למרות ההספדים, העיתונות תהיה חלק משמעותי מחיינו גם בעתיד - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למרות ההספדים, העיתונות תהיה חלק משמעותי מחיינו גם בעתיד

מלכ"ר או גוף ציבורי? מיזם דיגיטלי שמבוסס על קהל מקוון או אפליקציה לאייפד? מגזין דיגיטלי או מגזין מודפס כמוצר פרימיום?

9תגובות

בשבוע האחרון ננעץ מסמר נוסף בארון הקבורה של העיתונות המודפסת, כש"ניוזוויק", המגזין בן ה-80 שבשיאו התחרה ב"טיים" על תואר "מגזין החדשות הנפוץ בארה"ב", הודיע כי יפסיק לצאת לאור בדפוס ויעבור לפורמט דיגיטלי בלבד. ההחלטה לא היתה מפתיעה לגמרי - במשך השנים איבד המגזין השבועי מחצית מקוראיו והתקשה לשמור על רלוונטיות בעידן הדיגיטלי - אך בכל זאת זיעזעה רבים. עוד אייקון עיתונאי ותיק, שבשיאו השפיע ואף הכתיב לעתים קרובות את השיח הציבורי בארה"ב, נפל קורבן למשבר שעובר על העיתונות העולמית.

לכאורה, זה לא היה צריך לקרות. ב-2010, כש"ניווזוויק" נמכר על ידי הבעלים הקודמים שלו, "וושינגטון פוסט", לאיל הסטריאו סידני הרמן תמורת מחיר סמלי של דולר פלוס חובות, עתידו נראה ורוד יותר. להרמן, שהלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 92, אמנם לא היה ניסיון בעולם התקשורת, אך היו לו פנים רעננים: בניסיון לחולל מודרניזציה ב"ניוזוויק" הוא מיזג אותו עם בלוג החדשות הפופולרי דיילי ביסט, שייסדה עורכת המגזינים המיתולוגית טינה בראון ושהיה בבעלות IAC של בארי דילר. בראון, לשעבר עורכת "ווג" וה"ניו יורקר", מונתה לעורכת הראשית של "ניוזוויק" במקביל לתפקידה כעורכת הראשית של דיילי ביסט. תפקידה העיקרי היה למזג בין שתי המערכות.

אולם שיתוף הפעולה לא צלח, במידה רבה משום ששני הגופים שמוזגו היו זרים זה לזה. "ניוזוויק", עם הפסדים של 40 מיליון דולר בשנה, איבד הכנסות פרסום באופן עקבי מאז 1991, השנה שבה הגיע מספר הקוראים שלו לשיא של 3.3 מיליון. כיום מספר קוראיה של המהדורה המודפסת של המגזין הוא 1.5 מיליון - פחות מחצי.

בראון ניסתה לרענן את המגזין עם שורה של שערים פרובוקטיביים, ויש שיאמרו גם הזויים, כמו שער שניסה לדמיין כיצד היתה נראית הנסיכה דיאנה לו היתה חיה כיום וחוגגת יום הולדת 50, או שער שהכתיר את ברק אובמה כ"נשיא ההומו הראשון". במקביל, הסינרגיה בינו לבין דיילי ביסט הרענן יותר היתה אפסית. בניגוד לתחזיות, נראה היה לעתים ש"ניוזוויק", המגזין שייצג את עולם התקשורת הישן, השפיע יותר על התכנים של הדיילי ביסט, שהיה אמור לרענן אותו, מכפי שהביסט השפיע על "ניוזוויק". כעת, לאחר גל קיצוצים משמעותי שיכלול מאות עובדים, יעבור "ניוזוויק" לפורמט דיגיטלי שייקרא "ניוזוויק גלובל". חלק מהחומרים שלו יעלו לדיילי ביסט.

רויטרס

במידה רבה, בעיותיו של "ניוזוויק" היו ייחודיות לו. בעוד שהוא הפסיד 70% מהכנסות הפרסום שלו בין 2007 ל-2011, תעשיית המגזינים בארה"ב דווקא רושמת שנה חיובית להפליא ב-2012. ההכנסות מפרסום במגזינים בארה"ב צפויות לעלות השנה ב-2.6% השנה ל-18.3 מיליארד דולר, לפי חברת המחקר eMarketer, בעיקר הודות לעלייה בפרסום במהדורות דיגיטליות. אולם אף שבעיותיו ייחודיות, וגם אם צורתו הדיגיטלית תמשיך לחיות כך או אחרת, ברור לכל שסופו של "ניוזוויק" הוא עוד אחת מהסנוניות הרבות שמבשרות על סופו של עידן.

ימים ספורים בלבד לאחר ההודעה על סגירת המהדורה המודפסת של "ניוזוויק", דיווח העיתון הבריטי "דיילי טלגרף" במפתיע כי גם ה"גרדיאן", מהעיתונים הוותיקים והנפוצים בבריטניה, שמחזיק באחד מאתרי החדשות הפופולריים בעולם, שוקל להפסיק את פרסום המהדורה המודפסת שלו ושל המגזין השבועי שלו, "אובזרוור". העורך הראשי של ה"גרדיאן", לן רסברידג'ר, מיהר לפרסם הכחשה גורפת של הדיווח, אולם הסיפור הוביל למחול הידוע של הספדים וקינות על מותה של העיתונות.

העובדה שעולם העיתונות, או לפחות החלק המודפס שלו, סובל בעשור האחרון ממשבר חסר תקדים ידועה לכל. החוכמה המקובלת היא שהאינטרנט, ששבר את המונופול של העיתונות על הידע, הפך את רוב המידע שהיא מפרסמת ללא רלוונטי, ובכך ייתר אותה. הקוראים נמלטו, ועמם ההכנסות מפרסום. בצעדים מהוססים ניסו העיתונים לחדור לאינטרנט, אך עדיין לא הצליחו למצוא דרך לעשות ממנו כסף: ההכנסות מפרסום דיגיטלי לא גדולות כמו ההכנסות מפרסום בפרינט, ואובדן ההכנסות הוביל למעגל אכזרי של קיצוצים והפסדים, שממנו לכאורה אין מוצא. המשבר הכלכלי העולמי האיץ את התהליך והוביל לסגירתם של אלפי עיתונים. הפרסום בעיתונים נפל ב-50% מאז 2005.

המרכיב שחסר בנרטיב הזה הוא הביקוש הגובר לתוכן עיתונאי. קהל הקוראים, הצופים והמאזינים באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו בארה"ב גדל ב-2011. קהל הצרכנים של אתרי החדשות עלה ב-17.2%. אתרי חדשות כמו האפינגטון פוסט ודיילי ביסט, בלוגים כמו פוליטיקו, דראדג' ריפורט ואחרים וגם אתריהם של עיתונים מבוססים כמו "ניו יורק טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנל" משגשגים, ובחלקם אפילו מצליחים לגבות תשלום על תוכן. גם הפרסום הדיגיטלי גדל, אולם בקצב אטי מכדי לכסות על ההפסדים בהכנסות מפרסום בדפוס. לפי מחקר של המרכז למצוינות בעיתונאות של מכון המחקר האמריקאי פיו (Pew), עבור כל דולר שהעיתונים הרוויחו מפרסום דיגיטלי, הם הפסידו בארה"ב 7 דולר בהכנסות מפרסום בדפוס.

כך שהדבר האמיתי שנמצא במשבר אינו העיתונות עצמה, אלא הצד העסקי שלה. באופן אירוני, דווקא בעידן שבו התוכן הוא המלך, כשאתרים כמו פייסבוק וטוויטר גורפים מיליארדים מתוכן מקוון, גופי התקשורת ששלטו פעם בתוכן - העיתונים - לא מצליחים למצוא דרך לעשות ממנו כסף. וזה לא שהם לא מנסים: המודל העסקי ששלט בעיתונות במשך 120 שנה, והתבסס על תפוצה רחבה למנויים ולקוראים ועל הכנסות מפרסום שמתבססות על אותה תפוצה, שבור וחסר תקנה. מודל חדש יצטרך להחליף אותו - ואת המודל הזה בדיוק כל עולם התקשורת מחפש.

"כבר ברור שמודל העבר קורס", אומר ד"ר יובל קרניאל, מומחה לתקשורת ולמשפט במרכז הבינתחומי הרצליה. "הרבה שנים דיברנו על כך שזה יקרה, שזה צפוי, שזה בלתי נמנע. ובכל זאת, זה תפס אותנו בהפתעה משום מה. העולם נהג כמנהגו, הפרסום היה חזק, העיתונים המשיכו לצאת, ופתאום השינוי מתחולל באבחה אחת.

"זה משבר של תקשורת - גם מודל הברודקאסט, שמבוסס על תפישה טכנולוגית מסוימת של שידור ופרסומות, לא עובד יותר - אבל זה בעיקר משבר של עיתונות. ראינו את התהליך הזה כבר בתחומי המוסיקה והקולנוע, שבהם חל שינוי במודלים, אבל בשני התחומים האלה השינוי במודל לא השפיע על האופן שבו אנשים מאזינים למוסיקה או צופים בסרטים. חלק מההכנסות עברו ממכירות דיסקים להופעות, לפרסום מותגים וכו', אבל המוסיקה נשארת. בעיתונות, לעומת זאת, משהו בסיסי בתפישה שלנו כלפיה וכלפי המחיר שנדרש כדי לייצר עיתונות מהסוג הישן, של עיתונות חוקרת- כל המנגנון הזה עובר טלטלה עמוקה".

הסוציולוג והסופר האמריקאי טוד גיטלין, ראש תוכנית הדוקטורטים בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, טוען שיותר ממשבר אחד עובר על העיתונות כיום. "העיתונות עברה כמה משברים בשנים האחרונות, והם עדיין נמשכים. בתוכם, במקביל לחיפוש דרכים לצאת מהמשבר, יש הזדמנויות להגדיר מחדש את התחום".

המשבר הגדול ביותר שעובר על העיתונות, הוא אומר, היא המשבר הערכי, לא העסקי. "מו"לים הם קבוצות תאגידיות שמקדמות את האינטרסים של עצמם. זאת מגמה שאנחנו רואים בכל העולם. זה המודל שאנחנו רואים באירופה. ככה זה ביוון. זה מה שקרה בארה"ב, כשטריביון רכשה את 'לוס אנג'לס טיימס' ואז השתלט עליה טייקון נדל"ן שבז לעיתונות ודחף אותה לפשיטת רגל. אלה חדשות רעות".

למרות התקוות לתחייתה המחודשת של העיתונות, גיטלין לא אופטימי. "אני חושב שכל הערכה ריאליסטית של המצב תכיר בכך שאנשים יכולים לעבור את היום גם בלי לקרוא עיתונים. השאלה היא מה עושים בקשר לזה. יש כל מיני יוזמות ברשת להחזיר עיתונות מסאית, עיתונות של מאמרים ארוכים, אבל המיזמים שהכי מצליחים הם אלה שלא משתמשים בצורות האלה, שנותנים לאנשים רסיסי מידע לא אנליטיים, תקצירים וכותרות שלא עוזרות להם לחבר נקודות. צריך להכיר בכך שרוב ציבור הקוראים מרוצה מהגישה הזאת לעיתונות".

הטלטלה העמוקה שעוברת על העיתונות בימינו, ושתועדה בסרט התיעודי Page One מ-2011, שעקב אחרי ניסיונותיו של ה"ניו יורק טיימס" להמציא את עצמו מחדש בעידן הדיגיטלי, העלתה סימני שאלה עמוקים בנוגע ליכולתה של העיתונות לשרוד, לא רק בפורמט המודפס שלה, אלא כתעשייה וכמקצוע. בעידן שבו המידע נצרך בחינם ברשת, בעיקר דרך בלוגים ואגרגטורים של חדשות כמו גוגל ניוז, כיצד יכולים עיתונים וגופי תקשורת לגבות תשלום עבור תוכן, וכיצד הם יכולים לתחזק את המערכות הגדולות שדרושות כדי לייצר עיתונות איכותית? זהו עידן מפחיד, אבל גם מרגש, שבו המושג עיתונות מומצא מחדש - ואתו גם המושג "עיתונאים".

הישועה תבוא מהאייפד?

דיוויד קאר, כתב התקשורת הוותיק של ה"ניו יורק טיימס", התמודד בשנים האחרונות ישירות עם המשבר בענף העיתונות - הן ככתב שסיקר אירועים כמו פשיטת הרגל של טריביון, המו"לית של עיתונים כמו "לוס אנג'לס טיימס" ו"שיקגו טריביון", והן כעובד של ה"ניו יורק טיימס" ששימש כאחד מהגיבורים הראשיים של Page One. "באתר שלנו מבקרים באופן קבוע 17 מיליון גולשים, אנחנו מעלים 100 סרטי וידאו כל חודש, יש לנו 80 בלוגים ומאות כתבים בכל העולם, ונזרוק את כל זה בשביל לראות מה קורה בפייסבוק?", הוא אומר בסרט, שבו הוא מייצג את העיתונות הרצינית, שלכאורה נעלמת מהעולם עם קריסתה של העיתונות המודפסת.

עם זאת, ביוני האחרון כתב קאר בהתלהבות על מיזם אינטרנט חדשני, שרחוק מאוד מהמקום שממנו הוא הגיע - אבל עשוי להעניק דווקא לעיתונאים כמוהו עתיד. אותו מיזם הוא אטאוויסט (Atavist), פלטפורמה דיגיטלית לשיתוף תכנים בתשלום במחשבי טאבלט, שמשמשת גם כמו"לית דיגיטלית וגייסה בשנה האחרונה כספים מכמה משקיעים גדולים במיוחד כמו יו"ר גוגל אריק שמידט, מייסד נאפסטר ונשיא פייסבוק לשעבר שון פארקר, קרן פאונדרס של פיטר תיל ומייסד נטסקייפ מארק אנדריסו. אטאוויסט, שהוקמה ב-2011 על ידי שלושה חברים בשם אוון רטליף, ג'פרסון ראב וניקולס תומפסון, מנסה לאפשר את קיומן של הכתבות הארוכות והמבוססות שאנשים כמו קאר ידועים בגללן גם בעידן שאחרי עיתוני הדפוס. את המאמרים שהיא מפרסמת, סיפורי נון-פיקשן ארוכים על תופעות ואנשים, כמו מדען לשעבר בנאס"א שאסף במשך שנים רבות סלעי ירח שהובאו לכדור הארץ לאחר הנחיתה הראשונה על הירח ומאז אבדו בשוק השחור, היא מוכרת לגולשים באייפון, באייפד, בקינדל ובנוק תמורת מחירים שנעים בין 99 סנט ל-2.99 דולרים לכתבה, וחולקת את ההכנסות עם הכותבים.

בלומברג

אטאוויסט התאימה את עצמה למדיום הייחודי שבו היא מפרסמת, והכתבות שלה משלבות טקסטים, תמונות, קטעי וידאו וגרסאות שמע של המאמרים. היא לא מחזיקה במערכת, אין לה הוצאות תקורה, היא לא משלמת בעצמה עבור כתבות או מעסיקה כתבים, אך היא מספקת את הפלטפורמה לעיתונאים שמעוניינים ליהפך למו"לים של עצמם ומעניקה להם את האפשרות להרוויח מעבודתם, ובעידן הדיגיטלי זה אחד המודלים האפשריים.

Next Issue Media, אפליקציה למגזינים שנוסדה על ידי מו"ליות המגזינים הענקיות קונדה נאסט, הירסט וטיים, מנסה טקטיקה אחרת: אכול כפי יכולתך. האפליקציה, ששואפת לעשות לעולם המגזינים את מה שספוטיפיי מנסה לעשות לעולם המוסיקה, מציעה למשתמשים מנוי חודשי לכמה מגזינים שירצו מתוך 72 מגזינים שעומדים לבחירתם, תמורת מחיר חודשי קבוע שנע בין 9.99 ל-14.99 דולר. שלושה חודשים אחרי השקתה יש לחברה, לדברי המנכ"ל מורגן פ. גונתר, 70 אלף משתמשים, אבל חשוב מכך: רובם משכילים ביותר, בני 30 ומעלה ואמידים, עם הכנסה שנתית של יותר מ-148 אלף דולר. מדי שבוע, הם קוראים במשך שעה וחצי מגזינים דרך האפליקציה.

כל הפרטים האלה חשובים במיוחד לקהל היעד האמיתי שאליו מכוונת Next Issue: מפרסמים. רוב המגזינים הזמינים דרך האפליקציה הם המגזינים המוכרים שמוציאות לאור המו"ליות המייסדות, בהם "ואניטי פייר" וה"ניו יורקר", אולם בראיון ל"פאסט קומפני" אמר גונתר כי בשנה הקרובה תציע האפליקציה גם מגזינים חדשים, קטנים יותר ופחות מיינסטרימיים, שלא נמנים עם הקבוצה המייסדת. הרעיון, אמר, הוא לאפשר למגזינים חדשים להיחשף דרך האפליקציה, מתוך כוונה שכל קורא יבלה לפחות זמן מסוים בשבוע בקריאת מגזין שמעולם לא נחשף אליו בעבר.

מאז הושק לראשונה באפריל 2010, תואר האייפד כתרופה לכל מחלותיה של העיתונות: עם השקתו פירסם ה"אקונומיסט" שער שבו נראה סטיב ג'ובס עם הילה מסביב לראשו, מחזיק את האייפד כאילו היה לוחות הברית. אחד המאמינים הגדולים באייפד היה איל העיתונות האוסטרלי רופרט מרדוק, מייסד ניוז קורפ המחזיקה בעיתונים כמו "וול סטריט ג'ורנל" וה"סאן", שמיהר להכריז שהאייפד "משנה את חוקי המשחק" ויעורר לחיים את עולם העיתונות. בפברואר 2011 השיק מרדוק את המיזם החדש שלו, דה דיילי, מגזין אייפד שהתרחב מאוחר יותר גם לטאבלטים כמו גלקסי טאב וקינדל פייר ולמכשירי סלולר, מתבסס על מכירת מנויים במחיר של 99 סנט לשבוע ו-1.99 דולרים לחודש, וכולל תכנים ייחודיים למכשיר. לדברי מרדוק, דה דיילי היה אמור להיות התבנית שעל בסיסה יעצבו כל המגזינים והעיתונים את המעבר לעולם הטאבלטים והסלולר, אולם המודל לא הצליח לתפוס תאוצה - והחודש הודיעה החברה כי תפטר שליש מ-170 עובדיה בשל הפסדים.

Flipboard, בניגוד למרדוק, לא ניסתה ליצור תוכן חדש עבור האייפד, אלא להנגיש את התכנים המגזיניים הקיימים לתוכו. Flipboard, אפליקציה לקריאת חדשות באייפד ובאייפון, מאפשרת למשתמשים לקרוא חדשות וכתבות באופן שמדמה את החוויה של קריאת מגזין. האפליקציה, מהפופולריות ביותר בחנות האפליקציות של אפל, אספה עד כה יותר מ-3.5 מיליון הורדות. ב-2010 היא זכתה לפרס "אפליקציית השנה" לאייפד שחילקה אפל. החלק המעניין במודל שלה הוא שאת ההכנסות שלה היא מתכוונת לגרוף מפרסום, בתעריפים דומים לאלה שגובים עיתוני הדפוס. בתחילה המו"ליות הגדולות היללו אותה, בהן קונדה נאסט שחתמה אתה על שיתוף פעולה בהפצת המגזינים "Wired" ו"ניו יורקר", אולם לאחרונה נטשו אותה שני המגזינים בטענה שהיא גוזלת מהם יותר הכנסות מאשר מייצרת להם. ובכל זאת, באחרונה חתם אתה "ניו יורק טיימס" על הסכם לשיתוף פעולה.

חומות תשלום, מימון קהל

המעבר לאייפד עדיין לא מפצה על האובדן הגדול בהכנסות מפרסום בדפוס, וגם הפופולריות שבאפליקציות עדיין לא רווחיות מספיק כדי להוכיח שהן-הן הדרך להישרדותה של העיתונות. אך הוא כן עומד במרכזו של אחד מהדיונים המרכזיים כיום בדיונים על עתיד העיתונות. אותו דיון מסתכם בשאלה העתיקה: בחינם או בתשלום?

בעניין התשלום עבור תכנים באינטרנט יש שתי אסכולות. האחת גורסת שכדי להחזיק מעמד, ולאור ההכנסות הנמוכות עדיין של הפרסום הדיגיטלי, לגופי תקשורת אין מנוס מלהסתפק בקהל קטן יותר שישלם עבור תכנים. המודל המקובל הוא לאפשר לגולשים חדשים לצפות בכמות מסוימת של מאמרים בחודש, ולאחר שחצו את הרף - לחסום את הגישה למנויים בתשלום. ה"וול סטריט ג'ורנל" היה החלוץ בין העיתונים הגדולים בכל הקשור לחומות תשלום: את שלו הוא העלה כבר ב-1997. מאז נחשבת חומת התשלום של ה"ג'ורנל" להצלחה מסחררת, עם יותר מ-1.3 מיליון מנויים משלמים ו-30 מיליון גולשים ייחודים באתר האינטרנט שלו. בעקבותיו הלכו ה"טיימס" הבריטי ב-2010, "ניו יורק טיימס" ב-2011, "אקונומיסט" והמו"לית גאנט, שמוציאה לאור את "USA טודיי".

גטי אימג'ס

תומכי חומות התשלום טוענים שהאסטרטגיה עובדת. הכנסות העיתונים עדיין יורדות, אך מגמת הירידה בהכנסותיהם של עיתונים שאימצו את חומות התשלום הואטה. גאנט, שהשיקה בפברואר האחרון תוכנית מקיפה שבה העבירה את כל 82 עיתוניה, בהם "USA טודיי", לחומות תשלום, צופה כי המהלך יוביל להכנסות נוספות של 100 מיליון דולר בשנה הבאה, כ-12% מהכנסותיה ב-2011. מניותיהן של מו"ליות שאימצו את חומות התשלום, ציין "וול סטריט ג'ורנל" החודש, עלו בשנה האחרונה ב-50%-80%. למרות העתיד הלא ברור של העיתונות, חומות התשלום פופולריות בקרב מגזר מסוים מאוד של קוראים: המשקיעים.

הגישה המנוגדת טוענת שחומות תשלום הן חוסר הבנה מוחלט של עולם התוכן באינטרנט ודוגלת ברשת שבה המידע חופשי. עם התומכים בגישה הזאת נמנים ה"גרדיאן" הבריטי ואריאנה האפינגטון, מייסדת האפינגטון פוסט, שבראיון ל-TheMarker ב-2009 ביקרה בחריפות את העיתונים שהחליטו להקים חומות תשלום באתריהם. בזמן שכל שאר העיתונים קורסים או מתפוררים לאט, ההאפינגטון פוסט, שנרכש על ידי AOL ב-2011 תמורת 315 מיליון דולר, פורח. בחודשים האחרונים פתח האתר, שהוקם ב-2005 על ידי האפינגטון ושותפיה כמענה דמוקרטי-ליברלי לפוקס ניוז והתיימר להעביר את חוויית הבלוגים לאתרי החדשות, מהדורה איטלקית ומהדורה צרפתית. מספר הגולשים בו זינק ב-47% בשנה האחרונה ל-36.2 מיליון גולשים ייחודיים בחודש, והוא נהפך לאחד משני אתרי החדשות הפופולריים בעולם לצד ה"ניו יורק טיימס", עד שהודח למקום השלישי ב-2011 על ידי האתר של ה"דיילי מייל". בשנה האחרונה הוא גייס 170 עורכים חדשים, בנוסף ל-9,984 בלוגרים.

לצד התשתית של אלפי בלוגרים שתורמים לו חומרים בחינם, האפינגטון פוסט עבר בשנים האחרונות לאסטרטגיה של גיוס עיתונאים מוכרים תמורת שכר גבוה בהרבה מזה שקיבלו בעיתונים כמו "ניו יורק טיימס". מכל הסיבות האלה, נושאים עיתונאים ועיתונים רבים את עיניהם להאפינגטון פוסט ורואים בו חלוץ ומבשר לעתיד העיתונות.

ה"גרדיאן" הוותיק, שסירב עד היום לגבות תשלום עבור תכנים באינטרנט, נחשב גם הוא לפורץ דרך בכל מה שקשור למעבר לעולם הדיגיטלי. הוא הבריק בקמפיין "שלושת החזרזירים", שעלה ביוטיוב. הקמפיין הגיע לשיאו עם סרטון המתאר את מעצרם של שלושת החזרזירים בעוון רצח הזאב שניסה להפיל את ביתם בנשיפה, ועוקב אחרי משפטם - דרך הגילויים השונים שחושף ה"גרדיאן" בשיתוף עם הגולשים ברשת - עד שמתגלה שהזאב בכלל סבל מאסתמה ושהחזרזירים הם שהפילו את ביתם והפלילו את הזאב, במסגרת הונאת ביטוח שנבעה מכך שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא. הסרטון היה אמור להמחיש איך יעבוד גוף תקשורת שיודע לרתום את כוחן של הרשתות החברתיות כדי להעצים סיפור ולחשוף אותו לקהל.

ה"גרדיאן" מחזיק באתר השלישי בפופולריות שלו מבין אתרי העיתונים בעולם, אחרי ה"דיילי מייל" וה"ניו יורק טיימס", אולם כמו עיתונים רבים אחרים הוא עדיין מתקשה לבצע את המעבר מעולם הפרינט לאונליין, ולכן הוא עדיין מפסיד. בחודש שעבר דיווחה מו"לית העיתון על הפסד של 76 מיליון ליש"ט (121 מיליון דולר), בהם הפסד של 54 מיליון ליש"ט בעיתון עצמו, למרות הכנסות של 46 מיליון ליש"ט מפעילות דיגיטלית, שרובן נבעו משירותי היכרויות ומכירת אפליקציות ולא מפרסום. לכן, למרות הפופולריות ברשת, נאלץ ה"גרדיאן" לעשות מה שעיתונים רבים אחרים עושים כיום: לפטר עובדים ולקצץ בהוצאות.

החדשות לא שוות הרבה

"העיתונים צריכים להפסיק לייצר מוצר לעולם שכבר לא קיים יותר", אומר פרופ' רוברט פיקארד, מנהל המחקר של מכון רויטרס ללימוד העיתונות. "עד השנים האחרונות, הבסיס של המודל החדשות היה לתת לציבור המון מידע על אירועים חדשותיים שקרו בעולם. הבעיה היא שכתוצאה מהריבוי בצורות התקשורת ומהשטף של מדיומים חדשים שבהם אפשר לקבל את אותו מידע, כבר אין במידע הזה שום דבר אקסקלוסיבי. זה אומר שבלתי אפשרי להרוויח ממנו כסף. כדי לעשות כסף אתה צריך לנוע יותר ויותר לכיוון האנליטי, לחומרים שמסבירים למה דברים קורים ומה ההשלכות שלהם. אם אתה מנהל עיתון, תצטרך להשאיר את המידע האובייקטיבי ואת הידיעות לסוכנויות החדשות, כי הטלוויזיה והאינטרנט כבר לקחו את זה ממך. לא תוכל לעשות מזה כסף".

פיקארד, שמייעץ לחברות מדיה שעוברות שינויים ארגוניים, הוא מומחה לפן הכלכלי של תעשיית המדיה. כשהוא רואה את מצבה של העיתונות ואת התנהלותם של העיתונים בתוכה, קשה לו להיות מרוצה. "הבעיה הכי גדולה של העיתונות היא אינרציה. רוב העיתונים מתנהלים מתוך תקווה שדברים ישתפרו ומתייחסים לבעיות שלהם רק כבעיה פיננסית, ומחכים שמצב הכלכלה ישתפר. זאת לא אסטרטגיה טובה, כי הכלכלה היא לא הבעיה - המוצר הוא הבעיה. אתה לא יכול לייצר במאה ה-21 את אותו מוצר שייצרת לפני 50 ו-100 שנה. צריך לחשוב מחדש על טבעה של העיתונות, או שהיא לא תשרוד.

"העיתונים לא כל כך יודעים מה לעשות. הם אבודים. חלק מזה נובע מכך שבמשך 120 שנה נהנו העיתונים ממודל עסקי יציב וממוצר יציב, בעוד שכל תעשייה אחרת התרגלה למודל עסקי חדש כל שנתיים ולהוצאות על מחקר ופיתוח כדי להתמודד עם טכנולוגיה שמשתנה על כמה שנים. זאת צורת חשיבה שלא היתה קיימת בעיתונות, ובמידה רבה לא קיימת בה עד היום".

פיקארד לא מתרשם מהאייפד או ממודלים עסקיים חדשים של גביית תשלום עבור תכנים. בעיניו, חומות תשלום אינן ערובה לביטחון, בלשון המעטה, ומדיניות הקיצוצים המתמשכת של העיתונים רק מכניסה אותם לבור עמוק יותר וחורצת את דינם. "בתעשיית העיתונות כולם מדברים רק על מודל עסקי. כסף, כסף, כסף. אבל כסף הוא רק חלק אחד ממודל עסקי. מודל עסקי מדבר גם על מודל הערכים שלך, על איזה מוצר תספק לי, על איזה צרכים תענה ואיזו מערכת יחסים תהיה בינך לבין הקורא. רק אחרי שביררת את כל הדברים האלה מגיע הכסף, אבל על זה רק מעטים חושבים.

"אם אנשים מספקים מידע טוב וחומר טוב כעיתונאים, אנשים ישלמו עליו. אבל מה שאנחנו מקבלים כיום הוא מידע שממנו אי אפשר להרוויח. אם תסתכל ברוב העיתונים בעולם המערבי תראה עד כמה הם תלויים בסוכנויות החדשות, בין היתר כי בגלל מדיניות הקיצוצים הם קיצצו משרות של כתבים. אז יש שתיים-שלוש סוכנויות ידיעות גדולות שכולם לוקחים מהן את אותם החומרים - אין במידע הזה שום דבר ייחודי. פעם זה עבד לעיתונים כי היה להם מונופול, אבל כיום זה לא קורה כי המונופול הזה נשבר. אנשים מעוניינים במידע, חשוב להם לקבל אותו, אבל הם לא ישלמו עליו. הם יהיו מוכנים לשלם על עיתון שעוזר להם להבין את העולם טוב יותר מכל עיתון אחר".

עם זאת, מציין פיקארד, צריך לשים דברים בפרופורציה: עיתונות חוקרת מעולם לא היתה רווחית. "רוב המוצרים העיתונאיים, בין אם משודרים, דיגיטליים או מודפסים, אחראיים רק ל-10%-15% מההכנסות של גופי התקשורת שהם חלק מהם. במובן מסוים אנחנו חוזרים יותר מ-100 שנה אחורה, לעידן שבו מו"לים עשו כסף מדברים כמו סוכנויות נסיעות וחנויות ספרים. ב-120 השנים האחרונות הפרסום גדל ולא היתה לו דרך להגיע לקהל פרט לעיתונות המודפסת, אז המודל הנוכחי התקיים, אבל זה לא עובד יותר. האמת העצובה היא שזה לא שאנשים לא רוצים לשלם היום על עיתונות חוקרת וחשובה - הם מעולם לא רצו לשלם על כך ומעולם לא היו מוכנים לשלם על כך. זה תמיד היה רק חלק קטן מהרווחים של המו"לים. צריך להבין שאנשים לא משלמים על מידע, אלא על השירות שמסביבו - וזה חלק מרכזי בחשיבה מחדש על העיתונות: מה השירות שאתה מספק, שמשלים את המידע שיש לך".

בשנים האחרונות קיצצו יותר ויותר עיתונים חלק נכבד ממערכות החדשות שלהם. הקיצוץ בכתבים ובעורכים הפכו את המוצר שלהם לנחות, ולכן הכניס אותם למעגל אכזרי שבו פחות קוראים רואים ערך בקנייתם - ולכן הם נאלצים לקצץ יותר ומאבדים יותר קוראים. "העיתונים מנסים לשחק במגרש שבו אין להם שום אפשרות אחרת חוץ מלהפסיד", טוען אסף אוני, עיתונאי עצמאי, לשעבר כתב "הארץ" באירופה וכיום דובר מרכז טאוב. "הם רגילים להיאבק על מספר הקוראים ורגילים להפיץ את המוצר לכמה שיותר אנשים, אבל זה לא אפשרי יותר. האינטרנט שינה את הכללים, ועכשיו החברה שיצרה את אנגרי בירדס שווה יותר מ'ניו יורק טיימס'. הבעיה היא שהם נמצאים כביכול על אותה פלטפורמה, ועל אותה פלטפורמה אין לעיתונים ברירה אלא להפסיד, כי כדי לשחק באותו מגרש הם מקצצים ומורידים את הרמה של המוצרים שלהם. ואין מה לעשות, באינטרנט אין ל'ניו יורק טיימס' יתרון על פייסבוק, ותמיד יהיה כיף יותר לשחק אנגרי בירדס באינטרנט מאשר לקרוא תחקירים.

"אנשים ישלמו עבור התוכן כשהם ירגישו שיש כלי תקשורת שנותן להם איכות. הם ישלמו עבור מוצר פרימיום באיכות גבוהה, שנעשה על ידי עיתונאים רציניים. כמו שהם מוכנים לשלם על נעליים איכותיות, הם מוכנים לשלם על איכות בעיתונות. ואת האיכות הזאת אפשר למנף לאחר מכן להרבה אפשרויות עסקיות, בין אם בפרסום או באפיקים אחרים. אבל במקום זאת העיתונים מעדיפים לבצע עוד ועוד קיצוצים, במסלול קבוע מראש, מתוך הנחה שהם ישרדו באינטרנט רק מפני שיש להם מותג שקיים 80 שנה. באינטרנט אין לדברים האלה חשיבות - כי שם קם מותג חדש כל שבועיים".

"מה שהכי מטריד אותנו", אומר פיקארד, "הוא איך משמרים את הפונקציות הבסיסיות של העיתונות שחיוניות לדמוקרטיה. ייתכן שהמודל המסחרי הוא לא המודל הראוי לכך. העובדה שזה עבד במאה האחרונה לא אומרת בהכרח שזה המודל הנכון להיום. פעם מילאו את הפונקציות האלה של העיתונות עיתונים של מפלגות פוליטיות, עיתונים אידיאולוגיים ועיתונים מהפכניים, ובעתיד הקרוב נראה חזרה למגמה כזאת".

סבסוד או ללא רווח?

ואולי באמת עידן הרווח נגמר? אולי עתידה של העיתונות טמון באפיקים אחרים, שלא מונעים על ידי רווח, אך משמרים אותה כמוסד ציבורי שחיוני לדמוקרטיה? כולנו מכירים את הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה" שחביב על עיתונים במשבר, וכולם מבינים שהבטחת עתידה של העיתונות העצמאית חיוני להבטחת קיומה של הדמוקרטיה. אז אולי העתיד טמון במימון מסוג אחר?

בצרפת הכירה הממשלה בחשיבותם של העיתונים ולכן היא מסבסדת את פעילותם, בין אם באמצעות הצעת מנוי שנתי חינם לבני 18 או באמצעות פטור ממסים. "זאת אחריותה של הממשלה להבטיח את קיומה של עיתונות עצמאית, חופשית ופלורליסטית", הכריז נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי ב-2009, כשחשף תוכנית לסבסוד העיתונות הצרפתית כדרך להתמודד עם המשבר החריף שעברה התעשייה.

מודל התמיכה הממשלתית, שבעיני רבים טומן בחובו סכנות לקיומה של התקשורת כמבקרת עצמאית של גופי השלטון, הוא רק אפשרות אחת למימון שיהפוך בפועל את העיתונים מחברות למען רווח למוסדות ללא מטרות רווח שמשרתים מטרות נאצלות יותר. "קיימים שני מודלים: האחד של סבסוד ממשלתי שיהפוך את העיתונים לגופים ציבוריים, והשני של עיתונים כמלכ"ר, כארגונים ללא מטרות רווח", אומר קרניאל.

אחד מחלוצי הגישה הזאת הוא פרו-פובליקה, ארגון ללא מטרות רווח שעובד כחדר חדשות שמייצר תחקירים וחומרים תחקיריים באופיים עבור כלי תקשורת. פרו-פובליקה נוסד על ידי הרברט ומריון סנדלר, לשעבר בעלי הבנק גולדן ווסט פייננשל, שהעניקו מימון של 10 מיליון דולר לפרויקט ושכרו את שירותיו של פול סטייגר, לשעבר העורך הראשי של ה"וול סטריט ג'ורנל". המטרה היתה להקים ארגון חדשות שישרת את תפקידה של העיתונות ככלב שמירה, ובמקביל ייסד מודל חדש שלא מנסה להתעשר מהעיתונות החוקרת, אלא לשמר אותה ולהרוויח רק ממכירת החומרים לגופי תקשורת אחרים, מתוך הבנה שבמצבם כיום יתקשו עיתונים וגופי תקשורת לעמוד בעלויות הנדרשות ממערכת תחקירים רצינית.

כיום משתף פרו-פובליקה פעולה עם עשרות ארגוני חדשות ועיתונים, בהם "ניו יורק טיימס", "60 דקות", "ניוזוויק", "וושינגטון פוסט", האפינגטון פוסט ואחרים. ב-2010 הוא נהפך לגוף החדשות הראשון באינטרנט שזכה בפרס פוליצר. הוא מעסיק עשרות עיתונאים, כתבים ועורכים, שעובדים על תחקירים וכתבות שבהן יש ערך ציבורי.

במקביל למודלים החדשים שמנסים לשמר את עצמאותה של התקשורת, מודלים ישנים יותר צצים מחדש. הוותיק שבהם הוא בעלות של בעלי הון, אותו מודל שבו בעלי הון כמו וויליאם רנדולף הירסט רכשו עיתונים לא בהכרח כדי להרוויח מהם - אלא כדי לקדם את מטרותיהם. בסוף 2011 רכש וורן באפט, האיש השלישי בעושרו בעולם, את העיתון המקומי של עיר הולדתו, "אומהה וורלד הראלד", שהיה קורס לולא היה מגייס משקיע במהירות. כריס יוז, אחד משותפיו של מארק צוקרברג לייסוד פייסבוק, רכש במארס האחרון את השליטה ב"ניו ריפבליק" הוותיק, שנוסד לפני 98 שנה. יוז, ששימש כמנהל המדיה החברתית בקמפיין הבחירות של ברק אובמה לנשיאות, הכריז כי המניע שלו היה דאגה לעתידה של העיתונות האיכותית והודיע באופן מיידי על הגדלת המערכת של "ניו ריפבליק".

"אנחנו חוזרים למבנה בעלות ששלט בעיתונות בעידן מוקדם יותר", אמר אלן מוטר, עורך לשעבר ב"שיקגו טריביון" וכיום מרצה באוניברסיטת ברקלי, ל"ניו יורק טיימס". "ככל שעיתונים נהפכים לעסקים פחות מרשימים, משקיעים מתחילים לרכוש אותם כסוג של גביע, כדי לזכות בהשפעה או לשרת שאיפות אישיות".

אחת הדרכים להימנע מכך, אומרים פיקארד וקרניאל, היא עירוב הציבור באמצעות מימון המונים (Crowd Funding). "כל המודלים הולכים לכיוון השילוב בין ההיבט הפרטי לבין ההיבט הערכי", אומר קרניאל. "אני כצרכן, כקורא, לא רק תורם, אלא משלם עבור תוכן שחשוב לי שיהיה קיים. אני צורך אותו ומוכן לשלם עליו, כי חשוב לי שכולם יוכלו לצרוך אותו".

"דה בליזארד", מגזין הכדורגל הדיגיטלי שהושק ב-2010, נקט גישה דומה ושילב מודל ישן-חדש אחר של עיתונות שצץ בשנים האחרונות מחדש: קואופרטיבים. במובנים רבים, "דה בליזארד" הוא יותר מסתם מגזין כדורגל: במידה רבה הוא מלמד על עתידה של העיתונות. הוא הוקם על ידי העיתונאי ג'ונתן ווילסון וחברים, שמאסו ברדידותה של עיתונות הספורט, שהתבססה על ידיעות וכתבות קצרות ושטחיות, וביקשו לייצר פלטפורמה דיגיטלית ומודפסת למאמרים ארוכים על כדורגל. המודל הייחודי שלו ניסה לעשות לעיתונות את מה שעשה In Rainbows של רדיוהד לעולם המוסיקה, ואת מה שעשה המופע האחרון של לואי סי.קיי, שאותו הפיץ ברשת ללא מתווכים, לעולם הסטנד-אפ. הרעיון היה לגבות מהציבור תשלום עבור הגיליונות, לפי מודל של "שלמו כמה שתרצו". המחיר המומלץ לגיליון דיגיטלי הוא 3 ליש"ט, או 6 ליש"ט לעיתון המודפס, אולם כל אחד יכול לנקוב במחיר כרצונו.

הוצאת המגזין לפי מודל ניסיוני כזה, ללא שיווק ועם עלויות כבדות הכרוכות בהוצאת מגזין עב כרס בן 200 עמודים, היתה הימור גדול עבור כל המעורבים, אולם הוא הצליח. בניגוד לכל התחזיות, הציפיות וההערכות המלומדות, יש ביקוש למאמרים בני 8,000 מלה על כדורגל - והמגזין נחשב לפופולרי במיוחד.

בגדול, אומרים פיקארד וקרניאל, עיתונים ופרשנים שמחפשים מודל אחד ויחיד שיחליף את המודל הקיים של העיתונות צפויים להעלות חרס. במקום מודל אחד, שורה של מודלים חדשים ומקורות הכנסה יתחזקו אותה - בין אם כמלכ"רים כמו פרו-פובליקה, כעיתונים מסובסדים כמו "לה מונד" הצרפתי, כעיתונים מקצועיים עם חומות תשלום כמו "וול סטריט ג'ורנל" או "אקונומיסט", שפונים לקהלים אמידים שעבורם רכישת העיתון וקריאתו היא סמל סטטוס, כמיזמים דיגיטליים שמתבססים על קראוד פאנדינג או כאפליקציות לאייפד. "פעם היה מודל אחד מרכזי ששלט, והמודל הזה קורס ומת", אומר קרניאל. "מחליפה אותו שורה של מודלים שצצים מן העבר, וגם הציבור בדרך זו או אחרת - בין אם דרך תרומות למלכ"רים או דרך קראוד פאנדינג. הדבר הזה לא ייעלם, לא הצורך שלנו בתוכן ולא הצורך שלנו בגורמים שייצרו אותו. זה פשוט לא יהיה בנייר, ולא לפי מודל אחד".

"אני לא חושב שיהיה מודל אחד שינצח. יהיו כמה מודלים, אבל עוד מוקדם לומר אילו הם יהיו", אומר גיטלין, שלא מאמין במודל המלכ"ר או במודל החינמי. "המודלים החינמיים לא עובדים, אלא אם כן סופרים את האפינגטון פוסט, שהמודל שלו מניח שלא צריך לשלם כותבים. נראה כמה יציב זה יהיה בעתיד. בנוגע למלכ"רים, מדברים על זה הרבה היום, אבל גם זה מודל מאוד בעייתי. אחת הבעיות היא שלקרנות שתורמות יש מטרות משלהן, ולא תמיד הן חופפות להשקעה בעיתונות. יש להן גם סדרי עדיפויות משלהן, והן יכולות לכפות את הרצונות שלהן ולהתערב בהחלטות מקצועיות של עיתונים, בדיוק כפי שבעלים פרטיים יכולים. אנחנו גם רואים חזרה לצורה יותר מפלגתית של עיתונות, שהיתה אופיינית למחצית הראשונה של המאה ה-19 ומעולם לא נעלמה לחלוטין".

למרות הפסימיות, מתברר שיש יותר חיים בעולם העיתונות: בתשעת החודשים הראשונים של השנה הושקו בארה"ב 181 מגזינים חדשים, בעוד ש-61 נסגרו. "אני לא אופטימי, אבל אני גם לא פסימי. אני נמצא באי ודאות", אומר גיטלין. "הסיבה לכך שאני לא פסימי היא שהעיתונות לא היתה במצב נהדר לפני המשברים הנוכחיים. אני לא מתגעגע לתור הזהב, כי לא היה כזה".

"אני אופטימי בנוגע לעיתונות", אומר פיקארד מנגד. "אני לא אופטימי בנוגע לסיכויי ההישרדות של חלק גדול מהעיתונים, כי אני לא משוכנע שהם עושים את כל המאמצים שהם צריכים לעשות, גם ברמה העיתונאית וגם ברמה הניהולית. אבל בנוגע לעיתונות ככלל אני אופטימי. עיתונות היא לא טייטל ריק: היא אסופה של דרכי התנהלות ותשובות לשאלות כמו איך אוספים מידע, איך חושבים על מידע, איזה מידע אנחנו מקבלים ואיך דואגים שהוא יופץ. כל המיומנויות האלה חשובות בעידן הדיגיטלי הרבה יותר מאי פעם, כך שהעיתונות לא מתה - רק צריך לעשות אותה אחרת". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם