פלוטוקרטיה או דמוקרטיה? - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פלוטוקרטיה או דמוקרטיה?

קטעים מתוך הראיון עם כריסטיה פרילנד על השתלטות הסופר עשירים

22תגובות

השבוע פורסמה במגזין TheMarker רשימת 500 העשירים בישראל, והיא מאכזבת כרגיל. בצמרת נמצאים השמות הרגילים: בעלי השליטה במונופולים ובמוסדות הפיננסיים, ולצדם ישראלים שעושים עסקים או צברו את עושרם בעולם, בעיקר במדינות עולם שלישי ולעתים קרובות באמצעות חיבורים תת־קרקעיים לשלטון. יש בה גם אנשי היי־טק כמובן, אך גם שם אין הרבה שמות חדשים.

הרשימה הזאת עשירה מאוד בכסף, אבל דלה במנהיגים ובדמויות שהציבור יכול לקבל כמנהיגים. המגזר העסקי בישראל לא מצמיח בשנים האחרונות הרבה דמויות שמעוררות השראה, שמבטאות יוזמה, חדשנות, מנהיגות ודוגמה אישית.

אם צרת רבים - בעיקר בעולם - היא חצי נחמה, הרי שתמצאו אותה בראיון המרכזי בגיליון עם כריסטיה פרילנד, עיתונאית בכירה ברויטרס ולשעבר ב"פייננשל טיימס", שפירסמה לפני חצי שנה את הספר "הפלוטוקרטים - עלייתם של הסופר עשירים הגלובליים ונפילתם של כל היתר", שבו היא מתחקה אחר הקאסטה הגלובלית החדשה שצמחה בעולם ב–30 השנים האחרונות ואחר הדרך שבה היא חושבת, חיה, פועלת ומשפיעה על שאר בני התמותה. המסקנות שלה לא אופטימיות במיוחד

"הפלוטוקרטיה היא סכנה", אומרת פרילנד. "אנחנו צריכים לחשוש. זאת לא קבוצה קטנה של חתולים שמנים שמעשנים סיגרים, מתכנסים בחדרים סגורים ומתכננים כיצד לרמוס את הפרולטריון. אני לא חושבת שזה מה שקורה. אני חושבת שמה שקורה הוא שאנחנו רואים ריכוזים גדולים של עושר, והפיתוי - ולפעמים הציווי - הוא שברגע שיש לך ריכוז כזה של עושר, אתה משתמש בו כדי להשיג כוח פוליטי ויתרון פוליטי עבור עצמך, כדי להגן על העושר הזה, כדי להשיג את הרגולציה הטובה ביותר, את החוקים הטובים ביותר עבור החברה שלך. זה נהפך לחובת האמונים שלך כלפי בעלי המניות שלך. וככל שאנחנו רואים את חוסר האיזון גדל בין ריכוז העושר בקצה העליון לבין מה שיש לכל השאר, היכולת של אלה שנמצאים למעלה - לא מפני שזה חלק מתוכנית־על כלשהי, אלא רק מפני שזה מה שאתה עושה כדי להטות את המשחק לטובתך - מתחזקת והולכת.

"דבר נוסף שמסובב את גלגלי המכונה הוא שהעסקים כיום גלובליים. כולם יוצרים וחושבים במונחים גלובליים באמת. הממשלות והמעמד הבינוני הם לאומיים. וכשיש לך את שני המישורים האלה, שפועלים בצורות כל כך שונות, העסקים הגדולים מתרחקים מהישג ידן החוקי של הממשלות הלאומיות.

"מקום אחד שבו רואים את זה בבירור הוא תחום המיסוי. אנחנו רואים, וזה נהפך לסיפור גדול באירופה, שחלק מהחברות הגלובליות, וחברות שאנחנו חושבים עליהן כעל החבר'ה הטובים בעסקים, כמו סטארבקס וגוגל, כמעט לא משלמות מסים. סטארבקס שילמה במשך 14 שנה פחות מ–9 מיליון ליש"ט במסים בבריטניה. מדהים. וזה קורה מכיוון שהמבנה של המיסוי הלאומי ושל העסקים הבינלאומיים מאפשר לחברות לעשות את זה".

פרילנד טוענת שהמיסוי הגבוה ומדינת הרווחה, שצמחו בחלקים גדולים בעולם המערבי לפני מלחמה העולם השנייה ובעיקר אחריה, נבעו ממה שהפלוטוקרטים הבינו כבר אז: אם הם לא ידאגו לרווחת שאר הציבור, הם מסתכנים במהפכה. "אני חושבת שהפחד הוא המפתח כאן, והוא דחף גם את הממשלות וגם את האליטות. בסופו של דבר האליטות באירופה ובצפון אמריקה הבינו, בייחוד אחרי מלחמת העולם השנייה, שהן חייבות להתחייב לטוב הכללי, או שהדברים לא יימשכו כפי שהם. אני לא חושבת שהפלוטוקרטים שלנו, הפלוטוקרטים בעידן המודרני, עדיין נמצאים שם. הם אפילו לא קרובים".

האם זה תקין פוליטית לדבר על עושר ומעמדות? או שהואשמת בהיותך אנטי עסקים או קומוניסטית?

"הרבה גבות הורמו כשהתחלתי לכתוב את הספר. אני עיתונאית כלכלית, הסתובבתי במעגלים האלה. אני חושבת שאמנם הטאבו הזה נשבר, אבל בעיקר בארה"ב, יותר מאשר בקנדה ובאירופה, יש תחושה שאסור לדבר על מעמדות. כאילו שלדבר על התפלגות ההכנסות זה באיזשהו אופן לא אמריקאי, מראה זדון וחוסר הבנה שיצירת עושר היא דבר טוב. אז אני בהחלט מסכימה שהיה טאבו. והטאבו הזה היה מאוד נוח ל–0.1%. אם לא מאפשרים לאנשים לדבר על מה שקורה, קל יותר לא לראות מה קורה. חלק גדול מהשיח היה מוטה להתמקדות בפרט, במקום להסתכל על מה שקורה מבחינה מערכתית".

ייתכן שהספר של פרילנד וההתעוררות באקדמיה מסמנים שינוי, אבל הבעיה היא שאיש לא הציג מודל חדש: "אני חושבת שאנשים מרגישים שמשהו לא בסדר, שמשהו לא עובד, אבל אני לא חושבת שיש להם דרך ברורה לחשוב על זה. אין להם תוכנית־על, שתראה מה צריך לדרוש כשיוצאים לרחובות. אין לנו את קרל מרקס. מרקס הציע אלטרנטיבה. אישית אני חושבת שזו היתה אלטרנטיבה נוראית, אבל תחשוב על Occupy Wall Street: למעשה, לא היה דבר שהם נלחמו עבורו. אדם חכם יאמר, 'אוקיי, אני יכול להתלונן על זה, אבל מה הצעד הבא שלי, מה אני מנסה להשיג?'".

אולי אין להם רעיון ואולי הוא לא ברור מספיק, בגלל תפקידן של התקשורת והאקדמיה, שמשרתות בעיקר את הסדר הקיים?

"צריך לשאול את השאלה הזו באופן רחב יותר, מכיוון שאני בהחלט חושבת שזה קשור. ואני חושבת - וזה דבר שנגעתי בו בספרי אבל דורש מחשבה וחקירה רחבות יותר - על כל עניין האינטליגנציה הליברלית: עיתונאים, אקדמאים, אנשים שעובדים במכוני מחקר וחשיבה, קבוצה גדולה שתלויה יותר ויותר בפלוטוקרטים. אתה רואה ארגוני חדשות שפעם הכניסו כסף מתכווצים ומפטרים עובדים רבים. אוניברסיטאות נמצאות גם הן תחת לחצים פיננסיים כבדים. אני רואה יותר ויותר אנשים בקבוצה הזו מקבלים הכנסה נוספת מהפלוטוקרטים, או הולכים לעבוד בשבילם, או משלימים הכנסה אצלם, כך שאני חושבת שזו בעיה אמיתית, קושי אמיתי. זה לא מובן מאליו.

"בשנות ה–60 וה–70 אנשים נהגו לדבר על 'למכור את נשמתך'. אני חושבת שזה יותר מעודן מלמכור את נשמתך. אבל אני חושבת שאנחנו רואים יצירה של מערכת אקולוגית אינטלקטואלית מסוימת, שחלקים גדולים ממנה תלויים כלכלית בפלוטוקרטים, ואני חושבת שזה מקשה מאוד על החשיבה הביקורתית. וזה עניין משמעותי, גם כאשר יש מבקרים מערכתיים בחוץ. אחת הבעיות שיש לי עם אנשים שמגיעים לעניין הזה מנקודת פתיחה פוליטית היא שלעתים קרובות הם לא מבינים מספיק כיצד עובד העולם העסקי. חשוב לעשות את הקישורים בעזרת אנשים שרואים ולומדים את ההתנהלות הפנימית של עסקים, שמדברים עם אנשים בעולם העסקי, שמנסים להתבונן פנימה, ואז לעשות את הקישורים האלה. וזה קשה, כי ברגע שאתה מתחיל לפעול בעולם הזה, קשה מאוד לעשות את הצעד הזה החוצה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#