הערבים דורשים שוויון זכויות לפני שוויון חובות
 - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הערבים דורשים שוויון זכויות לפני שוויון חובות


התנאי לשירות צבאי או אזרחי תמורת זכויות נתפשת בעיני הערבים כצעד אנטי דמוקרטי

4תגובות

“באתי לשכנע שהערבים אינם בטלנים ואינם קיצוניים, ושישנן סיבות לכך שהם מסרבים לשרת בשירות האזרחי” - במלים אלה פתח איימן עודה, דובר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ומזכ”ל מפלגת חד”ש, את הפגישה אתנו.


ואכן, עודה אינו קיצוני במיוחד. הוא מתנגד בתוקף, למשל, להוקעתם כבוגדים של מתנדבים ערבים לשירות האזרחי. “אני אומר לכל מי שמתנדב: אתם האחים שלי. אני לא מאשים אתכם בבגידה, אפילו שאתם טועים”. על עמדתו המתונה־יחסית הוא סופג לא מעט גינויים בתוך החברה הערבית. ועדיין, הדברים שיש לו לומר קשים לאוזן הישראלית היהודית. הדיון על התנדבות של ערבים לשירות האזרחי מציף את כל הבעיות הקשות במערכת היחסים שבין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. הגיע הזמן, אחרי 64 שנים, שנתחיל לדון בבעיות האלה ברצינות.


הטיעון הראשון של עודה - ושל ההנהגה הערבית כולה - בגנות השירות האזרחי יישמע לאוזניים היהודיות מגוחך לחלוטין. ערביי ישראל, מתברר, משוכנעים שהשירות האזרחי הוא צעד ראשון לקראת גיוסם לצבא. יש לחשד הזה לא מעט סיבות: ועדת לפיד, שהמליצה על הקמת השירות הלאומי, ציינה בדו”ח שלה כי זהו שלב ראשון לקראת שירות בצבא. ועדת עברי, בראשות מנכ”ל משרד הביטחון לשעבר דוד עברי, קשרה אף היא את זכויות המתנדבים בזכויותיהם של חיילים משוחררים, ועוד ועוד. מדובר בהצטברות מקרית של עובדות סמליות, שבעבור היהודים הן חסרות חשיבות אבל על רקע חוסר האמון הקשה של ערביי ישראל במדינתם נהפכו להרות גורל.


הטיעון השני מהותי יותר. עודה קורא לו “הנציב העליון החליט והודיע”. ועדת לפיד, ועדת עברי, מינהלת השירות האזרחי וכיום גם ועדת פלסנר - צרור הוועדות שקיבלו את ההחלטות בדבר השירות האזרחי בישראל עשו זאת תמיד ללא כל היוועצות עם הערבים. “יש משהו פוגעני בכך שמחליטים בלי לשתף אותך”, אומר עודה. “עם החרדים מנהלים משא ומתן כבר 30 שנים ברציפות, ואתנו - כלום”.


למעשה, ההערכה הרווחת כיום בקרב המעורבים בסוגיה היא שההתעלמות מההנהגה הערבית היתה טעות טקטית קריטית. ההנהגה הערבית קיבלה זאת כניסיון למדר אותה ולחתור תחת הלגיטימיות שלה - ולכן דחתה את השירות האזרחי כליל. “המדינה קידמה את השירות האזרחי באופן חד צדדי, מעל ראשה של המנהיגות הערבית”, כתבה על כך קרן אברהם בנייר עמדה שהגישה לוועדת פלסנר. “גישה זו מערערת את הלגיטימיות של ההנהגה ומנסה לאגפהּ, ולכן מעוררת התנגדות בקרב הציבור הערבי שמעוניין שנבחריו יזכו להתייחסות הולמת מהמדינה”.


הטיעון השלישי, המהותי עוד יותר, הוא הקישור הפסול לטעמם של הערבים בין זכויות לחובות. העובדה שהמדינה מצפה מאזרחיה לתרום - בשירות צבאי או אזרחי - כתנאי לכך שיקבלו זכויות או יועסקו בעבודה, נתפשׂת בעיניהם כצעד אנטי דמוקרטי. “מדוע אזרח קנדי לא נדרש לשרת כדי לקבל זכויות?” הם שואלים.


ההמשך של השאלה הזאת בוטה עוד יותר: לטענת הערבים, הקישור שהיהודים עושים בין זכויות לחובות נועד פשוט להסתיר את הגזענות היהודית. “אם כולנו נשרת, האם נקבל שוויון?” שואל עודה שאלה רטורית, ומזכיר מיד את הדרוזים והבדואים, “שמשרתים בצבא ועדיין גרים בכפרים לא מוכרים, בלי מים וחשמל. ברגע שהדרוזי משתחרר מהצבא, הוא חוזר להיות סתם עוד ערבי. לעומת זאת, החרדים לא משרתים בצבא ועדיין מקבלים תקציבים מלאים שהערבים אינם מקבלים”.


הטיעון הרביעי כבר מוציא את אחד משני המרצעים העיקריים מן השק: הערבים דורשים להפוך את התהליך: לא התנדבות תחילה כתנאי לשוויון, אלא שוויון תחילה כתנאי להתנדבות. “מדברים אתנו על שוויון בנטל מבלי לדבר על שוויון זכויות”, אומר עודה, “ועוד שׂמים אותנו באותה משבצת עם החרדים. והרי אנחנו גם עובדים וגם משלמים מסים - לכן אצלנו יש שוויון בנטל העבודה”.


“איך אפשר לבקש מצעירים להתנדב כאשר הם גרים ביישובים בלי כבישים ובלי בתי ספר?” שואל נאדר סרסור, ראש עיריית כפר קאסם ואחד המנהיגים המתונים של ערביי ישראל. “אנחנו מיעוט שנשכח בצד כבר 60 שנה. צריך לדאוג קודם לשוויון בסיסי של המיעוט הזה, לפני שדורשים ממנו לפנות זמן להתנדב”.


את המשוואה “שוויון זכויות יביא לשוויון בחובות”, המיעוט הערבי מטיח בפניו של הרוב היהודי בצורה הבוטה ביותר. לדידם, במשוואה הזאת הרוב היהודי הוא שנמצא ביתרת חובה כלפי המיעוט הערבי, לאחר שמרבית אדמות הערבים הופקעו מהם על ידי ממשלת בן גוריון בשנות ה–50. “זו המדינה שצריכה להחזיר לנו את מה שגזלה מאתנו, לא אנחנו צריכים לתרום לה”, אומר עודה במרירות, שגם קיבלה גושפנקא ממלכתית. ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000, ועדת אור, ציינה בדו”ח שלה את המקרה של העיר סחנין, שמ–70 אלף דונמים שהיו לה בתקופת המנדט נותרו רק 9,700 - מהם רק 4,450 בתוך תוכנית המתאר העירונית. כלומר סחנין איבדה כ–90% מהקרקעות שלה.


ועדת אור מזכירה גם 60 יישובים נוספים שאיבדו את כל הקרקעות שלהם - יישובים שהמדינה ביטלה אותם והכריחה את תושביהם לעבור לגור ביישובים ערביים אחרים, ובכך הפכה אותם לתושבים משוללי קרקע, פליטים בתוך המדינה שלהם. איקרית ובירעם הם רק שני מקרים מפורסמים מתוך ה–60.


“אני אזרח יליד, בן המקום”, אומר עודה, “המדינה היא זאת שגזלה ממני קרקעות, עשתה את הטבח בכפר קאסם והטילה עלי שלטון צבאי. המדינה היא זאת שצריכה להחזיר לי, להתנצל בפני. אני האזרח החלש ועל המדינה מוטלת האחריות לדאוג לחלש. אם דורשים מאתנו להתנדב, צריך קודם להתחיל לדאוג לנו, צריך להתחיל לדבר אתנו על מכלול היחסים שבין ערבים ליהודים. 64 שנה הממשלה לא ישבה ודיברה אתנו, אולי הגיע הזמן להתחיל לדבר”?




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#