היעד החסר בהסכם הקואליציוני

הממשלה צריכה לאמץ יעד כלכלי־חברתי חדש: יעדי אי־שוויון ל-4 השנים הבאות

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

רובנו מבולבלים וטובעים במספרים ובאחוזים בכל פעם שצריך להתמודד עם בעיה כלכלית־לאומית. אבל לביל מאהר, קומיקאי, שחקן ופרשן אמריקאי פופולרי, יש דרך פשוטה להציג את האי־שוויון בהכנסות בארה"ב - כזו שלדבריו, גם "בעלי ישבנים גדולים יכולים להבין".

"נניח שאזרחי ארה"ב הם 100 אנשים, הם נפגשים יחד ומזמינים פיצה אחת, שמחולקת ל–100 משלושים. הפיצה מגיעה, הם פותחים את הקופסה, והבחור הראשון ניגש ולוקח לעצמו 80 חתיכות". כך מסביר מאהר כיצד התחלקו ב-30 השנים האחרונות ההכנסות החדשות שיצרה אמריקה. בין 1980 ל-2005 הגיעו 80% מסך ההכנסות החדשות של האמריקאים לידי האלפיון העליון.

נתניהו, לפיד ופרס ביום השבעת הכנסתצילום: מיכל פתאל

בתוכניות הטלוויזיה שלו, מאהר מסיים את הטיעון כך: "ואם אחד מאוכלי הפיצה מעיר לבחור שלקח 80 חתיכות, ומציע לו להסתפק ב-79 חתיכות בלבד - התשובה הנזעמת תהיה: 'השתגעתם? זה סוציאליזם!'".

קוראי עיתון זה אולי כבר מודעים לכך שפערי ההכנסות במדינות המערב נמצאים בעלייה בשלושת העשורים האחרונים - כך שהעשירים, ובעיקר העשירים מאוד, לוקחים נתח גדל והולך מפירות הצמיחה והכלכלה הגלובלים - וערים לכך שהפערים האלה מתחילים לערער את המרקם החברתי בלא מעט מדינות.

מה שפחות ברור לרבים, מעבר למתחים החברתיים שנוצרים בחברה שבה 99% מהציבור הם עניים וה-1% הנותרים עשירים מאוד, זו התשובה לשאלה האם זהו רק עניין של חלוקת העוגה או שזוהי מציאות שפוגעת בכלכלה כולה, ולכן ב–100% מהאזרחים. אלא שיש תשובה לשאלה הזאת: כן.

שורה של כלכלנים, בהם הפרופסורים רוברט רייך וג'וזף שטיגליץ, פירסמו מחקרים וספרים שמנתחים את מה שכל אחד מבין מהבטן: פער כזה ברמת ההכנסה בין חלקי האוכלוסייה פוגע בצריכה הפרטית המצרפית, בפעילות העסקית, במוטיבציה לעבוד, באמון ההדדי ובנכונות לעשות עסקים - וכך בצמיחה של המשק כולו.

הפרופסורים שהגיעו למסקנה הזאת אינם אנשים בעלי ראיית עולם סוציאליסטית או קומוניסטית, אלא אנשי כלכלת שוק קפיטליסטים שמנתחים את הנושא מזווית פרקטית. פרופ' רייך, שתומך בהעלאת המסים על העשירים ושהשלים באחרונה סרט חדש בשם "אי־שוויון לכל", הסביר בראיון ל"ניו יורק טיימס": "אני לא מאמין בחלוקה מחדש של העושר לשמה. אני פשוט מודאג מהשאלה כיצד נשלם, כאומה, על כל הדברים שלהם אנחנו זקוקים".

כלכלנים ופוליטיקאים מפחדים מבעלי ההון

למרות כל זאת, עד לאחרונה לא הופיעה בעיית האי־שוויון בדירוג של הבעיות הכלכליות הגדולות שכל ממשלה אמורה להתמודד עמן. מדוע? אולי בשל העובדה שבאקדמיה ובמערכת הציבורית של מדינות קפיטליסטיות כל העיסוק בסוגיות של אי־שוויון עדיין עטוף בשכבה עבה של זהירות ואי נעימות - וכתוצאה מכך אין הרבה מחקר בתחום.

ככה זה: גם אקדמאים וגם אנשי ציבור זקוקים לתמיכה של בעלי הון, אם כדי לקבל מלגות מחקר, ואם בכדי להיבחר מחדש. אף אחד לא רוצה להרגיז את העשירים השולטים על כסף גדול - ורובם מעדיפים להתמקד בנושאים אחרים, כאלה שאין עליהם מחלקות.

כלכלנים בארה"ב כבר אמרו שאין דבר יותר מזיק לקריירה של כלכלן מאשר התמקדות בעשירים ובאי־שוויון הכלכלי. למרות זאת, ברור כיום לכולם שהאי־שוויון הוא בעיה קשה, המשתלבת בשאר הבעיות המוכרות - אבטלה, גירעונות תקציביים, מדיניות מיסוי, תמריצים ותשלומי העברה.

בכל סקר של כלכלנים ומנהלים שבוצע בשנה האחרונה, לא חשוב מי עורך אותו, מסומן האי־שוויון כאחד משלושת האיומים הגדולים על הכלכלה הגלובלית, בדרך כלל יחד עם החשש מפני פשיטת רגל של מדינות - שקשור גם הוא לאי שוויון, מכיוון שבשני המקרים הפחד הוא מפני משבר חברתי.

חלקים מהאג'נדה הציבורית הזאת מחלחלים למדיניות הכלכלית המסורתית, כולל למקומות בלתי צפויים. לאחר שהבנק המרכזי האמריקאי החליט שהמדיניות המוניטרית שלו תיגזר מתוך יעד של רמת אבטלה ‏(שאמור לרדת ללא יותר מ–6.5%‏) - החלטה שהיא לא פחות מרעידת אדמה במונחים של בנק מרכזי - ברור שהפערים בין העניים ‏(שרבים מהם מובטלים‏) לעשירים עומדים לנגד עיניהם של קובעי המדיניות.

למעשה, הקטנת האי־שוויון היא אבן יסוד במדיניות הכלכלית של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הקרב הגדול האחרון שלו בבית הנבחרים שלו היה על מידת ההעלאה של המס על העשירים, והמאבק המרכזי כולו הוא על יצירת מקומות עבודה - שני ערוצים שאמורים לפעול להקטנת האי־שוויון.

60 מ-100 מנות שווארמה

כל זה באמריקה, אך מכאן חייבים לשאול: האם האי־שוויון הוא בעיה גם בישראל? התשובה הרגילה לשאלה הזאת היא שאף אחד לא יודע למדוד את האי־שוויון בישראל. במצב כזה נוח להניח שהבעיה, אם היא בכלל קיימת בישראל, היא משנית ביחס לבעיות אחרות, ובוודאי שהיא פחות קיצונית מאשר באמריקה או בבריטניה.

החלק של המדידה הוא נכון. מכיוון שבישראל לא קיימת חובת דיווח כללית עבור כל האוכלוסייה, ברשויות מס הכנסה לא יודעים לענות על אחת השאלות הפשוטות ביותר שניתן לחשוב עליהן: מהי ההכנסה האמיתית של כל אזרח בישראל, לרבות הכנסות משכר, מדיווידנדים, מרווחי הון, מניירות ערך, משכר דירה ומתשואה על נכסים אחרים.

בצר לנו, ניתן לעשות בנתונים הקיימים חישוב חלקי: להביט על התפלגות ההכנסות על פי השכר בלבד, ולזה להוסיף את החלוקה מבעלויות על חברות. וכאשר מבצעים את התרגיל הזה, מגלים שגם בישראל הפער בין המאיון העליון לשאר האוכלוסייה עצום, ושגם אצלנו הוא במגמת התרחבות.

על פי אותם נתונים חלקיים של מינהל הכנסות המדינה, המאיון העליון בישראל קיבל ב-2010 כ-27% מהשכר, ורווחי הפירמות שחולקו - אם משרשרים את האחזקה בכל חברה ובכל פירמידה - על פי שיעור הבעלות.

אלא שאם לא מבצעים את השרשור הזה, ומניחים שבעלי חברות יודעים לגרוף לעצמם חלק גדול יותר מהעוגה מחלקם הנקוב בהון, מתברר שה1% בישראל מקבלים לא פחות מ60% מהשכר והרווחים, ברוטו, שייצרה המדינה.

את הסיפור של הקומיקאי ביל מאהר על הפיצה האמריקאית, אפשר לספר בישראל על 60 מתוך 100 מנות שווארמה. וכמה מקבלים העשירים אחרי תשלום מסים? האם שיעורי המס הפרוגרסיביים משפרים את השוויון? את זה במשרד האוצר עוד לא חישבו, אז אין תשובה, אבל אפשר להניח שהורדת שיעורי מס הכנסה ומס חברות בעשור האחרון רק החריפו את הקוטביות בהכנסות גם לאחר תשלומי המסים.

אלה כבר נתונים הרומזים לאי־שוויון שלא נופל בהרבה ממה שקורה באמריקה. כ-30 אלף איש המרכיבים את המאיון העליון הישראלי, שולטים באמצעות החברות והעסקים שלהם על כשני שלישים ממה שכל מדינת ישראל שילמה לאזרחיה במונחי תמורה להון ותמורה לעבודה. ואם למישהו נראה שזהו מספר מפחיד, הנה נתון מזעזע עוד יותר: בני האלפיון העליון, קבוצה שמונה כ–3,000 משפחות בלבד, גורפים לכיסם לא פחות משליש מהתמורה הכללית לעבודה ולהון.

אפילו אם לא בוחרים דווקא את נקודות הקיצון של המאיון והאלפיון, אלא את נתוני מדד הג'יני המסורתיים, מגלים שהאי שוויון בהכנסות בישראל נמצא באחד המקומות האחרונים מבין מדיניות ה-OECD, והוא במגמת עלייה. רק בארה"ב, טורקיה ומקסיקו האי־שיוויון גדול מאצלנו.

האם מדינה, ועוד מדינה עם מסורת ונרטיב של שוויון וערבות הדדית, יכולה לפרוח עם נתונים כאלה, וכאשר הנתונים האלה הולכים ומחריפים? האם הממשלה תוכל לנהל את חיי אזרחיה?

רמז עבה בעניין הזה אפשר לקבל מדברים שאמר לנו קברניט באל על, חברה שעתידה תלוי בחתימה על הסכם בין העובדים, לרבות הטייסים, לההנהלה: "ברור שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכם עבודה עם ההנהלה. כשהמנכ"ל אליעזר שקדי לוקח לעצמו שכר של יותר מ-10 מיליון שקל, המלה שלו לא שווה כלום. אנחנו לא מוכנים לשמוע ממנו דרישות על קיצוצים בשכר שלנו".

את אותה בעיה אפשר לראות בחברות רבות אחרות, בפער בין השולטים בוועדי העובדים לעובדים עצמם ואפילו בפער בין חבורת הפוליטיקאים החדשים־ישנים שמרכיבים את הממשלה החדשה ל–99% מהציבור הישראלי.

עדיין לא מאוחר להציב יעד

אז מה אפשר לעשות? העלאה שולית של המס על הכנסות גבוהות לא תשפיע מהותית על התקציב ועל האי־שוויון, ובוודאי שלא תיצור אווירה אחרת במדינה. כדי לזכות ללגיטימיות שכיום אין להם, יכולים חברי הכנסת, הממשלה והגופים הציבוריים לאמץ יעד כלכלי־חברתי חדש, בנוסף ליעדים המוכרים של שיעור אינפלציה וגודל הגירעון: יעדי אי־שוויון לארבע השנים הבאות.

על פי הרעיון הזה, הממשלה תקבע שמגמת האי־שוויון בהכנסות צריכה להימדד מדי חצי שנה, שעליה לרדת לאורך זמן, ושכל ההחלטות והרפורמות הציבוריות יישקלו גם לאור היעד הזה. כדי לקדם את העניין, הממשלה תפרסם דו"ח חצי שנתי למצב האי־שוויון.

כבר כיום, חלק גדול מהאג'נדות שחברי הממשלה החדשים הניחו על השולחן והכניסו להסכם הקואליציוני תומכות בכיוון הזה. השוויון בנטל, החינוך למקצועות תומכי עבודה, המלחמה בריכוזיות, הגדלת התחרותיות, הרפורמה בשירות הציבורי והמאמצים להגדלת פריון העובדים גם במחוץ לבועת היי־טק - כולם פועלים להקטנת האי־שוויון.

יעד ממשלתי רשמי לתוצאה המצרפית, ודו"ח שימדוד ויבקר את הביצועים, רק יגדיל את הסיכוי שכל הדברים היפים האלה באמת יקרו. חבל שיעד כזה לא נכנס להסכם הקואליציוני - אבל עדיין לא מאוחר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker