הערבים אשמים במצבם, אז מה? - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הערבים אשמים במצבם, אז מה?

אם הרשויות הערביות ימשיכו לפגר אחר הרשויות היהודיות, איש לא ייצא נשכר מכך

26תגובות

לפני כמה שנים החליטה מדינת ישראל להיות חכמה. בניסיון לעשות קצת סדר בשלטון המקומי, בעיקר בתפקוד הירוד של הרשויות המקומיות הערביות, הציבה המדינה תמריץ התייעלות לרשויות חלשות. נקבע כי 15% מהסיוע שהמדינה מעבירה לרשויות חלשות תחת מענקי האיזון יותנו בשיפור גביית הארנונה - עם יעד של 80% מהאוכלוסייה.

בשקט בשקט, בשנתיים האחרונות קיפלה המדינה את הזנב, לאחר שהתברר לה כי רק 25 מתוך 84 הרשויות הערביות הצליחו להגיע לסף ה-80% גבייה. התוצאה של המהלך החכם של המדינה, לפיכך, היה למעשה צמצום מענקי האיזון לרשויות הערביות - וכך דורדר מצבן עוד יותר. במקום זאת, בשנתיים האחרונות הציבה המדינה יעדים מדורגים: כל שיפור בגביית הארנונה העניק לרשויות הערביות תוספות של מענק איזון, גם אם שיעורי הגבייה נמוכים בהרבה.

ליאור מזרחי

עד כמה נמוך היה שיעור הגבייה אפשר ללמוד מעבודה של משרד הפנים בניסיון לקדם צדק חלוקתי בין רשויות מקומיות, משמע: למצוא פתרון לסכסוכי הגבולות וההכנסות הרבים שפושים בעיקר בין המועצות האזוריות וערי הפיתוח בפריפריה. לשם כך הוקם צוות מקצועי, בראשות היועץ החיצוני אלכס אלתר, שקבע את הקריטריונים המקצועיים לחלוקת הכנסות בכפייה - אותם סכסוכי גבול שמשרד הפנים יתערב בהם ויקבע אם יש מקום להעביר הכנסות ארנונה מרשות אחת לאחרת.

אחד הקריטריונים שהציב אלתר כתנאי לזכות לקבל הכנסות ארנונה מרשות שכנה הוא שיעור מינימלי של גביית ארנונה. אלתר היה כבר נדיב יותר, וקבע שיעור מינימלי של 50% גבייה.

אחר כך הוא ערך בדיקה של מה היה קורה לסכסוך הגבול המפורסם ביותר - בין דימונה למועצה האזורית תמר לגבי חלוקת ההכנסות מאזור התעשייה מישור רותם - לו היה מנוהל בהתאם לקריטריונים שלו. הבדיקה הראתה כי תמר היתה מאבדת את מרבית הכנסותיה ונשארת רק עם 15% מהן, אף שאזור התעשייה נמצא בשטח שיפוטה והיא פיתחה אותו בעצמה. מנגד, שתי ערי הפיתוח הסמוכות היו יוצאות עם היד על העליונה: דימונה היתה מקבלת 50% מההכנסות וערד 35% מההכנסות.

ומה לגבי הרשויות העניות ביותר באזור, הרשויות הבדואיות ערערה וכסייפה? הן לא היו מקבלות דבר, מאחר שאינן עומדות ברף המינימום של 50% גביית ארנונה. שיעור הגבייה שלהן הוא 19% ו-20%, בהתאמה.

"הבדואים לא גובים ארנונה", מתקומם דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר, כששואלים אותו לגבי חלוקת הכנסות בהסכמה בינו לשכניו הבדואים. "הם בונים בכוונה באופן לא חוקי מחוץ לקו הכחול של היישוב, כדי להתחמק מתשלום ארנונה. נראה לך שאני, שמתנהל בצורה תקינה, אעביר הכנסות למי שעושה 'מונקי ביזנס' כזה? בשום פנים ואופן. זה לתת פרס לפושעים שבוחרים שלא לאכוף את החוק".

ההתרעמות של ליטבינוף, ניתן להניח, מייצגת דעה רווחת בקרב הציבור היהודי. זוהי אותה גישה שמאפיינת את הממשלה, ולפיה אי אפשר לעזור לרשויות מקומיות שאינן עוזרות לעצמן, בוודאי שאי אפשר לעזור לרשויות מקומיות שעושות יד אחת עם מעלימי מסים - בין אם מדובר במסי מדינה ובין אם במסים מקומיים ‏(ארנונה‏). מהבחינה הזאת, מצבן העגום של הרשויות המקומיות הערביות הוא במידה רבה באשמתן; הן לא גובות ארנונה ולכן קורסות כלכלית. נקודה.

הצדק הפואטי, ללא ספק, דורש כי המדינה לא תעזור למי שמעלים ממנה ‏(ומעצמו‏) מסים, אבל הצדק הפואטי צריך להיבחן גם על קרקע המציאות. העובדה היא שהרשויות הערביות אינן מצליחות לגבות מסים. חלק גדול מכך באשמתן ובאשמת הניהול הקלוקל של הרשויות הערביות, המושפע משיקולים חמולתיים. עם זאת, לא הכל באשמתן.

הנתונים מלמדים כי המדינה עשתה הכל כדי לא לעזור לרשויות הערביות לבסס את עצמן. 15% מאזרחי ישראל מתגוררים ברשויות ערביות, אבל הן מחזיקות רק 1.5%-3.4% משטחי התעסוקה. לרשויות הערביות כמעט שאין שטחי קרקע עודפים שיאפשרו להן ליזום פיתוח עסקי - כל מה שהיה להן הולאם בשנות ה-50. בנוסף, מתוך סך הארנונה שמשלמים מוסדות הממשלה, לרבות חברת החשמל, צה"ל וכדומה, רק 0.2% מגיע לכיסי הרשויות הערביות.

הרשויות הערביות, כלומר, נעדרות כמעט כליל מקורות הכנסה עסקיים, וכל ראש עיר יאמר לכם שבלי הכנסה עסקית לא ניתן לאזן תקציב עירוני. לכן, גם אם הרשויות הערביות יתעלו על עצמן ויגיעו ל-100% גביית ארנונה, עדיין הכנסותיהן יהיו קטנות בעשרות אחוזים מהנדרש להן כדי להתקיים.

אלא שהגעה ל-100% גבייה, או אפילו לרף הנדרש של 50% או 80%, היא בבחינת חלום רחוק, ולא רק בגלל ניהול מושחת וגרוע ‏(גם זה קיים‏). מצבן המעורער של הרשויות הערביות לאורך שנים רבות כל כך יצר משבר אמון בינן לבין תושביהן, שכמובן מצטרף כרובד נוסף למשבר האמון השורר בין האזרחים הערבים למדינה בכלל. התמריץ לשלם מסים, ממלכתיים או עירוניים, קטן במיוחד בסביבה שבה השירותים העירוניים מנוונים והאזרח לא רואה כל תמורה לכספו.

לא, אין זו הצדקה להשתמטות מתשלום מסים, אבל זה כן מסביר מדוע הרשויות הערביות - גם בעלות הרצון הטוב בהן - לכודות במעגל שלילי ואינן מצליחות להתגבר עליו. מצבן של הרשויות הערביות, הבדואיות במיוחד, רעוע כל כך שהן אינן מסוגלות לטפל בבעיות שלהן, ובוודאי שאינן מסוגלות לעמוד בתנאים ‏(הסבירים‏) שמעמידה להם המדינה לשיעורי גביית ארנונה מינימליים.

זהו בדיוק המקום שבו לא צריך להיות צודק, אלא צריך להיות חכם - ולדעת לתת יד. הרשויות הערביות משוועות לעזרה, גם תקציבית ובעיקר ניהולית, וזה יהיה חכם לעזור להן גם אם העזרה הזו תהיה בבחינת מתן פרס למשתמטי מסים. אין דרך אחרת להתחיל ולבנות את התשתית המינימלית של הרשויות הערביות, שרק לאחר שיגיעו אליה אפשר יהיה להתחיל ולתבוע מהאוכלוסייה הערבית שוויון בחובות, ולא רק שוויון בזכויות.

הפערים בין הרשויות הערביות לרשויות היהודיות פשוט בלתי נסבלים, והם גוזרים על האוכלוסייה הערבית רמת חיים נמוכה באופן בלתי נסבל. אי אפשר להמשיך ולהחזיק בדעה שזאת אשמת הערבים שזהו מצבם, וכי זוהי רק בעיה שלהם. אם הרשויות הערביות ימשיכו לפגר אחר הרשויות היהודיות והפערים בין שתי האוכלוסיות רק יתרחבו, איש לא ייצא נשכר מכך, גם לא הרוב היהודי. לכן, זהו הרוב היהודי שצריך להיות כאן נדיב וחכם, כי אין דרך אחרת ליצור שיתוף פעולה ערבי־יהודי אמיתי במדינה הזו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#