ה-GPS של מערכת החינוך - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ה-GPS של מערכת החינוך

תגובות

>> במשך השנים פיתחנו יחסי אהבה-שנאה עם מבחני הבגרות. אנו סולדים מהם, אך לא לומדים ולא מלמדים בלעדיהם. אנו מוחאים כף לפוליטיקאי הקורא לביטולם, עד שבאים אנשי מקצוע ומורידים אותנו מהעץ. אנו מקטרים על השיטה - אך לא מציעים אחרת במקומה.

יש טיעונים חזקים המושמעים בידי מומחים רציניים הקוראים לצמצום במספר הבגרויות. טיעון אחד מתמקד בליבה, ולפיו המורים והתלמידים לא יכולים להתרכז בלימודי מקצועות היסוד מרוב תחומי לימוד ובחינות בגרות. בתי הספר שלנו נהפכו לתחנת רכבת של שיעורים וחוגים, וכבר קשה להבחין בין בית הספר לבין מתנ"ס כשמלמדים בו לבגרות גם מחול וגם רכיבה על סוסים.

הבעיה בטיעון הליבה היא שבישראל מסובך להסכים מהם מקצועות היסוד ועוד יותר מכך קשה לוותר על כל השאר. עברית, אנגלית ומתמטיקה זה ברור, אבל מה לגבי פיסיקה, כימיה וביולוגיה? רגע, ומה עם מחשבים וביוטכנולוגיה, רובוטיקה ואסטרונומיה? מה לגבי תנ"ך, אזרחות, היסטוריה, מורשת, מוסיקה, אמנות וספרות? מה עם הזכות של כל תלמיד וכל מגזר לבחור את מה שמתאים לו?

קחו, למשל, את לימודי הערבית בבתי הספר העבריים. כמו לכל מקצוע, גם לערבית יש לובי של חוקרים, אנשי ציבור וחינוך שמוכנים ובצדק להישבע שזהו תחום לימוד חשוב ביותר לתלמידי ישראל. שר החינוך לשעבר, יצחק נבון, קבע בזמנו שחייבים ללמד ערבית בחטיבת הביניים, אבל פחות מחצי מבתי הספר מלמדים ערבית בפועל. לו היתה חובת בחינה בבגרות בערבית, כולם היו מלמדים.

הטיעון השני נוגע לערכים, ולפיו הבגרויות מודדות הישגים ומכוונות לשינון לטווח קצר. הן מבטאות חוסר אמון במורים, לא מאפשרות להם להתמקד בכל תלמיד, להעמיק בחומר, ללמד בדרך שתתחבר לתלמידים ולטפח כישורי למידה וחשיבה. הטיעון גורס שבית ספר הוא לא רק בית לימוד אלא גם בית חינוך, ושמבחנים מעצם הווייתם אינם מסוגלים למדוד את הדברים החשובים באמת.

טיעון הערכים לוקה בבעיה מעשית, משום שכדי לתת מענה אישי לכל תלמיד חיוני דווקא לשכלל את המבחנים ולא להשליך אותם לפח. כדי שמורה יוכל לאתר קשיים ולתת מענה אינדיווידואלי בזמן אמת, הוא חייב להחזיק מידע רב ומעודכן על כל תלמיד. לשם כך הוא צריך להפעיל מבחנים אובייקטיביים לאיתור של יכולות וצרכים ולהשתמש בכלים תקפים לניטור של התקדמות למידה.

טיעון הערכים גורס שהציבור והממשלה חייבים לסמוך על שיקול הדעת של המורים בדיוק כמו שכולנו נותנים אמון ברופאים. אבל לא היינו סומכים על הרופא שלנו אם הוא היה קובע לנו טיפול בלי בדיקות (מבחנים) דם וצילומי רנטגן, ועל המנתח אנחנו סומכים בעיניים עצומות כי הוא מקצוען שפועל לפי סטנדרטים קשוחים ורוטינות מתועדות ומוכחות שפותחו מתוך הניסיון הקולקטיבי של אנשי המקצוע.

לטוב ולרע, נרצה או לא נרצה, מבחני הבגרות החיצוניים הם כיום מפת הניווט וה-GPS של מערכת החינוך. בלעדיהם ובהיעדר שעון פנימי מסונכרן, הפוסעים בבתי הספר יאבדו את דרכם, איש הישר בעיניו יעשה ואלף פרחים ינבלו. מי שמציע לבטל את הבגרויות או לצמצם אותן באופן משמעותי, חייב להציע במקומן מצפן ומצפון רציניים, אחרת החינוך יידרדר לכדי אנרכיה חובבנית.

הסיכוי היחיד לכך טמון במורים עצמם. חוקרים, מומחים, פקידים, פוליטיקאים ופילנתרופים יכולים להציע הצעות וחייבים לפעול בתיאום ולתת גיבוי, אבל התשובה האמיתית תצמח ממי שהחינוך בכיתה הוא אומנותו. רק מתוך חוכמת המעשה של המורים יכולים להתפתח הכלים והשיטות שיאפשרו למצוא איזון בין הדרישה האחידה של תוכנית הלימודים לבין היכולות והצרכים של כל תלמיד.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ וחבר הוועד המנהל של תנועת הכל חינוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#