דור הבייבי-בום הישראלי יוצא לגמלאות

אוכלוסיית העובדים צפויה לצמוח רק ב-22%, ואילו אוכלוסיית הגמלאים ב-85%

מירב ארלוזורוב

שלוש שנים לממשלה בישראל הם כנראה פרק זמן מופרז. אין דרך אחרת להסביר כיצד הצליחה ממשלת נתניהו, שרק לפני שבועיים חגגה שלוש שנים יציבות לכהונתה, להיהפך באחת לממשלה קורסת שעוסקת בהקדמה בהולה של מועד הבחירות. מצער, כמובן, לגלות שוב עד כמה התרבות השלטונית בישראל רעועה ורופפת. מצער להיווכח שוב במחיר הכבד שמשלמת מדינת ישראל על אי-היציבות השלטונית הכרונית בה.

המחיר הזה יכלול, קודם כל, את כל אותן תוכניות ממשלתיות חשובות שממשלת נתניהו עסקה בהן וכעת לא ברור אם תצליח להביאן להשלמת חקיקה. מרבית פרקי דו"ח ועדת טרכנברג, דו"ח ועדת הריכוזיות, ועדת המזון, השמים הפתוחים, הגבלת שכר הבכירים - כל המאמצים עלולים לרדת לטמיון בהיעדר קואליציה יציבה שתוכל להעביר את ההחלטות בכנסת.

בין המאמצים שעלולים לרדת לטמיון מצויות גם מסקנות הוועדה (שעדיין לא פירסמה את הדו"ח שלה באופן רשמי) להבטחת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי. גם כך מדובר בהמלצות לא פופולריות, המחייבות את הממשלה ואת הכנסת להגביל את עצמן כיום כדי להבטיח שלביטוח הלאומי יהיה די כסף בעוד 40 שנה, ובוודאי שאיש לא ידון בהמלצות מורכבות כל כך בתקופת בין השמשות של החלפת ממשלות.

אלא שבעוד מדינת ישראל נגררת למערכת בחירות מוקדמת נוספת ומתמהמת בקבלת החלטות חשובות, השעון הביולוגי אינו עוצר. במקרה זה מדובר בשעון הביולוגי הלאומי, הקובע כי החל בשנתיים האחרונות (2010), מצבם הפנסיוני של אזרחי ישראל מידרדר בקצב מהיר. זאת מאחר שב-2010, דור הבייבי-בום הישראלי החל לצאת לגמלאות.

חשבתם שהמונח דור הבייבי-בום מתייחס רק לדור שנולד בארה"ב בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה? טעיתם. גם בישראל יש בייבי-בום, והדגש הוא על "יש", ולא על "היה". שכן דור הבייבי-בום הישראלי נולד החל ב-1947, ולא פסק מאז.

אין צורך להזכיר עה כמה מכריעה היתה 1947: השנה שבה ההלם בגין הממדים העצומים של ההשמדה בשואה הופנם סופית, וכמובן השנה שבה נפתחה התקווה הגדולה לתקומה היהודית במדינת ישראל עצמאית. השילוב של שני אלה הביא לבולמוס של ילודה בחברה היהודית בישראל - בולומוס שלא נעצר מאז. 1947 מייצגת, לכן, את קפיצת המדרגה בילודה בישראל: שיעור הילודה אחריה היה גבוה משמעותית משיעור הילודה לפניה.

התוצאה של שיעור ילודה גבוה קבוע היתה מצוינת למדינה הצעירה, ובעיקר מצוינת לקשישים שלה. מאז 1947 ועד היום, מספר הקשישים הפורשים לגמלאות (ילידי הדורות הקטנים יותר, של לפני 1947) היה נמוך משמעותית ממספר האזרחים הפעילים ועובדים. במונחים מקצועיים, היחס בין האוכלוסייה בגיל העבודה (גילאי 20-64) לאוכלוסיית הגמלאים (גילאי 65 ויותר) היה באופן קבוע גבוה, בין 5.5 ל-6.

היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים קריטי למערכות פנסיה בין-דוריות - מערכות שמתבססות על כך שהדור הצעיר משלם מסים כדי לממן את הפנסיה של המבוגרים. מערכת הפנסיה הבין-דורית הבולטת של ישראל היא קצבאות הזיקנה של הביטוח הלאומי.

כל זמן שדור הבייבי-בום הישראלי עבד, הביטוח הלאומי של מדינת ישראל היה יציב ואיתן. היו הרבה יותר עובדים שהפרישו כספים לביטוח הלאומי מאשר גמלאים שצרכו תשלומי קצבאות זיקנה. אלא שהיציבות הזאת התערערה החל ב-2010. זאת השנה שבה ילידי 1947 החלו לצאת לגמלאות - משמע, קפיצת המדרגה בילודה הישראלית הגיעה לשלב הפרישה.

מ-2010 ואילך, אין יותר יתרון גודל לדורות העובדים לעומת הדורות הפורשים. אם בשנים 95'-2009 אוכלוסיית העובדים צמחה ב-42% בעוד אוכלוסיית הגמלאים צמחה רק במחצית השיעור הזה (22%), הרי שבעשרים השנים הקרובות (2009-2029) התמונה מתהפכת באופן דרסטי: אוכלוסיית העובדים צפויה לצמוח רק ב-22%, ואילו אוכלוסיית הגמלאים תצמח ב-85% (!).

התוצאה, כמובן, היא צניחה מהירה ביחס בין עובדים לגמלאים. ב-20 השנים הקרובות, החל ב-2010 ועד 2030, היחס יידרדר מ-5.5 עובדים לגמלאי ל-3.8 עובדים לגמלאי - צניחה של 30% ביחס. לאחר מכן ימשיך היחס להידרדר אבל בקצב נמוך יותר, ועד 2050 הוא יתייצב על סביבות 3.1 עובדים לכל גמלאי - כמעט מחצית היחס שאיפיין את ישראל בשנות ה-80 של המאה הקודמת.

לא צריך להיות מומחה למערכות פנסיה בין-דוריות כדי להבין את משמעות המספרים האלה: ב-20 השנים הקרובות תיכנס ישראל לתקופה שבה לא יהיו די עובדים כדי לממן את קצבאות הזיקנה של המבוגרים. תשלום קצבאות הזיקנה של הביטוח הלאומי בסכנה. את זה אף מערכת בחירות, מוקדמת או מאוחרת, לא תוכל לשנות. בעובדות האלה תצטרך מדינת ישראל לטפל, בין אם בכהונת הממשלה הנוכחית ובין אם בזו של הממשלה שתחליף אותה. פשוט אין ברירה אחרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker