הפתרון למימון דו"ח טרכטנברג - ויתור על תקיפה באיראן - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפתרון למימון דו"ח טרכטנברג - ויתור על תקיפה באיראן

ולמה הגדלת תקציב הביטחון היא בעצם הונאה ציבורית?

64תגובות

ב-2011 ערך בנק ישראל בדיקה, שבה בחן את הקשר בין תקציב הביטחון המאושר בממשלה ובכנסת בתחילת השנה לבין תקציב הביטחון בפועל בסוף השנה. הבנק גילה כי אין קשר ביניהם - כלומר, שמדי שנה בשמונה השנים האחרונות, התקציב בפועל גדול במיליארדי שקלים רבים מהתקציב שאושר מלכתחילה.

רק כדי לסבר את האוזן, תקציב הביטחון ל-2012 אמור היה להיות 55.5 מיליארד שקל (כולל הסיוע האמריקאי). בפועל, התקציב צפוי להסתכם בכ-60.5 מיליארד שקל, וזאת בלי ההוצאות הנוספות הנובעות ממבצע עמוד ענן. משמע, עוד לפני המבצע, התקציב הוגדל ב-5 מיליארד שקל.

שלא תהיה טעות: אין הכוונה שמערכת הביטחון חורגת מדי שנה במיליארדי שקלים מהתקציב שאושר לה. התוספת של 5 מיליארד שקל בתקציב 2012 היא כולה תוספת מאושרת - משרד האוצר והכנסת אישרו אותה. זוהי חריגה בסמכות וברשות, שנעשית באופן קבוע לאורך שנים.

התוואי החוזר הזה, של הגדלת תקציב הביטחון במיליארדי שקלים במהלך השנה, צריך לעורר חשד. כיצד ייתכן שכל שנה, גם מערכת הביטחון וגם משרד האוצר טועים בהערכת תקציב הביטחון במיליארדי שקלים? זה לא ייתכן, ולכן ההערכה היא שאין כאן טעות, אלא פשוט דפוס עבודה, של שני המשרדים ושל ראש הממשלה יחדיו, שנועד ליצור מצג שווא לגבי תקציב הביטחון האמיתי.

במלים אחרות, המאבקים הגדולים על הקיצוץ בתקציב הביטחון בממשלה מדי שנה הם סוג של הונאה ציבורית. משרד הביטחון ומשרד האוצר מתכתשים, ראש הממשלה מכריע ומעביר מיליארדים מתקציב הביטחון לשאר משרדי הממשלה, השרים מרוצים ומאשרים. רק שכמה חודשים לאחר מכן, מערכת הביטחון מתחילה לפנות לראש הממשלה בבקשות דחופות לתוספת תקציב, למטרות כאלה או אחרות, ותמיד הבקשות נענות. כך יוצא שבסוף השנה כמעט כל הקיצוץ בתקציב הביטחון מבוטל, ואפילו נהפך לתוספת תקציב.

הפארסה השנתית של אישור תקציב ביטחון לא רלוונטי משליכה על כל ניהול תקציב הביטחון: אף אחד לא באמת מתייחס לתקציב הזה ברצינות, בוודאי שלא מערכת הביטחון או ראש הממשלה. גורמי ביטחון בכירים מדברים על הנוהג שהשתרש של "ניהול תקציב הביטחון בקריצה". משמע, אותו נוהג שבו ראש הממשלה מטיל על מערכת הביטחון משימות נוספות - נניח, היערכות לתקיפה באיראן - ללא גיבוי תקציבי, תוך שהוא מבטיח ש"יהיה בסדר". ה"יהיה הסדר" מתבטא בסוף בתוספות חריגות של תקציב למערכת הביטחון, שנהפכו כבר לחלק משגרת העבודה.

ה"יהיה בסדר", עם זאת, לא מאפשר למערכת הביטחון לתכנן את תקציבה כראוי - כי לא תמיד הכל בסדר, ולא תמיד המערכת מקבלת את כל התקציב שקיוותה לו - מה שמביא בהכרח לניהול תת-אופטימלי כרוני של תקציב הביטחון, ופעמים רבות לקיצוצים בהוצאות הכרחיות, כמו אימונים או הצטיידות.

ה"יהיה בסדר" גם שומט את היכולת לנהל את תקציב הביטחון. מאחר שאפילו גודלו האמיתי של תקציב הביטחון מתברר רק בדיעבד, לא ניתן לקיים דיון מושכל בגודלו של התקציב ובסדר העדיפויות שהוא מייצג. כך, תקציב הביטחון הוא התקציב היחיד בממשלה שנגזר מהאיומים עליו. גודלו של סל התרופות של ישראל לא נגזר מגודל האיום, אלא להפך - המדינה קובעת את תקציב הסל, ולפי זה ועדת הסל תקבע אלו איומים (מחלות) יקבלו מענה ואלו לא. לעומת זאת, מערכת הביטחון מגדירה את האיומים, ובונה את התקציב בהתאם להם.

המבנה ההפוך הזה של בניית התקציב יוצר חוסר איזון משווע במידת ההיענות התקציבית לצרכים. מרבית משרדי הממשלה סובלים מחוסר כרוני בתקציבים וממענה חלקי בלבד לצרכים שלהם. מערכת הביטחון, לעומת זאת, משופעת בתקציבים - ושום דבר פחות מהיענות גבוהה למרבית האיומים אינו מספק אותה. הראיה הבולטת לכך היא גודלו של תקציב הביטחון, שהשתנה מעט מאוד בעשורים האחרונים, וזאת אף שמפת האיומים על ישראל השתנתה דרמטית באותן שנים. לפי עיבודים של מכון טאוב, נתח הביטחון בתקציב המדינה ב-1996 היה 27.6% מהתקציב (ללא ריבית). ב-2012 השיעור הוא 24% (לפני התוספות, אם יהיו, בגין מבצע עמוד ענן). גם ההוצאה הריאלית של המדינה על ביטחון, במונחי תוצר לנפש, נותרה כמעט ללא שינוי מאז אמצע שנות ה-90. מתברר שהמזרח התיכון יכול להתהפך, אבל תקציב הביטחון הריאלי נשאר ללא שינוי.

הנגישות הגבוהה של מערכת הביטחון לראש הממשלה, כמו היכולת שלה לנפנף באיומים קיומיים דרמטיים, מאפשרת לה לשמור על תקציב גבוה ולהקהות את חוסר האיזון בין תקציב הביטחון לתקציבי המשרדים האחרים. העובדה שגם מחסור במכשירי MRI גורם למותם של אנשים, ולא רק מחסור במטוס הקרב 35-F, כנראה אינה עומדת כלל על הפרק. לפחות, היא אינה נשקלת על ידי הממשלה - שכלל לא בוחנת את מכלול האיומים שהיא צריכה לעמוד מולם ולערוך סדר עדיפות.

לימור אדרי

"אני לא בטוח מה יותר נחוץ לי כיום, להוציא כמה מיליארדי שקלים על היערכות מול מצרים - שמייצגת כיום סיכון נמוך בלבד - או להשקיע את הכסף הזה במערכת החינוך", אומר בכיר לשעבר במערכת הביטחון. "בכלל, אם אני ארד משיגעון הגדלות של תקיפה באיראן, ואעדיף במקרה הזה להסתמך על מטריה אמריקאית - אני יכול לפתור למדינת ישראל את כל צורכי התקציב של דו"ח ועדת טרכטנברג. האם זה לא עדיף?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#