הכירו את הנפילים שהרסו את כלכלת העולם: הבנקים המרכזיים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכירו את הנפילים שהרסו את כלכלת העולם: הבנקים המרכזיים

הם מזרימים אשראי בלי גבול, לא שקופים לציבור ולא מצליחים להציל את השווקים ■ הביקורת הגוברת על הבנקים המרכזיים רק מדגישה שהבעיות העומדות בפני העולם אינן בהכרח מוניטריות

22תגובות

הם היו ארבעה: בנג'מין סטרונג האמריקאי, נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק, איש עקשן ושתלטני; נורמן מונטגיו, נשיא בנק אוף אינגלנד, טיפוס מוזר למדי שהתעניין במיסטיקה, אימץ זהות בדויה כשנסע ממקום למקום, סבל מכמה התמוטטויות עצבים וטען פעם בשיחה עם חבר שהוא מסוגל לעבור דרך קירות; אמיל מורו, נשיא הבנק המרכזי של צרפת, שאגר זהב באובססיביות והתגאה במיוחד במורשתו התרבותית, כמו כל הצרפתים; והיאלמר שאחט, נשיא הרייכסבנק הגרמני, ששם קץ להיפר-אינפלציה הגרמנית של תחילת שנות ה-20 ועל כך היה נערץ במיוחד במדינתו, שבה כונה "מחולל הנסים", ומעבר לים.

יום רביעי, 23 במאי, בנייני האומה – הכנס השנתי של יוזמת ישראל 2021. לרישום, לחצו כאן.

בלומברג

יחד שלטו אותם ארבעה, שקורותיהם מתוארים בהרחבה בספרו של ליאקאת אחמד "Lords of Finance: The Bankers Who Broke The World" ("אדוני הפיננסים: הבנקאים ששברו את העולם"), בכלכלה העולמית שלפני השפל הגדול. הם היו נערצים, מיתיים, גדולים מהחיים, והפגישות הסגורות שלהם כונו "המועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם". אבל הם גם היו עיוורים, קנאים, מוכי היבריס ומאמינים אדוקים במוסכמה הכלכלית הבולטת של התקופה: תקן הזהב (Gold Standard), שבמסגרתו הוצמדו ערכי המטבעות הלאומיים לערך המתכת היקרה. הבעיה היתה שלא היה מספיק זהב כדי לממן את הסחר העולמי, ולכן מדינות נאלצו ללוות בכבדות ולנקוט צעדים כמו העלאת ריביות, גם כשהכלכלות שלהן נקלעו למשבר ונזקקו נואשות לריביות נמוכות, כדי להגן על מלאי הזהב המידלדל שלהן.

בשל הצלחותיהם בעבר, כולם הקשיבו לאותם ארבעה בנקאים מרכזיים אגדיים, ש"צלבו את האנושות על צלב של זהב", כפי שהזהיר שנים רבות קודם לכן חבר הקונגרס האמריקאי ויליאם ג'נינגס בריאן בנאום אגדי שבו יצא נגד תקן הזהב. כיום הם זכורים בשל הצלחותיהם באותה המידה שבה הם זכורים בזכות הבלגן שהותירו אחריהם, שאותו פוליטיקאים כמו פרנקלין רוזוולט - ולהבדיל אלפי הבדלות, אדולף היטלר - נאלצו לנקות.

נרוץ קדימה ל-2006, אז פורש אלן גרינספאן מתפקידו כיו"ר הבנק הפדרלי לאחר קרוב ל-20 שנה בתפקיד. גרינספאן, "המאסטרו" כפי שכונה בביוגרפיה שכתב עליו העיתונאי בוב וודוורד ב-2000, הוביל את הכלכלה האמריקאית במהלך חמש קדנציות ושני עשורים של צמיחה חסרת תקדים שבהם סבלה משתי תקופות מיתון בלבד, לעומת ארבע ב-18 השנים קודם לכן. כשפרש מתפקידו כונה גרינספאן - חסיד של של הסופרת איין ראנד והפילוסופיה הליברטריאנית הקיצונית שלה - "נגיד הבנק המרכזי הטוב ביותר בהיסטוריה".

שנתיים לאחר מכן קרס שוק הדיור והמשכנתאות האמריקאי והוביל את הכלכלה העולמית לסחרור מסוכן, עם קריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. מדיניות הריבית הנמוכה של גרינספאן, שהובילה ליצירתה של בועה בשוק המשכנתאות האמריקאי, סומנה כאחראית המרכזית למשבר. "עשינו טעות מרה שהובילה את הכלכלה לסף תהום", אמר בשימוע בקונגרס באוקטובר 2008. על אידיאולוגיית השוק החופשי הקיצוני שלו, שמנעה ממנו לפקח על הבנקים, אמר: "במשך 40 שנה פעלתי לפי ההנחה שהאידיאולוגיה הזאת עובדת מצוין".

יורשו של גרינספאן, בן ברננקי, לא הורשה לנוח על זרי ורדים. לאחר שהציל את כלכלת ארה"ב והעולם כולו מכליה ב-2008 בזכות הורדה של הריבית ל-0% והזרמה מהירה ואדירה של כספים למערכת הבנקאית - לקח שהפיק מאדישותם ההרסנית של הבנקאים המרכזיים במהלך השפל הגדול - נבחר ברננקי ב-2009 לאיש השנה של מגזין "טיים" . למרות התדמית השמרנית שלו, גם הבנק המרכזי של אירופה נקט צעדים קיצוניים במהלך המשבר, שהפכו אותו, לפי הכלכלן סטיאג'יט דאס, ל"ממונף כמו ליהמן ברדרס".

כיום, לעומת זאת, ארה"ב ומדינות אירופה, שהלכו בעקבותיה והזרימו טריליוני דולרים למערכת הפיננסית, נמצאות בחובות ענק שלא ברור אם יצליחו לפרוע, כלכלותיהן מסרבות להתאושש וארסנל הנשק שלהן נותר כמעט ריק.

בחודשים האחרונים, ממש כמו בשנות ה-30, גוברת הביקורת על מהלכיהם של הבנקים המרכזיים, ורבים מתחילים לתהות בקול רם אם ייתכן שהבנקאים המרכזיים גורמים ליותר נזק מתועלת. חילוצי הבנקים והלוואות החירום שמוענקות להם עד היום סייעו בעיקר לבנקאים ולעובדי הבנקים המרכזיים שמוצאים לאחר מכן עבודות בחברות הפיננסים הגדולות, ופחות לציבור. אחר שהורידו את הריביות עד לשפל שממנו כבר אי אפשר לרדת, נותרו הבנקים אימפוטנטיים. הפתרון היחיד שנותר להם הוא להדפיס עוד כסף, אבל אפילו הם יודעים שמדובר בפתרון מסוכן. לכן הנשק היחיד שנותר ברשותם הוא הצהרות.

בינואר יצא מוחמד אל-עריאן, מנכ"ל ענקית הקרנות פימקו המנהלת את קרן האג"ח הגדולה בעולם, בביקורת חריפה במיוחד נגד הבנקים המרכזיים, שאותם כינה במאמר שפירסם ב"גרדיאן" "גשרים שלא מובילים לשום מקום". "יותר משלוש שנים לאחר תחילת המשבר הפיננסי העולמי, לעולם עדיין יש בעיית צנרת", כתב. "צינורות האשראי נותרו חסומים ורק הבנקים המרכזיים מנסים לנקות אותם, אך היכולת שלהם לעשות זאת נשחקת ומעמידה בסיכון את כלכלות המערב הסובלות מצמיחה חלשה מדי, מאבטלה גבוהה מדי, מאי שוויון גובר ומחובות בכל המקומות הלא נכונים. לאחר שהזרימו מיליארדי דולרים לכלכלותיהם כמעט ללא השפעה, נהפכו הבנקים המרכזיים לגשרים שמובילים לשום מקום".

החודש המשיך אל-עריאן את המתקפה שלו על הבנקים המרכזיים, כשקבע במאמר כי הם אינם מסוגלים לתקן את הכלכלה העולמית, משום שהבעיות שלה אינן מוניטריות ואי אפשר לפתור אותן באמצעות החלטת ריבית פשוטה. הבעיות העומדות בפני הכלכלה העולמית כיום, כתב, הרבה יותר מורכבות וקשורות לחינוך, להכשרת עובדים, לארגון מחדש של הכלכלה - דברים שהבנקים המרכזיים אינם מבינים בהם. למעשה, טען אל-עריאן, הצעדים ששוקלים כיום הבנק הפדרלי, הבנק המרכזי של אירופה והבנק המרכזי של בריטניה - התערבויות נוספות בשווקים והרחבות כמותיות - אינם בני קיימא ורק יזיקו למערכת הפיננסית העולמית, לשווקים ולקרנות הפנסיה שמושקעות בהם.

"בשלוש השנים האחרונות, לבנקים המרכזיים לא היתה ברירה אלא לנקוט צעדים שאינם בני קיימא כדי לאפשר את קיומו של דבר שאינו בר קיימא, עד שאחרים יעשו בעצמם צעדים שאינם בני קיימא וישיבו על כנה את הקיימות של המערכת. מסיבות שונות, הבנקים המרכזיים חשים שהם חייבים לפעול משום שאסור להם להיראות חסרי מעש". בסוף המאמר קרא אל-עריאן לבנקים המרכזיים לסגת מאור הזרקורים, לוותר על הדומיננטיות שלהם בשיח הכלכלי ולתת לסוכנויות ממשלתיות אחרות ליטול את ההובלה.

דברי ביקורת על הבנקים המרכזיים אינם דבר חדש. למעשה, אין שק חבטות פוליטי נוח יותר מאשר בנקאים מרכזיים בעתות של משבר כלכלי. ברננקי ספג ביקורת חריפה כשהותיר את הריבית ברמת שפל מאז 2008 והתחייב לא להוריד אותה עד 2014 לפחות, בטענה שהריבית הנמוכה של הבנק הפדרלי תוביל ליצירתן של בועות נכסים חדשות שיגרמו בתורן למשברים נוספים. במקביל ספג הבנק המרכזי של אירופה ביקורות חריפות על כך שלא נקט צעדים אמיצים מספיק כדי לסייע בפתרון משבר החובות של אירופה, אלא דבק בשמרנותו. כשכן נקט צעדים והזרים 530 מיליארד יורו ל-800 בנקים אירופיים במארס, ספג ביקורת חריפה דווקא מבפנים: הבנק המרכזי של גרמניה לא אהב את הרעיון של מתן הלוואות לבנקים כושלים שכנראה לא יוכלו לפרוע אותן.

"הבנק המרכזי אחראי לאבטלה ולחובות"

מעבר לתפקודם בנושאים כלכליים סופגים הבנקים המרכזיים ביקורות גם מסיבות אחרות, חשובות יותר: שחיתות ושקיפות. הפגישות שלהם חשאיות וסכומי הסיוע שמועברים מכספם של משלמי המסים לא נחשפים. הציבור נותר עם התחושה שאליטה קטנה של בנקאים מנהלת את ענייניו הכלכליים, וכשיש משבר - הוא זה שמשלם את המחיר.

הבנק הפדרלי ניהל עד לשנה שעברה ויכוח משפטי מלוכלך וסוער עם סוכנות הידיעות בלומברג, שדרשה ממנו לחשוף כמה כספים בדיוק העביר במהלך המשבר הפיננסי ולמי בדיוק העביר אותם. בלומברג ניצחה, והמסמכים נחשפו: במהלך המשבר הפיננסי ואחריו העביר הבנק המרכזי האמריקאי לא פחות מ-16 טריליון דולר לתאגידים ולבנקים בארה"ב וברחבי העולם. על כמה מהם שמע הציבור? אתם יכולים לנחש לבד.

לכך נוספת מראית עין של ניגוד עניינים. בישראל מונה רוני חזקיהו, לשעבר המפקח על הבנקים בבנק ישראל, ליו"ר הדירקטוריון של בנק בינלאומי, מהלך שגרם לכמה גבות להתרומם. גם בארה"ב עוזבים עובדי הבנק הפדרלי את הבנק לטובת עבודה בבנקים מסחריים ובחברות פיננסים, תוך שהם מחזיקים בידע ובקשרים שרק מעטים מחזיקים בהם ושעדיין נחשבים למסווגים.

סוזן בייס, למשל, היתה בעבר חברה במועצת הנגידים של הבנק הפדרלי; חברה בפורום היציבות הפיננסית, קבוצה בינלאומית של בנקאים מרכזיים ושרי אוצר; ולפי "פורבס", "הובילה את המהלכים בבנק הפדרלי לביצוע מודרניזציה של הסכמי בזל", לפני שעזבה לטובת מושב בדירקטוריון בנק אוף אמריקה. לורנס מאייר היה גם הוא בכיר בבנק הפדרלי, לפני שעזב ב-2002 כדי לחזור לחברה שייסד, מקרואקונומיק אדווייזרס, שמנפקת תחזיות כלכליות. החברה העסיקה במשך השנים כמה בכירים נוספים בבנק הפדרלי, שחלקם פעלו בשיטת "הדלת המסתובבת" וחזרו לבנק הפדרלי לתקופה, לפני שחזרו לחברה או לחברות אחרות במגזר הפרטי.

"הבנק הפדרלי חיפש במשך שנים רבות דרכים להגביר את שקיפותו, ואני חושב שהתקדמנו רבות. נהפכנו לבנק מרכזי שקוף מאוד", אמר באחרונה ברננקי בהתייחסו לחשיפת חלק מהמסמכים והנתונים הפיננסיים של הבנק. ואולם הצעדים שנקט הבנק הפדרלי לא מספיקים לאנשים שרוצים לדעת מה נעשה בכסף שלהם. "יש לבצע רפורמה מקיפה בבנק הפדרלי כדי שישרת את הצרכים של המשפחות העובדות, לא רק של המנכ"לים בוול סטריט", אמר באוקטובר הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס בהתקפה חריפה, שהזכירה לרבים בארה"ב כי הבנקים הגדולים שחולצו במהלך המשבר הפיננסי משום שהיו "גדולים מכדי ליפול" הם גדולים וחזקים יותר כיום, ועדיין חופשיים לעשות כרצונם כמעט ללא פיקוח.

אם הבנקים המרכזיים הם מוסדות חסרי שקיפות מטבעם, שנהפכו לגופים חסרי רלוונטיות שמבזבזים הון תועפות על סיוע למוסדות פיננסיים מבלי שתהיה לכך השפעה חיובית על מצבו הכלכלי של אף אחד חוץ מעובדיהם, מי צריך אותם בכלל? חבר הקונגרס הרפובליקאי רון פול קורא לביטול הבנק הפדרלי כבר שנים רבות, וגם פירסם ספר בשם "End the Fed" ב-2009. בספר קרא פול, בעל דעות ליברטריאניות קיצוניות, לביטול הבנק המרכזי של ארה"ב, בטענה כי בשנות קיומו היה אחראי לאינפלציה, לאבטלה ולערימת החובות העצומה שבה שקועה האומה האמריקאית כיום.

"אם אתה ואני היינו מדפיסים כספים כמו הבנק הפדרלי, היינו הולכים לכלא. הבנק הפדרלי מנהל הונאת פונזי", אמר בראיון לג'ון סטיוארט ב-2009. בספרו כתב כי "בכל רחבי ארה"ב, אנשים מתקבצים מחוץ למשרדי הבנק הפדרלי למחות נגד הכוח, החשאיות וההתנהלות של הבנק, וקוראים לביטולו. המטרה שלהם היא לא רפורמה, אלא מהפכה". במקום הבנק הפדרלי, קורא פול לחזרה לתקן הזהב הישן והמוכר.

פול, מתמודד קבוע על ראשות המפלגה הרפובליקאית, ייהפך בקרוב לדמות ממוחשבת. אחד ממעריציו הרבים, דניאל ויליאמס הטקסני, פיתח באחרונה משחק מקוון שבו נלחמת דמותו של פול לבטל את הבנק הפדרלי. דמותו של פול נלחמת ב-50 שלבים, אחד לכל מדינה בארה"ב, לביטול הבנק, ונגד 13 "בוסים", כלומר אויבים גדולים וחזקים - אחד לכל סניף של הבנק הפדרלי.

ואולי הבעיה של הבנקים המרכזיים היא בכלל שהם מתעקשים לשמור על עצמאות? כך טוען פול מקולי, עמית מחקר ב-GIC ושותף בכיר לשעבר בפימקו, שטען החודש כי "אנחנו צריכים לחשוב מחדש על מדיניות מוניטרית ומדיניות תקציבית, ולשלב ביניהן. הדוקטרינה של עצמאות הבנק המרכזי, שנהפכה לעניין דתי ממש, לא תמיד עומדת במבחן המציאות, במיוחד כשהעולם משתנה".

"הגיע הזמן שסוכנויות אחרות, הן מהמגזר הציבורי והן מהמגזר הפרטי, יעלו לבמה ויטפלו בבעיות", אמר אל-עריאן בשבוע שעבר. "הן צריכות, חייבות אפילו, לעשות שימוש בכלים שלהן, שמותאמים יותר כדי להסיר את המכשולים העומדים בפני צמיחה לא אינפלציונית ויצירת משרות. עמוק בלבם יודעים הבנקים המרכזיים שאין להם את הכלים כדי להתמודד עם האתגרים הקיימים כיום. אין להם את הכלים או המומחיות כדי לטפל באתגרים הקשורים לארגון מחדש ולהכשרת עובדים. הם לא יכולים לשפר את הניידות או הגמישות של שוק העבודה, והם לא יכולים להשפיע על מערכת החינוך. ואולם אלה האתגרים שעמם עלינו להתמודד אם ברצוננו להימנע ממצב שבו קללת האבטלה תיהפך לחלק מובנה וקבוע מהמבנה הכלכלי ותהיה קשה יותר לפתרון".

ייתכן שבדיוק כמו בשנות ה-30, המפלה של הבנקים המרכזיים כיום קשורה לכך שהם מצייתים באופן עיוור לאורתודוקסיה הכלכלית של זמנם ולכלים המוכרים, שלא פתרו את המשבר בעבר - ולמעשה גרמו לו. הרי מהותו של בנק מרכזי היא לשמר את הסטטוס קוו בכל מחיר ולהגן על היציבות. אבל כשהעולם מתקדם לעבר תהום הוא צריך נהג שיוכל להסיט את ההגה ימינה או שמאלה, ולא יתעקש להישאר באותו כיוון.

למרות הביקורת שהם חוטפים מימין ומשמאל, חשוב לזכור שאף אחד עוד לא התמודד עם האתגרים שעמם מתמודדים בנקאים מרכזיים כיום ושהם נמצאים במרכזה של סערה פוליטית שאינה קשורה ישירות לתפקודם, אך מקשה עליהם לפעול. הבנקים המרכזיים קיבלו לידיהם משבר כלכלי שהפך את מרבית הכלים שברשותם ללא רלוונטיים ושנוגד שנים ארוכות של תאוריה כלכלית. נכון שחלקם נושאים באחריות חלקית לכך שהוא נוצר מלכתחילה, אבל בעתות של משבר כלכלי קל ומפתה מאוד לתקוף את הבנקים המרכזיים, במיוחד כשהם פועלים בחשאיות.

כשבן ברננקי פעל לחילוץ המערכת הבנקאית והזרים כמויות אדירות של נזילות למערכת, עד שניפח את מאזן הבנק הפדרלי לסכום חסר תקדים של קרוב ל-3 טריליון דולר, הוא ספג ביקורת חריפה מצד המתנגדים על כך שהוא אקטיבי מדי. כשהבנק המרכזי של אירופה לא עשה מספיק, לטענת מתנגדיו, כדי להקל את משבר החובות באירופה הוא ספג ביקורת חריפה עוד יותר על כך שהוא פסיבי.

בארה"ב נמצא ברננקי במרכזו של ויכוח סוער בין אלה שלא ירפו עד שלא יודיע על תוכנית שלישית של הרחבה כמותית (QE3), לעומת רפובליקאים כמו מושל טקסס ריק פרי, שהרחיקו לכת ואמרו כי צעדיו של ברננקי שווים לבגידה. לא משנה מה יעשה, הוא יותקף.

לכל אורך המשבר נקראו הבנקים המרכזיים לזנוח את השמרנות המובנית שלהם ולנקוט צעדים קיצוניים כדי לכבות שריפות כלכליות, אבל בכך רק נפגעה האמינות שלהם ונחשפה מידת עצמאותם המוגבלת מול המערכת הפוליטית.

"עדיין לא ברור כמה נזק חוללה תגובתם של הבנקים המרכזיים למשבר לאמינותם, בטווח הארוך", קבע השבוע "פייננשל טיימס" במאמר ארוך על חשבון הנפש של הבנקאים המרכזיים, שרבים מהם מקווים כיום לחזור לשורשיהם ההיסטוריים.

"מהו עתידם של הבנקים המרכזיים? הוא יהיה עסוק כי הם צפויים כעת לספק הן יציבות מוניטרית והן יציבות פיננסית. הוא יהיה שנוי במחלוקת, משום שלהחלטות שהם מקבלים יש השפעה עצומה על חלוקת ההכנסות, על הגישה של אנשים רגילים לפיננסים, על הדרך שהמערכת הפיננסית פועלת ואפילו על יכולתן של ממשלות לפרוע חובות", כתב השבוע הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, מרטין וולף, והוסיף כי "אלה שחיים על חסכונותיהם זועמים על הריביות הנמוכות, כולם כועסים על חילוץ הבנקים, מהעובדה שהבנקאים המרכזיים הצילו את העולם משפל כלכלי נוסף כולם מתעלמים. אף אחד לא נותן קרדיט על חיסול של אירוע היפותטי. במובן הזה, זה מפתיע שהאמינות שלהם לא נפגעה יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#