משה זנבר: נגיד בנק במהלך "העשור האבוד" של ישראל
נגיד בנק ישראל ויו"ר בנק לאומי לשעבר, מת בסוכות בגיל 86; במשך 50 שנה ליווה זנבר את התפתחותה של כלכלת ישראל והיה יועצם של לוי אשכול ופנחס ספיר ■ משנות ה-80 סייע רבות לניצולי השואה, בין השאר כיו"ר מרכז הארגונים של הניצולים
משה זנבר, נגיד בנק ישראל השני (כיהן בשנים 1971-1976) מת שלשום בגיל 86. זנבר שהיה מהאבות המייסדים של הכלכלה הישראלית וממוביליה במשך עשרות שנים כיהן גם כיו"ר בנק לאומי ב-1988-1995. הוא הובא למנוחות בתל אביב אתמול.
זנבר מונה לנגיד בנק ישראל אחרי דוד הורוביץ, מייסד בנק ישראל שהיה הנגיד הראשון וכיהן במשך 17 שנה. בקדנציה שלו הוא קידם יסודות של ניהול מודרני בבנק המרכזי. בנוסף לתפקידו כנגיד היה גם אחראי לנושא הרגיש אז של פיקוח על מטבע חוץ. בתקופתו הוחלף חוק הבנקאות בחוק חדש.
תקופתו של זנבר בבנק ישראל היתה תקופה קשה ורגישה בתולדות הכלכלה הישראלית. היתה זו תחילתו של "העשור האבוד", בשל מלחמת יום כיפור, משבר האנרגיה העולמי והגדלת תקציב הביטחון בעשרות אחוזים. בתקופת מלחמת יום כיפור הנהיג זנבר "אשראי חירום" - אשראי מוגדל חד-פעמי לצורך הבראת המשק. בתקופתו גם הוחלט על פירוק בנק ישראל-בריטניה והוקם הבנק הבינלאומי הראשון.
"הטעות הכלכלית שאני הכי מצטער עליה"
זנבר נולד בהונגריה ב-1926. בנעוריו היה ספורטאי פעיל. עם החרם על ספורטאים יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, היה ממארגני ליגת כדורגל מיוחדת ליהודי הונגריה. עם כניסת הצבא הגרמני למדינה נעצר ונשלח כעובד כפייה למחנה הריכוז דכאו בסוף 1944. הוריו נספו בשואה.
לאחר המלחמה חזר להונגריה, ולמד כלכלה באוניברסיטת בודפשט. היה מראשי תנועת "העובד הציוני" בהונגריה. ב-1948 עלה ארצה כמעפיל. זנבר נשלח מיד לקרבות מלחמת השחרור בלטרון, ואף נפצע שם.
ב-1949-1953, למד לתואר שני בכלכלה, סטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1951 הצטרף למכון למחקר חברתי שימושי, וב-1955 מונה לסגן מנהל המכון. היה מחלוצי החוקרים של תחום התפלגות ההכנסות בישראל וכלכלת צרכנים.
ב-1958 עבר למשרד האוצר. הוא שימש מנהל מחלקת המחקר של מינהל הכנסות המדינה (1958-1959), סגן מקצועי של מינהל הכנסות המדינה (1960-1963) והממונה על אגף התקציבים ויועץ כלכלי של המשרד (1963-1968).
זנבר היה יועץ קרוב ללוי אשכול, שר האוצר, ופנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה ובהמשך שר האוצר. מטעמם הופקד על הכנת הפיחות הגדול ב-1962, תכנון המיתון ב-1965, ו"עסקת החבילה" בין הממשלה להסתדרות ב-1970.
בראיון שערכה עמו מירב ארלוזורוב ב-2008, התייחס למיתון כ"טעות הכלכלית שאני הכי מצטער עליה בחיי". לדבריו, "התכנון שלנו, באוצר, היה מדוקדק לפרטיו. אבל מה שלא לקחנו בחשבון זה את האפקט הפסיכולוגי. ההאטה החלה להתגלגל לאבטלה, ולאבטלה יכול להיות אפקט פסיכולוגי קשה מאוד". בסופו של דבר פרצה מלחמת ששת הימים, וחילצה את המשק הישראלי מהמיתון שאליו שקע. הבדיחות על "האחרון בנמל התעופה לוד, שלא ישכח לכבות את האור" חדלו.
היו"ר שנשאר בבנק
לאחר מלחמת ששת הימים הופקד מטעם הממשלה על גיבוש מדיניותה הכלכלית של ישראל בשטחים. ב-1968 פרש ממשרד האוצר והתמנה ליו"ר הבנק לפיתוח התעשייה ולסגן יו"ר החברה לישראל. במקביל שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר ושר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר. ב-1970-1971 היה ממלא מקומו בפועל של ספיר כשר המסחר והתעשייה.
לאחר פרישתו מראשות בנק ישראל עמד ב-1977-1988 בראש חברות בתחומי התעשייה, הביטוח והבנקאות, בהן תעשיות אלקטרוכימיות, בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח, ביטוח לה נסיונל, סולל בונה ומפעלי נייר חדרה.
ב-1988-1995 היה יו"ר בנק לאומי והחברות הבנות שלו. זנבר הגיע לבנק בתקופה קשה. בשנתיים שקדמו למינויו התפטרו שלושה יושבי ראש: ארנסט יפת, אלי הורוביץ ומאיר חת, ושני דירקטוריונים שלמים של הבנק, בשל סכסוכי עבודה חריפים ומתמשכים של הנהלת הבנק עם ועדי העובדים שלו. זנבר הצליח לייצב את המערכת. בהמשך עמד בראש ועדת זנבר לענייני רפורמה ברשויות המקומיות (1977-1981).
מ-1987 היה מהנציגים הבולטים של ניצולי השואה בעולם. היה יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל וגזבר עולמי ויו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות. ב-2011 צורף כחבר כבוד של המכון האירופי לזיכרון השואה, מינוי לו זכו לפניו חמישה אנשים בלבד, בהם נשיא צ'כיה ואצלב האוול, וחתן פרס נובל אלי וייזל.
זנבר שימש נציג ישראל בקרן המטבע הבינלאומית ובבנק העולמי, והוביל בהם שתי יוזמות חשובות: הקמת מוסד למתן ערבות ליצוא נכסי הון בין מדינות מתפתחות בחסות הבנק העולמי, הצעה שאימץ בהמשך ארגון מדינות אמריקה הלטינית, ותוכנית למכירה הדרגתית של הזהב המוניטרי בתיאום עם קרן המטבע הבינלאומית.
לאורך השנים שימש זנבר בורר ומפשר בתיקים מסובכים וטיפל במשברים סבוכים, כמו משבר צי הסוחר, חובות התנועה הקיבוצית, הסדר המושבים, פרשת כור והסתבכויות מפעלי שטיחי קיסריה.
שמעון פרס כתב בספר מחווה לזנבר, שיצא בהוצאת המכללה למינהל ב-2003, "משה זנבר הפתיע אותי תמיד בהיותו שני דברים כאחד, איש תאוריה מובהק ואיש מעשה אמין. מיזוג כזה קורה לעתים רחוקות. ולא זו בלבד - בהיותו איש כלכלה הוא לא פסק מלהיות בעל סקרנות אינטלקטואלית רחבה בתחום הפוליטי כבתחום האמנותי, בתחום הספרותי כבתחום המדעי".
דן גילרמן, אז יו"ר איגוד לשכות המסחר, כתב בספר המחווה, "מעטים במשק יכולים להתברך במאזן הישגים כלכליים כה עשיר וכה מרשים כמשה זנבר. מעטים עוד יותר הטביעו את חותמם הכלכלי בצורה כה בולטת במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי כמותו. בתפקידו במגזר הציבורי - באוצר, במשרד המסחר והתעשייה וכנגיד בנק ישראל - השכיל זנבר לראות את טובת המשק דרך הספקטרום של כל המגזר העסקי ולא רק של מגזר מועדף כזה או אחר. בכך הקדים את בכירי המשק האחרים כמעט בשנות דור".
אבנר שלו, יו"ר יד ושם, כתב במכתב ההמלצה לקבלת פרס על מפעל חיים ב-2011, "משה הוא בעיני מנהיג ומופת לדור הניצולים אשר בתום השואה סירבו להיכנע לתבוסתנות ולייאוש. במקום זאת, התמסרו לרעיון ולמעש של הציונות. במשך למעלה משישה עשורים הוא הגשים את האידיאל הציוני על ידי מימוש יכולותיו בתחום הכלכלי והעסקי, ואף נתגלה בהקשר זה כמעצב חלוצי ויצירתי של מסגרות ומנגנונים, וכמנהל אפקטיבי של צוותים מורכבים ורבי היקף".
זנבר ב-2008: "שכחנו את המדיניות החברתית"
בראיון שערכה מירב ארלוזורוב עם משה זנבר ב-2008, הוא נשאל לגבי ההבדלים בין הכלכלה בשנות ה-50 וה-60 לכלכלה בימינו. זנבר ענה כי "המוטיב שמפעיל אותנו כיום הוא שונה לחלוטין. כיום המוטיב החשוב הוא הכסף, הרווח. פעם המוטיב החשוב היה הרווחה.
"אנחנו הסכמנו לעשות דברים שהקשו על ניהול המדיניות, רק כי האמנו כי הם יתרמו בטווח הארוך להגדלת התעסוקה במשק. אם האבטלה היתה מגיעה ל-6% לא היינו יכולים לישון בלילה. כיום אם האבטלה תרד ל-6% זה ייחשב הישג. שכחנו את המדיניות החברתית שלנו, ושכחנו שמדיניות חברתית היא קודם כל מקורות עבודה".
אולי הבעיה היא שנהפכנו לקפיטליסטים מדי?
"ממש לא. תמיד היינו כלכלת שוק, גם אם לא קראנו לזה כך. הבעיה אינה בקפיטליזם. הבעיה היא בחוסר המקצועיות וחוסר הסמכויות של השרים, ועד שהשרים יכהנו יותר זמן בתפקיד ויהיו תלויים פחות בפריימריס כדי להבטיח את תפקידם הם לא יוכלו להתמקצע בתפקידם ובניהול המדינה".
אז הבעיה היא בשיטת הממשל?
"כן. האנשים הם לא פחות טובים מפעם, השאלה היא רק מה המוטיבציה שמפעילה אותנו כבודדים. נוכל לחזור להישגים שלנו מהעבר אם רק נשנה את השיטה הפוליטית".
עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם