בלי בריכות, הבדואים ימשיכו לטבוע

200 אלף בדואים מתגוררים בנגב בלי בריכת שחייה אחת לרפואה

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התקשר בשבוע שעבר כדי לנחם את חסן א־סריעה על האסון הנורא שפקד אותו: שלושת בניו נסחפו וטבעו בחוף אשקלון בחופשת הפסח. הטרגדיה הצליחה להוציא מאדישותו את הציבור הישראלי - רגע לפני שזה ציקצק בלשונו והזכיר לעצמו ש"ככה זה עם הבדואים".

ואכן, ככה זה עם הבדואים. למעשה, אי אפשר להתפלא על כך ששלושה צעירים בדואים, בני 26-16, טבעו בים, אם מביאים בחשבון שככל הנראה לא ידעו לשחות - ואם כן, כמה פעמים יצא להם, אם בכלל, לתרגל את השחייה שלהם? שכן, בעיירה כסייפה, שבסמוך לה מתגוררת המשפחה, אין כלל בריכת שחייה. גם לא בעיירה ערערה שבנגב, או בחורה, או בעיר רהט, או בכל 18 היישובים הבדואיים המוכרים בנגב, קל וחומר בעשרות היישובים הלא מוכרים.

כן, 200 אלף בדואים מתגוררים בנגב, שני שלישים מהם ביישובים מוכרים, בלי בריכת שחייה אחת לרפואה. בתוך התופת הלוהטת של חום יולי־אוגוסט במדבר, לבדואים אין השירות העירוני הבסיסי שיעניק להם מפלט מהחום - בריכת שחייה. היישובים הבדואיים, המדורגים בתחתית הדירוג הסוציו־אקונומי, אינם מסוגלים להקים בריכת שחייה, או לתחזק בריכה קיימת.

החיפושים בחוף באשקלוןצילום: אילן אסייג

לדברי חלק מראשי היישובים, הם דואגים לשיעורי שחייה לילדים. לשם כך הם מסיעים אותם לבריכת השחייה שבאום אל פאחם - מרחק שעות נסיעה מביתם שבנגב. מדוע אינם משתמשים בשירותי בריכות השחייה שבכל היישובים היהודים הסמוכים להם? לא ברור.

היעדר בריכות שחייה בכמה מהיישובים החמים ביותר בישראל ממחיש כמובן את מצוקת הרשויות המקומיות הבדואיות. במרבית היישובים הבדואיים כמעט אין כבישים, שלא לדבר על מדרכות, מתנ"סים, שירותי ספורט, שירותי ניקיון - או מרבית השירותים העירוניים האחרים.

למעשה, מצבם של היישובים הבדואיים המוכרים עלוב כל כך, שלעתים קשה להבחין בין היישובים המוכרים והרשמיים לאלה הלא מוכרים, שאפילו תשתיות מים, ביוב או חשמל אין בהם. העליבות הזאת מסבירה גם את החשדנות הרבה שבה מקבלים הבדואים את ההצעות - הנדיבות לכאורה - של המדינה לפתרון בעיית היישובים הלא מוכרים. המדינה מציעה לבדואים לנטוש את היישובים הלא מוכרים ולעבור מעולם הפחונים של המאה ה–19, שבו הם חיים כעת, לעולם של היישובים המוכרים, המודרניים. רק שמודרניות היא עניין יחסי, ומצבם העלוב של היישובים המוכרים אין בו משום פיתוי מבחינתם.

היעדר הבריכות ממחיש גם את הנחשלות של הרשויות הבדואיות: כיצד ייתכן שלאוכלוסייה המונה 200 אלף איש לא נמצאו מעולם המשאבים, או היוזמה הנדרשת, כדי להקים בריכת שחייה? התשובה היא שהרשויות הבדואיות אכן נחשלות, וראשיהן חסרים את הידע הניהולי הנדרש כדי לקדם יוזמות כאלה. למשל, לא ננקט הצעד הבסיסי שהיה עושה ראש רשות מקומית יהודי - לפנות למפעל הפיס ולבקש סיוע בהקמת בריכה. הם פשוט לא מכירים את האפשרויות העומדות לרשותם, ואין להם הקשרים הנדרשים במשרדי הפנים או השיכון כדי להתייעץ. רק באחרונה נערכה פנייה כזאת למפעל הפיס מצד העיר רהט, וגם העיירה חורה בולטת ביכולת של ראש הרשות לגייס תרומות לרשות שלו - בעיקר מתורמים יהודיים, אגב.

כלומר, הנחשלות אינה רק עניין כספי, היא גם עניין של קשרים, ידע, תעוזה וביטחון. נחשלות היא גם עניין של איתנות ניהולית. שיעור גביית הארנונה בעיירה כסייפה - העיירה של שלושת האחים - הוא 20% בלבד. 80% מתושבי העיירה כלל אינם טורחים לשלם את מסי הארנונה שלהם, או שמא הרשות המקומית לא טורחת לגבות מהם את המסים. עם התנהלות כזאת, אין תמה שהרשויות הבדואיות לא מסוגלות להקים בריכה לתושבים שלהם.

המחשה נוספת לניהול הכושל של כסייפה ניתנה לפני כמה שנים, כאשר משרד השיכון הקים, מיוזמתו, אולם ספורט בעיירה, בעלות של 6 מיליון שקל. האולם לא החזיק מעמד אפילו יום - המועצה המקומית השאירה אותו נטוש לבזיזה ולוונדליזם, והוא נהרס כמעט כליל מבלי שנעשה בו שימוש אפילו פעם אחת.

"מבחינת משרדי הממשלה, זה היה אירוע טראומתי", אומרים כיום בממשלה, "זה הרתיע משרדים אחרים ועצר אותם מלסייע ליישובים הבדואיים". כיום מנסים בממשלה וביישובים הבדואיים להשתקם מהטראומה הזאת. במסגרת הניסיון להגיע עם הבדואים להסכמה על הסדרת היישובים הלא מוכרים, הכריזה הממשלה על תוכנית "לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב" - תוכנית לחמש שנים בהיקף של 1.2 מיליארד שקל, שתטפל במגוון רחב של היבטים של חיי הבדואים בנגב. התוכנית כוללת השקעה בתחבורה ציבורית, שיטור וביטחון אישי, מרכזי תעסוקה, חינוך, טיפול בנוער נושר, הקמת תחנות טיפת חלב, ביוב, וכן - גם מתקני ספורט. 7 מיליון שקל הוקצו לבניית מתקני ספורט ביישובים הבדואיים, ועוד 5 מיליון שקל לבנייה - סוף־סוף - של בריכת שחייה ראשונה.

במטה היישום של תוכנית הפיתוח במשרד ראש הממשלה מספרים כי ארבע רשויות מתחרות על הקמת הבריכה בתחומן - ועל הקשיים הכרוכים בפרויקט כזה. בריכה היא בדרך כלל עסק מפסיד, שדורש סבסוד עירוני, אלא שאין סיכוי שרשות בדואית תוכל לממן סבסוד כזה. גם התחזוקה השוטפת יקרה, במיוחד כשהצפי הוא שהאוכלוסייה הבדואית תיכנס למים בבגדים - דבר שמסבך את התחזוקה עוד יותר.

מינהלת היישום של תוכנית הפיתוח מקדישה מאמצים רבים לפתור את הקשיים שמונעים הקמת בריכה, וכאן מדובר רק בבריכה: מכלול הקשיים העומד בפני היישובים הבדואיים בנגב גדול כל כך - גם הקשיים האוביקטיביים וגם אלה הסובייקטיביים - שקשה אפילו להחליט מאיפה להתחיל. כהתחלה נהגתה תוכנית פיתוח - תקציב של 350 אלף שקל שמשרד הפנים מקדיש לחיזוק הרשויות המקומיות הבדואיות: העלאת שיעורי הגבייה, בניית תוכניות עבודה, חיזוק השדרה הניהולית, יצירת מנגנונים ברשויות לניהול משאבי הרשות ועוד. צעדים אלה נועדו לחזק את הרשויות הבדואיות, כדי שיוכלו להתחיל לנהל את עצמן - וששוב לא יהיה מצב שבו נערים בדואים טובעים בים רק משום שהם בקושי יודעים לשחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ