כיכרות וגינות ציבוריות, על חשבון חינוך או ביוב. שנית, משום שכלכלת בחירות מגלגלת את הבעיה לכתפיו של מישהו אחר. בהנחה שראש העיר המכהן לא ייבחר שוב, מי שיישא בירושה הבעייתית של גירעונות מתנפחים יהיה יורשו בתפקיד, דבר שיקשה על היורש לתפקד. בכל מקרה, את המחיר ישלמו התושבים.

לכן, כלכלת בחירות היא עדות לניהול בעייתי, ואסור להצביע לראש עיר שנוקט בה. כדי לגבש עמדה לגבי ראש רשות מכהן, צריך להתרשם מהדרך שבה ניהל את העיר לאורך תקופה ‏(כלומר, ארבע השנים הראשונות לכהונתו‏): מה קרה לחובות של העיר, האם יש פער בין התקציב המתוכנן לתקציב בפועל, האם הרכב השירותים שהוא התמקד בהם מקובל עלינו, וכן שיעור גביית הארנונה. הנתונים, בנוגע לכל רשות בנפרד, מופיעים באתר משרד הפנים - ואינם סתמיים.

בבדיקה מעניינת נוספת, בן בסט ודהן בחנו אם יש הבדלים בשיעורי גביית הארנונה בקרב רשויות באותו מצב סוציו־אקונומי. ההנחה היא שרשויות חלשות, כחלק מהחולשה שלהן, גובות פחות ארנונה ‏(אף שזה לא מחויב המציאות - ברשויות חלשות תעריף הארנונה נמוך‏), אבל השאלה שנשאלה היא האם בתוך אותה קבוצה קיימים הבדלים.

בן בסט ודהן מצאו כי ההבדלים עצומים. ביישובים ערביים שמדורגים באשכול חברתי 2 ‏(האשכול השני הנמוך ביותר‏), שיעור גביית הארנונה נע בין 8% ל–80%. גם בקרב היישובים היהודיים, באשכול 5 למשל ‏(האשכול האמצעי‏), פיזור שיעורי הגבייה נע בין 35% ל–90%. שיעורי הגבייה ברשויות יהודיות גבוהים באופן מובהק מאשר שיעורי הגבייה ברשויות הערביות, אבל גם בקרב אלה וגם בקרב אלה הפיזור של שיעורי הגבייה עצום, ומאחר שמדובר בשונות בין יישובים באותו אשכול חברתי, ברור שלא המצב החברתי עושה כאן את ההבדל. הניהול העירוני הוא שעושה את ההבדל. לתשומת לבנו.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ