רוח המקום או רוח הזמן? הקרב על זהותה של ראש פינה - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מהצימר לקניון

רוח המקום או רוח הזמן? הקרב על זהותה של ראש פינה

עם שני קניונים ושלישי בדרך, צימרים מתרוקנים, משפרי דיור חדשים ואוכלוסייה מזדקנת, ראש פינה לא שוכחת ולא פורחת ■ 18 שנה אחרי שעזב, חוזר אמיתי זיו לבדוק מה קרה למושבה הכי ציורית בישראל

123תגובות

כששואלים את אמא שלי אם היא מכאן, כלומר ראש פינאית, היא עונה “כן” מהוסס, ומוסיפה מיד בהסתייגות: “31 שנה”. זה מאוד אופייני - ראש פינאי נמדד בוותק, וההורים שלי הם ינוקות בהשוואה לראש פינאים ותיקים באמת. למתבונן מהחוץ זה אולי נראה תמוה וקטנוני, אבל בצפון הזמן והזיכרון זורמים אחרת ונקווים אחרת. לאט יותר ועמוק יותר.

18 שנה לאחר שעזבתי את ראש פינה, אני נוסע הביתה. אבל הפעם לא כדי לבקר את ההורים, אלא כעיתונאי. אני אמנם לא גר בצפון, אבל עוד יש לי הזיכרון הראש פינאי, ואני נזכר בדרך בנאום שנשא בנימין נתניהו לפני ארבע שנים בדיוק, בספטמבר 2009. “זוגות צעירים לא יצטרכו למשכן את חייהם כדי לקנות דירה”, אמר אז, חצי שנה לאחר שהושבעה ממשלתו לקדנציה שנייה, והוסיף: “מראש פינה לתל אביב יגיעו תוך שעה; נוזיל את הדירות, נרשת את ישראל בכבישים ורכבות”.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

מרקל: הבחירות בגרמניה הן על עתיד גוש היורו

דור העתיד של קרית שמונה עובר לקיבוץ

אנצ'ו גוש/ג'יני

שתי ההבטחות לא קוימו. על מחירי הדיור אין צורך להרחיב, אבל גם הנסיעה לראש פינה לא לוקחת שעה - אלא בערך כפליים, תלוי בפקקים. גם רכבת אין באופק. כנראה שלעם ישראל יש זיכרון קצר יותר, כי מאז שטפה את ישראל מחאה חברתית גדולה, אבל נתניהו נבחר שוב, בשלישית.

עם זאת, הכבישים צפונה אכן השתפרו. צומת המוביל נהפך למחלף המוביל, ומעט לפני הנסיעה שלי צפונה נחנך מחלף גולני, בטקס שבו נכח אותו ראש ממשלה ואותו שר תחבורה של לפני ארבע שנים. אבל שבוע אחרי הטקס המחלף עדיין סגור חלקית לתנועה, וזה הפקק הראשון בדרך העולה מתל אביב. הפקק השני מגיע בדרך כלל רק בכניסה לראש פינה, מוזר ככל שזה עשוי להישמע.

סנטר הגליל זה כאן

הפקק המוזר נגרם כתוצאה מהקניון שבכניסה למושבה, אפילו שהיום הוא סתם עוד יום חול. מה שהיה פעם תחנת אוטובוס מאובקת מכל צד של הכביש נהפך לפרויקט נדל”ני שאי אפשר להחמיץ מהכביש הראשי. “סנטר הגליל” שמו, ואפשר להגיד בעדינות שהוא בולט. יזם מקומי הרים את הפרויקט, וב–2007 מכר אותו לדלק נדל”ן של יצחק תשובה תמורת 70 מיליון שקל. ב–2010 הקניון עבר ידיים פעם נוספת, ונמכר ב–71 מיליון שקל לקבוצת אמות השקעות, שמחזיקה בו כיום.

כשיוצאים מהמכונית, מערכת ההגברה מרעימה תמהיל מעניין של מוזיקה מזרחית ופופ מערבי. תמהיל החנויות מעניין פחות, וזהה לכל קניון בישראל: פוקס, TNT, דלתא, סטימצקי ורשת פארם, שני בנקים, קרביץ, באג ופיצריה. רוב החנויות שייכות לרשתות, ורק שלוש מהן בבעלות ראש פינאים. הקפה הפינתי, שפעם קראו לו דאלי והוחזק על ידי בן כיתה שלי, הוא כעת חלק מרשת גרג. הזכיין במקום חזר בתשובה, וכעת הסניף סגור בשבת. גם זה טרנד בולט בראש פינה.

מרחק 70 מטר משם ממוקם קניון ה”חאן”. הקניון הזה מותאם קצת יותר לאסתטיקה של המושבה - הוא בנוי אבן ובצורת ח’. גם כאן, מישהו עשה סיבוב נדל”ני. היזם משה גורן רכש את הקרקע ב–2002, הקים את המקום - ומכר אותו ב–2011 לאשטרום נכסים ב–58 מיליון שקל.

דרור ארצי

סוד ידוע הוא שהקניונים האלה אינם הצלחה עסקית ענקית. ראיה אחת לכך היא שקבוצת דלק מכרה את הקניון במחיר זהה למחיר הקנייה שלו, רק בהפרש של שלוש שנים. הרשתות הארציות שורדות, אבל העסקים הקטנים מתחלפים במהירות. סמנכ”ל כספים באחת מהרשתות הודה כי הסניף שלהם בחאן מפסיד כסף, ומחזיקים אותו בעיקר כמחסן אזורי, שמשרת סניפים אחרים.

מהצד השני, שלט בכניסה למושבה מעיד שזה לא הסוף: מיני־קניון שלישי עומד לקום בכניסה לראש פינה, שייקרא “שערי המושבה”. בוועדות התכנון הצליחו לעצור בנייה של קניון רביעי.

"אתר השחזור מת"

כמו לפני 20 שנה, ראש פינה חיה על המתח המתמיד שבין צמיחה לשימור, בין שמירה על רוח המקום לבין כניעה לרוח הזמן. כעת המאבק חריף מאי פעם, ומועצם על ידי מערכת הבחירות המונציפליות המתקרבת. לכל תושב בראש פינה יש מה לומר על “הקניונים”, אלא שלשם כך צריך לדבר עם ראש פינאי, עניין לא פשוט למי שלא מורגל בזה. הזיכרון ארוך וחי, ועבר והווה מתערבבים. כל תשובה משולה לקילוף בצל. ככה זה כשמגיעים למושבה בת 135 שנה. או 133. גם על זה מתווכחים.

בראש העומדים מול גל הנדל”ן המסחרי נמצא אהרון ברנזון, במושבה מאז 1980, ראש מועצה פעמיים, וכעת מתמודד שוב על הכס מול ראש המועצה המכהן, אביהוד רסקי. “לקחו כפר גלילי היסטורי ועשו לו קניוניזציה. אתר השחזור מת”, הוא אומר. “עשינו סקר וגילינו מה מפריע לתושבים: הצביון, הקניונים, מערכת החינוך ומחסור במגרשים”. ברנזון לא לבד. כשהוא העלה עצומה נגד הקניונים באתר עצומה, מאות חתמו עליה. קבוצה בפייסבוק מחתה: “אבן מאסו הבונים היתה לקניון”.

נגד הקניונים טוענים שהם מפגע תחברותי, אבל גם שהם מרוקנים את המושבה. מוצצים את לשד חייה. אתר השחזור, מה שהיה פעם לב התיירות הפועם של ראש פינה, עומד ריק. לדברי ליטל, מוכרת במתחם הגלריות בראש פינה למעלה, “אני פה חמש שנים, ומאז שהגעתי התנועה ירדה אולי ב–80%. אתר השחזור מוזנח, שערי המכוניות למעלה - וכולם חונים איפה שהם רוצים. בימי שישי ושבת אני לא לוקחת אוטו, כי אפשר להיתקע בפקק בעלייה לכאן”. על בית קפה שוקולטה הסמוך, תחנת חובה של כל תייר בראש פינה, תלו הבעלים שלט המודיע על סגירה קרובה. המועצה הוציאה את הנכס למכרז, אך אף אחד לא בא.

דרור ארצי

חלק מהראש פינאים שמסכימים עם עמדת מחנה ברנזון לא עומדים להצביע לו. בשנת 2000, באמצע הקדנציה השנייה שלו כראש מועצה, הוא עזב את התפקיד לטובת עסקים פרטיים - והראש פינאים לא שוכחים ולא סולחים. אביהוד רסקי, ראש המועצה המכהן ומי שחתום ומזוהה עם קניוני ראש פינה, סירב להתראיין לכתבה. גם הפניות בכתב נשארו ללא מענה.

מגדלים גלידות ויין

בילדות שלי, בשנות ה–80, לא היה הרבה מה לקנות בראש פינה. נעלי ספורט היו קונים בצ’מפיון בטבריה, משחקי וידאו היו בצפת, תספורת היינו עושים בחצור ועבור דיסקים התארגנה משלחת חצי־שנתית לפיקדילי בחיפה. במובן הזה לפחות, ראש פינה היא באמת “סנטר הגליל”.

במעלה המדרגות בקניון אני פוגש בן מושבה אחר, חגי שוורץ, אחד משלושת המקומיים שמחזיקים בו עסק. “האזור הזה תמיד היה מסחרי, וזה מאפשר לראש פינה גם מקומות עבודה וגם רווחה כלכלית. המתנ”ס המפותח וכל השירותים - זה מגיע מהארנונה שנגבית בקניון ובאזור תעשייה צח”ר. הקניון כאן, למטה, למי זה מפריע? הייתי כועס אם היו עושים הפוך, ובונים את הקניון בתוך ראש פינה”.

אתה בכלל חקלאי, למה פתחת גלידריה?

“הבעיה המרכזית של ראש פינה היא פרנסה. יש לי חבר שנוסע פעמיים־שלוש בשבוע לתל אביב, כי אין כאן תעסוקה. אני חקלאי, אגרונום עם תואר שני. יש לנו מטעים נשירים ושם אני רוב היום, שם הלב שלי. אלא שמחקלאות קשה להתפרנס, וחיפשתי עוד משהו”.
על החולצה של שוורץ מופיע הסלוגן “משק שוורץ, 125 שנות תיירות וחקלאות”. כתובת אתר האינטרנט המשפחתית היא www.1878.co.il. שוורץ הוא דור שישי במושבה. סבא של סבא שלו, אלתר שוורץ, הקים מעל ביתו את המלון הראשון בגליל. “ראש פינה תמיד היתה צומת דרכים, לאנשים שרצו להגיע לסוריה, ללבנון. בית המכס היה פה”, אומר שוורץ. המבנה עדיין עומד באתר השחזור. חוץ מהייחוס ההיסטורי, המשפחה מייצגת את ראש פינה: קצת חקלאות, קצת תיירות. מטעים וצימרים, אגסים וטיולי Tomcar. ועכשיו יש גם גלידה.

שוורץ הוא לא הראש פינאי היחיד שנכנס לתחום המזון. גם שוקה, בן המושבה ובן גילי, הוא כיום הבעלים של יקב עמיעד. אני ושוקה ‏(בתעודת הזהות רשום “שחר ריבר”‏) חברים ותיקים, גדלנו יחד, אלא שדרכנו נפרדו. אני הלכתי ללימודים וגר בתל אביב. שוקה גר קצת בארה”ב, ואז בתל אביב, אבל לפני שבע שנים הוא החליט לתקוע יתד בצפון - ורכש את היקב ואת חנות היין שלו בכניסה לקיבוץ עמיעד ‏(חמש דקות נסיעה מראש פינה‏), שם הוא גם מתגורר בשכירות.

דרור ארצי

אבל כמו כל קיבוצי הסביבה, גם שוקה תלוי בראש פינה כמרכז העסקים: “לא התחברתי לתל אביב. לא התחברתי בכלל למרכז, להרגשה שצריך כל יום לעשות משהו, להשיג משהו. אם עשית סיאסטה זה כאילו יום שבוזבז. זה מרדף אחרי הזנב. כאן, אני סוגר את היום עם כמה חבר’ה ובירות על הדשא. אתמול עבר לידנו אחד הזקנים של הקיבוץ ואמר: ‘ככה זה היה פעם בקיבוץ, כל ערב ובכל מקום, לפני שהתחילו כל הטלוויזיות והמזגנים’”.
שוקה ואני ממשיכים לספור בני שכבה, ומגלים שכל מי שגר כיום בצפון לא עשה תואר אקדמי, ולהפך. או שסיכויי הפרנסה לבעלי תואר פשוט לא מספיקים בגליל, או שאלה שני סוגים של אנשים, עם מוטיבציות אחרות. “אנחנו טיפוסים שאוהבים את הצפון, שורשיים. גדלנו יחפים ברחובות, התרגלנו לחיי כפר ואנחנו לא חיים את המרדף”, הוא מסכם.
אבל העובדה היא שאתה לא גר בראש פינה. בעצם, אף אחד מבני השכבה שלנו, גם מאלו שבחרו לגור בצפון, לא גר בראש פינה.

“ראש פינה יקרה. עכשיו עשו מכרז על 45 מגרשים, והמינהל רצה 450 אלף שקל לחצי דונם. בקיבוצים זה 150 אלף שקל לחצי דונם, ואלה מחירים שהמדינה קובעת, מינהל מקרקעי ישראל. אלה מחירים שלא מאפשרים לבנים של היישוב לחזור. גם השכירות יקרה בראש פינה. חדר וחצי עולה 2,000 שקל”.

דם כחול ופלאחים

שוקה נוגע בעצב רגיש בחיי המושבה כיום. ראש פינה מזדקנת. הרחוב שבו גדלנו שנינו, והיה הומה מילדים - כיום שקט. “אף אחד מהצעירים לא חוזר לראש פינה, והזקנים נשארים”, הוא אומר. נתוני הלמ”ס תומכים בטענה שהמושבה מזדקנת. ב–2003 היו במושבה 30.1% מהתושבים מעל גיל 45. לוח הלמ”ס של ראש פינה ל–2011 מראה 35.3% בטווח הגילאים הזה.

אבל כשבוחנים את ההיסטוריה של ראש פינה, נראה שאפשר להסיר דאגה מהלב. בכל פעם שהמושבה במצוקה, כך נראה, מישהו או משהו מציל אותה. ב–1878 כמה אברכים מצפת מקימים את גיא אוני, סמוך לכפר ג’עוני. המחלות והבצורת שוברים את החלוצים, והם נוטשים את המושבה, כולם פרט לשלושה עקשנים. ב–1882 המושבה ניצלת בשנית בזכות דוד שו”ב, שמייבא קבוצה של עולים מרומניה, אז גם מוחלף השם של היישוב לראש פינה. שנה מאוחר יותר, המושבה שוב נקלעת לקשיים פיננסיים חמורים ועומדת להתפרק, אך למזלה מגיח בזמן הנכון הברון רוטשילד, ופורש עליה את חסותו. ראש פינה נשארת נקודה קטנה על המפה. נכון לקום המדינה היא מונה 350 אנשים. בשנה לאחר מכן היא עתידה לקלוט 150 אנשים ובעליות של שנות ה–50 עוד כ–150.

ב–1962 המושבה בת ה–80 מקבלת גלגל הצלה מממשלת ישראל: 80 יחידות דיור. בתחילת שנות ה–80 גל חדש של “עולים” מגיע: יוצאי הקיבוצים - בני הדור השני שמאסו ברעיון הסוציאליסטי המקרטע. כל קיבוץ בגליל תרם כחמש־שש משפחות לראש פינה. ההורים שלי הם חלק מהגל הזה.

הקיבוצניקים מזרימים לראש פינה דם חדש, אך לעתים הוותיקים מסתכלים עליהם בעין עקומה. “הקיבוצניקים הרסו את המושבה”, הטיחה פעם “ותיקה” באמא שלי. בסוף שנות ה–80 ותחילת ה–90 ראש פינה שוב עומדת במקום. המושבה חצי מוזנחת, התשתיות לא מפותחות, או כך לפחות נדמה בזיכרון. אלא שאז קורה לראש פינה עוד נס: התל אביבים מגלים אותה.

“את גיא אוני שהיתה לראש פינה הקימו שלוש משפחות - קלר, שוורץ ופרידמן - אלה הם הדם הכחול. כל היתר כאן הם בגדר עולים חדשים מרומניה”, מתלוצץ יואב עוזיאל, “צעיר” במושבה, מ–1953. עוזיאל הוא קצת חקלאי, עם מעט אדמות, בעל צימרים מהראשונים בראש פינה, מורה דרך מוסמך ומפעיל טיולי ג’יפים. אנחנו נפגשים על הדשא הסינתטי מחוץ לביתו. “14 שקל לקוב מים”, הוא חצי מתנצל על הדשא החדש.

דרור ארצי

בראש פינה כיום יש 2,818 תושבים - והדירוג הסוציו־אקונמי הוא עשירון 7. בין 2011 ל–2012 המושבה לא גדלה, אבל בקצה הרחוב שבו גדלתי צמחו שני בתי ענק. הם עשויים בטון וזכוכית עם נורות LED מנצנצות מבפנים. בחנייה עומד ג’יפ אאודי מפואר. קשה לדמיין משהו יותר מופרך לשכונה הצנועה הזאת, שבילדותי אפילו שביל הגישה אליה היה חצץ.

השכנים מלחשים שראש פינה נהייתה טרנד של מתעשרים מצפת וחצור הגלילית. מדברים על בעיות אלימות בגנים ובבית הספר היסודי - בית הספר וילקומיץ’, הראשון בישראל שבו לימדו בעברית. 19 ילדים מכיתה א’, בני המושבה, לא יתחילו השנה ללמוד בווילקומיץ’. ההורים שלחו אותם לבתי ספר אחרים. אסור להיבהל, אני מזכיר לעצמי, ואסור להתנשא. גם אנחנו הגענו לראש פינה מבחוץ, גם עלינו אמרו שאנחנו הורסים את המושבה. ראש פינה יותר חזקה מזה.

בין חקלאות לתיירות

“מה היה בראש פינה? וילה תהילה ועוד שני צימרים אצל נילי פרידמן. במילואים היו שואלים אותי מאיפה אני, הייתי אומר מטולה ורץ להתחבא”, אומר ברנזון, שמספר על התהליך שעברה המושבה. כיאה לפוליטיקאי, הוא לוקח קרדיט על המגיע לו: “הגעתי לכאן מכפר גלעדי, שם סיפרו שבכפר גלעדי התחילה הציונות, ארגון השומר, לראשונה יהודים הגנו על עצמם. הסתובבתי במה שמכונה כיום אתר השחזור, ולא היתה שם אבן על אבן. אמרתי לעצמי: רגע, פה זה קרה 38 שנה לפני כפר גלעדי - פה בישרו את העלייה הראשונה.

“אלה ימים שאף אחד לא דיבר על שימור, עוד לא היה אונסק”ו בארץ והעיר הלבנה בתל אביב. וראש פינה הקטנה? למי אכפת. גייסנו כסף מן הגורן ומן היקב, ועשינו את השחזור. הבנו די מוקדם ששימור הוא הנכס התיירותי הכי גדול שיש. לאט לאט נכנס השוק החופשי לפעולה. צימרים, בית קפה, מסאז’ים, חברת טיולים. שכנעתי את הפלאחים להקים אתר אינטרנט תיירות מרכזי למושבה, במקום שיתחרו אחד בשני. זה עלה לנו אז 100 דולר. ראש פינה נהייתה מותג תיירותי”.

אנצ'ו גוש / ג'יני

עד היום פרנסתה של המושבה תלויה בתיירות, או כמו שכתוב באתר המועצה: “עמודי התווך של כלכלתנו הם החקלאות והתיירות - והשילוב בין שניהם”. אלא שגם ענף התיירות משתנה. “מה הרעיון של צימר?”, שואל ועונה עוזיאל, “זה חדר, שמיועד לאנשים שמטיילים ומחפשים מקום מסודר להניח את הראש בסוף היום. אנחנו הקמנו את הצימרים שלנו ב–1990, והיינו ממש מהראשונים.

“כיום, כשמתקשרים לשאול על הצימר, השאלה הראשונה ששואלים היא אם יש ג’קוזי. ולא מספיק ג’קוזי בפנים, רוצים עוד אחד בחוץ. אחר כך גם זה נהיה לא מספיק, אנשים רוצים בריכה, כדי שתהיה אטרקציה לילדים. בראש פינה לבדה יש כ–20 בריכות שחייה פרטיות. הצימרים נהיו כפרי נופש, אז גם המחיר בהתאם - 1,000–1,500 שקל ללילה. לבנות מלון כזה עולה 2–5 מיליון שקל, ולא כולם יכולים לעמוד בהשקעה.
“בעצם, קורה לצימרים מה שקרה למדינה: מעמד הביניים מתכווץ, ורק הצימרים של העשירונים העליונים שורדים. הצימרים של המשפחה שלנו תמיד היו זולים, נגיד 500 שקל ללילה, אבל קיץ שעבר היה רובו ריק. יש עלויות קבועות של גינון ועוזרת שכבר אי אפשר להוריד את המחיר, אז שני צימרים הסבנו לדיור להשכרה - ועל השלישי אנחנו שומרים, בעיקר אם הבן רוצה לבוא עם המשפחה”.

מה שקרה לעוזיאלים מאפיין את מה שקרה למושבה. הצימרים נמצאים במגמת היחלשות. אולי הישראלים פשוט מיצו את החווייה. גם הקיבוצים נותנים תחרות קשה, עם בריכות השיחה הגדולות שלהם, פינת ליטוף ובכלל חוויה אחרת למשפחות.

יחידות הנופש בראש פינה שעמדו ריקות הוסבו על פי רוב ליחידות מגורים - אך מי ימלא אותם? חבל ההצלה הנוכחי של ראש פינה הוא בית הספר לרפואה בצפת, שנחנך לפני שנתיים. גם סטודנטים מתל חי גרים במושבה. עוזיאל מארח דייר אחד שהוא צייר מתל אביב ודייר שני שהוא הטבח הסיני של מסעדת פרנג’ליקו מקניון החאן. גם זו סוג של תיירות.

“תחת אבן זפת וטיט, עיירה ציורית”

אני מסיים את הביקור בכניסה לוואדי. עוד מעט למעלה מכאן, נמצא המעיין הראשון מבין שלושה, זה שאהוד בנאי כתב עליו את השיר עם השורה הידועה “השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין”. שבת אחרי שבת, היינו מטיילים בוואדי הזה, וחוזרים לאורך צלע ההר. החבאנו פינג’ן באחד השיחים, מלווה בגפרורים. אולי הוא עדיין שם.

מצד אחד של הוואדי בית הקברות, שכבות שכבות של חלוצים. על צלע ההר ממול - האמפי. הוא נבנה ב–1982, מכספי משפחת רוטשילד. רק בסוף הבנייה הבינו כולם שאי אפשר להפריע למתים, ומעולם לא עלתה בו הופעה. הוא עומד נטוש, וצמחים קוצניים צומחים מבין המרצפות. משפחת רוטשילד, שבמידה רבה בנתה את המושבה, לא סלחה לראש פינה על הכישלון הזה, והפסיקה להשקיע במושבה מאז. עם זאת, יש המלחשים על מאמצי גישור שנעשים בתקופה האחרונה בין המושבה, רוטשילד אנגליה ורוטשילד צרפת. אומרים שייבנה מוזיאון ליהדות רומניה ומבואה חדשה לאתר השחזור, עם דרגנוע ארוך.

בכניסה לבית הקברות ניצב קבר בודד. על המצבה כתוב ואלרי שרב, 1943–1997. בלי פ”נ, בלי תנצב”ה. הוא היה סוג של משורר רחוב ראש פינאי, ומת מסרטן. הקבר נמצא מחוץ לגדר, היות ושרב היה לא יהודי. מעטים זוכרים את שרב, ונראה שאיש לא פוקד אותו. גם אני בקושי זוכר אותו ואת פרצופו. פעם לקחתי אותו טרמפ, ובתמורה הוא הקריא לי שורה שכתב: “תחת אבן זפת וטיט, עיירה ציורית”.

ראש פינה עדיין פנינה, אך יופיה קהה, ונדמה שהיא שוב בתקופה של שפל. אולי אלה עניינים מקומיים שמעיבים על המושבה, ואולי היא רק קורבן של מה שעובר על כל מדינת ישראל - וולגריזציה, יוקר מחיה, פערים חברתיים וחזרה בתשובה. אבל לראש פינה עדיין יש קצב משלה, והוא אטי ובטוח. היא היתה כבר בצרות יותר גדולות בעבר. וגם הפעם זה רק עניין של זמן. זמן ראש פינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#