התעשייה סוערת: האם ספר שווה יותר מק"ג עגבניות? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התעשייה סוערת: האם ספר שווה יותר מק"ג עגבניות?

ההחלטה לדון מחדש בחוק שמגביל הנחות על ספרים מעוררת מהומה בתעשייה ■ הסופרים והמו"לים רואים בחוק הזדמנות להחזיר לאמנות את כבודה ■ בחנויות הספרים ובמשרד האוצר בטוחים שאמנות הכתיבה לא שונה מעגבנייה טרייה שמחירה צריך להיקבע על ידי השוק. איך ייגמר הסיפור הזה?

50תגובות

הסופר יורם קניוק אחראי לכמה נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, דוגמת "חימו מלך ירושלים" ו"אדם בן כלב". אבל רק אחרי גיל 80 הוא חווה את טעמה של הצלחה מסחרית. ספרו האוטוביוגרפי "תש"ח", שבו הוא מגולל את חוויותיו כלוחם פלמ"ח במלחמת העצמאות, נמכר ב-80 אלף עותקים והניב לו הכנסות של כ-150 אלף שקל, כלומר כ-2 שקלים לעותק. הספר, שעליו עבד כשנה וחצי, נמכר לעתים קרובות במבצעים.

"מכרו אותי בק"ג, כמו עגבניות", אומר קניוק, "המצב קטסטרופלי. מבחינת אנשים מסוימים סופר הוא כמו עלה נידף, יושב בבית קפה כל היום. פעם זה לא היה ככה. ישראל היתה גן עדן לספרות ולתרבות. נכון, אף אחד לא התפרנס רק מכתיבה - עבדתי כל חיי בעיתונות ובמתן הרצאות - אבל בעבר אם היית מוציא ספר, יכולת לקנות לעצמך שלושה-ארבעה חודשים שיוקדשו לכתיבה, ללא לחצים. אם 'תש"ח' הצליח, למה אני לא יכול ליהנות מזה? מה הפשע הגדול? יש ספרים שכתבתי בזמנו שמכרו 2,000, 5,000 או 6,000 עותקים, ויכולתי לחיות מזה טוב יותר מאשר עם ה-80 אלף שמכר 'תש"ח'. יש פינה אחת קטנה, טהורה - ספרות - לא מפריעה לאף אחד, מענגת הרבה אנשים. איך יכולים לבוא כל מיני אנשים ולפגוע בזה?"

אייל טואג

קניוק מתכוון בדבריו למבצעים התכופים בחנויות הספרים, שגרמו לכך שמחיר מבצע של 25 או 30 שקל נהפך כמעט תמיד למחירו הקבוע של הספר. במצב כזה, לטענת התאחדות המו"לים, ההוצאות לאור מקבלות כ-24% מהמחיר הקטלוגי והסופרים מקבלים 6%. על פי התאחדות המו"לים, בסופו של דבר סופר מקבל על כל עותק שנמכר בין שקל ל-6 שקלים.

התאחדות המו"לים, יחד עם ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) וזבולון אורלב (הבית היהודי), יזמו לפני שלוש שנים הצעת חוק פרטית שמטרתה להגן על הסופרים. על פי ההצעה, בשנה וחצי הראשונות מהוצאת הספר יישמר מחירו הקטלוגי, כלומר אי אפשר יהיה למכור אותו במבצע, מלבד בתקופות מסוימות - כמו שבוע הספר או חגים. הצעת החוק קובעת גם שסופר יקבל בתקופה זו לפחות 8% ממחירו הקטלוגי של הספר.

החוק, שנהפך בינתיים להצעת חוק ממשלתית שמובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, מכונה "החוק הצרפתי", בשל חוק דומה הקיים בצרפת. הוא קיים בגרסאות שונות ב-11 מדינות באירופה, והביא לפריחה בתעשיית ההוצאה לאור ולשגשוגן של חנויות ספרים עצמאיות. סופרים בולטים, כמו עמוס עוז, יהושע קנז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן, מאיר שלו, רונית מטלון, חיים באר ואחרים חתמו בשנים האחרונות על עצומות ומכתבי תמיכה בחוק.

מאז שעלתה ההצעה, היא עברה דרך חתחתים מוועדה ממשלתית אחת לשנייה ונפסלה פעם אחר פעם בוועדת השרים לענייני חקיקה, בעיקר בעקבות התנגדותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. גם ועדה ממשלתית מיוחדת בראשות השר יוסי פלד, שניסתה למצוא פתרון במשך כמה חודשים, לא סייעה. לפני כחודשיים נראה היה שהחוק יוצא שוב מהנפטלין, כשתזכיר הצעת החוק עלה לאתר האינטרנט של משרד המשפטים לעיון הציבור, לקראת ניסיון חקיקה נוסף בוועדת השרים לענייני חקיקה. הפעם עבר לצד התומכים פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, שבעבר התנגד לחוק.

החוק רחוק מלהיות מושלם, אפילו מנקודת מבטם של התומכים בו. לדוגמה, הסעיף הקובע שאת ההנחות על מחיר הספר יספגו הרשתות ולא המו"לים נמחק מהגרסה החדשה, מתוך הבנה שהממשלה לא תאשר התערבות ביחסים מסחריים בין חברות בשוק. ואולם תומכי החוק טוענים שגם בגרסתו הנוכחית הוא יציל את ענף המו"לות ויחזק את מעמד הסופרים. מנגד, המתנגדים לחוק מזהירים שהוא עלול דווקא לדרדר את מצב הענף.

"מי שאומר שהוא מרוויח משקר"

תומר אפלבאום

שוק קמעונות הספרים נשלט כיום על ידי סטימצקי וצומת ספרים, המחזיקות 70%-80% ממנו, ובכך מהוות דואופול. שתי הרשתות מתחרות זו בזו בעוצמה, תחרות שממנה נהנה הצרכן הישראלי בזכות מבצעים כמו "ארבעה ב-100" - הוזלות שבעבר התקיימו רק בשבוע הספר או בחגים, וכיום נמשכות כל השנה.

המחלוקת הגדולה בתחום נוגעת להשפעתו של הדואופול על הספקים, קרי המו"לים והסופרים. מנכ"ל אחת ההוצאות הגדולות מתאר זאת באופן ציורי: "אתה מכיר את הסרטים על הבריונים של הכיתה שדוחפים את הראש של ילד הכאפות לאסלה? זה מה שהרשתות עושות כיום למו"לים".

"התחרות בין הרשתות ממומנת במלואה על ידי ההוצאות, וגם ההכנסה של הסופרים נפגעת קשות", אומר ירון סדן, לשעבר מנכ"ל הוצאת עם עובד וכיום יו"ר התאחדות המו"לים. "הדואופול של רשתות הספרים דורס ברגל גסה את הספרות בישראל. עלות ההוצאה לאור של ספר קריאה היא 40-80 אלף שקל, ובמקרים חריגים היא מגיעה גם ל-100-200 אלף שקל. מו"ל שמקבל עבור ספר חדש שהוציא לאור 15 שקל כולל מע"מ - וזו התמורה במבצעים השונים - לעולם לא יוכל להחזיר את ההשקעה. כדי להגן על עצמו הוא יצמצם את ההשקעות עד למינימום האפשרי, יקפיד פחות על איכות התרגום והעריכה, ויתמקד בספרים עם פוטנציאל מכירה גבוה יותר, מסחריים בעליל. התוצאה הישירה היא פגיעה הן באיכות והן במגוון, והנזק התרבותי הוא עצום ובלתי הפיך. יוזמות ספרותיות חשובות אך יקרות לא יוכלו לצאת אל הפועל.

"לפני חצי שנה, לדוגמה, הוצאנו בעם עובד את 'האחים קרמזוב' של דוסטויבסקי בתרגומה של נילי מירסקי, לאחר מלאכת תרגום ועריכה שנמשכה חמש שנים. כיום הפרויקט הזה לא היה יוצא לדרך, בשל היחס בין עלותו הגבוהה לתמורה הדלה שתושג ברשתות".

"הציבור לא מודע לכך שחלק עצום מהספרים בישראל יוצאים במימון קרנות", מסביר חנן אלשטיין, עורך ומתרגם פרילנסר. "מכון גתה תורם לתרגום ספרים מגרמנית וקרן תרבות צרפת תורמת לתרגומים מצרפתית. הוצאות בוחרות איזה ספר לתרגם לפי הקרן שעשויה לתמוך בו. הוצאות ספרים רבות מתרוצצות באמוק כדי למצוא מימון. למעשה, חלק גדול משוק הספרים פועל בדומה לעולם העמותות".

לדברי שרי גוטמן, הבעלים של הוצאת אחוזת בית, ענף המו"לות כולו מצוי בהפסדים. "מו"ל שיגיד לך שהוא מרוויח אינו דובר אמת. בגלל המבצעים, אין דרך להרוויח מהוצאה לאור של ספרים. אני מקבלת פחות על כל ספר, אבל עדיין צריכה לשלם לכל עובד בשרשרת העשייה שלו. מצבם של הסופרים והמו"לים קשה באותה מידה. לא מזמן החתמתי סופר, הבטחתי לו תמלוגים קטנים יותר ונתתי לו מקדמה מצומצת, כי ידעתי שאחרת הוא לא יוכל להיכנס למבצעים. מפעלי טקסטיל עוברים למזרח הרחוק, וזו התפתחות כלכלית נוראית. אנשים לא מבינים שספרים אי אפשר לייצר בחו"ל. אין מקום אחר בעולם שבו מוציאים ספרים בעברית, הענף הזה חייב להתקיים פה".

הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, הוא המתנגד העיקרי לחוק, מתוך תפישה שאין צורך להתערב בשוק תחרותי. בגישה הזו תמכו גם שני קודמיו בתפקיד, דרור שטרום ורונית קן. במשרד הממונה על ההגבלים העסקיים מציגים נתונים המעידים על כך שקהלים חדשים קונים כיום ספרים, כולל בני נוער. הם חוששים כי החוק החדש יגרום לעלייה במחירי הספרים החדשים ויבריח את הקונים מהחנויות.

מתנגדות נוספות לחוק הן הוצאת כנרת-זמורה-ביתן ורשת החנויות צומת ספרים, שנמצאת בבעלות חלקית של ההוצאה. "אנחנו מוכרים כמויות אדירות בזכות המבצעים. כולם נהנים מזה, גם המו"לים וגם הסופרים", אומר יורם רוז, מהבעלים של כנרת-זמורה-ביתן. "אין ספק שמחירו של ספר חדש יעלה ל-60-70 שקל בעקבות החוק, וגם המו"לים התומכים בחוק לא מכחישים זאת. הם עושים כאן הימור: הם יודעים שהצרכן יקנה פחות, אך סבורים שזו תהיה ירידה קטנה שלא תיצור הפסדים. אבל אם הצרכן יקנה 30% פחות, הענף יתמוטט. לכן יש סיכוי שהחוק יחמיר את המצב. אני לא זוכר שמו"לים אמרו פעם שטוב להם. יהודים זה יהודים, תמיד רע להם, אבל בינתיים עוד לא ראיתי אף מו"ל פושט את הרגל".

דודו בכר

ההבדל בין ספר למלפפון

הנתונים גלויים, אבל כל צד מבליט זווית אחרת בהם. הממונה על ההגבלים העסקיים מציג גרפים שלפיהם מחירי הספרים ירדו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, בעוד שמשקי הבית הוציאו יותר על ספרים. מנגד, בהתאחדות המו"לים מצביעים על כך שמאז 2005 - אז החלה צומת ספרים לפעול בשוק באופן מסיבי - חלה ירידה בכמות הכותרים שראו אור בהוצאות מסחריות.

זה אינו רק ויכוח על מספרים: המחלוקת היא בין שתי אסכולות שלא מדברות באותה שפה. רוב המו"לים, שבעיני עצמם הם קודם כל אנשי תרבות, ושאר העוסקים בשרשרת העשייה, סבורים שתוכנו של הספר הוא זה שצריך לעמוד במרכז הדיון. אנשי הכלכלה, בעיקר הממונה על ההגבלים העסקיים, שמים את הדגש על מספרים - מחיר הספר וכמויות הספרים שנמכרים.

"הוויכוח היסודי הוא מה זה ספר", מסביר ח"כ זבולון אורלב. "האם זהו מוצר צריכה כמו מלפפון, עגבנייה, מזגן ומכונית, או שמדובר ביצירה שעליה חלים חוקים אחרים? התומכים בחוק סבורים שעל ספרים צריכים לחול חוקים שונים לחלוטין מחוקי השוק החופשי".

ברקע ניצבת השאלה מי קובע מהו סטנדרט תרבותי ומהי איכות: האם זהו הקהל הרחב, באמצעות מנגנוני השוק, או קובעי טעם שהספרות היא מומחיותם. בעימות הזה נתקלים שני הצדדים בשאלות הנותרות ללא מענה: אנשי הכלכלה לא יודעים אם הציבור קורא את כל הספרים שהוא קונה ואם בשלל המבצעים יש גם ספרים טובים, עם ערך מוסף העולה על העברת זמן בנעימים בעת טיסה; המו"לים, מנגד, מתחילים לגמגם כששואלים אותם על מאזנים ושיקולים כלכליים.

קשה לקבוע מה מצבן האמיתי של ההוצאות: רק הדו"חות של הוצאת כתר הציבורית פתוחים לקהל הרחב, והם אכן מציגים הפסדים. המצדדים בחוק טוענים שאם המצב יישאר על כנו הוצאות לאור ייסגרו בעתיד הקרוב, ומוסיפים שמו"לים מביאים כסף מהבית כדי לכסות הפסדים בשל יחסם המיוחד לעיסוק בספרות - תשובה צולעת ומאוד לא מספקת עבור כלכלנים. "שלא נתבלבל, המו"לים מחפשים כאן רווח אישי, וזו הסיבה שהם יזמו את החוק", אומר בכיר ברשות להגבלים עסקיים.

בלב הקלחת נמצאים הסופרים. הם מעולם לא היו החוליה החזקה בענף, אך באמצע שנות ה-90 חל שיפור במצב של חלקם בעקבות הקמת הוצאת קשת. הסופר רם אורן, שהקים אותה, פירסם בה את ספריו ומשך אליה סופרים אחרים, כמו צרויה שלו. בזכות כוח אדם מצומצם, הוא הבטיח להם מקדמות גדולות יחסית. בעקבות כך, סופרים מצליחים העזו לפתע לבקש מקדמות גדולות מההוצאות שלהם. אלא שתרבות המבצעים שהתפשטה מאז הקשתה על ההוצאות להעניק לסופרים מקדמות ואחוזים ממכירות הספרים.

"העובדה שהסופר נהפך לאחרון בשרשרת הרווח על היצירה שהוא כתב - אחרי הרשת והמו"ל - היא אבסורד מוחלט, כשל מוסרי שנובע מההכרה של כל הצדדים המנצלים שהסופר הוא החלש בסיפור הזה", אומר הסופר ניר ברעם, התומך בחוק. "הניסיון לתרץ את הצמצום העקבי בכמות הסופרים בעיקרון השוק החופשי הוא אנכרוניזם חסר שחר. נוצר כאן כשל שחובה לתקנו".

אפילו סופרים המדורגים גבוה ברשימות רבי המכר, כמו אשכול נבו, מתרוצצים בין סדנת כתיבה אחת לשנייה כדי להגדיל את הכנסתם. השינויים לא פוסחים גם על הסופרים הבכירים: עמוס עוז, לדוגמה, קיבל עד לפני כמה שנים משכורת חודשית קבועה מהוצאת כתר, אך בשלב מסוים ההוצאה לא היתה מסוגלת עוד לעמוד בכך. עם זאת, עוז הוא מרצה מבוקש וספריו זוכים להצלחה גם בחו"ל.

הבעיה החמורה יותר, מסכימים כל הנוגעים בדבר, היא של הסופרים החדשים והפחות מוכרים. תומכי החוק טוענים שהוא יבטיח להם פרנסה, ואילו מתנגדיו טוענים שצרכנים לא יסכימו להוציא יותר מ-30 שקל על ספר שכתב סופר שלא שמעו עליו קודם.

בקרב הסופרים יש המזהירים מפני הפיכתם לכלי משחק בידי המו"לים. "יש כאן מטרה חשובה שמנוצלת לצורכיהם של גופים כלכליים דורסניים", אומר סופר המעדיף להישאר בעילום שם. בעבר טענה הסופרת יוכי ברנדס, המתנגדת לחוק, שסופרים נוספים מתנגדים לו מפני שספריהם נמכרים היטב בזכות המבצעים, אך חוששים לומר זאת בגלוי מפחד המו"לים. ברנדס תומכת רק בסעיף אחד בחוק המוצע - הבטחת אחוז מסוים של תמלוגים לסופר, אך ממחיר המכירה הסופי של הספר ולא מהמחיר הקטלוגי.

"המבצעים הביאו לגיאות בשוק הספרים", היא אומרת. "החוק הזה ידכא את השוק. צריך להתמקד בניצול לרעה של הסופרים, בכך שמשלמים להם שקל על כל עותק. זה איום ונורא. אבל צריך לתת לחנויות למכור באופן חופשי, ולא לקדש מחיר מסוים".

ברנדס הוציאה את ספריה האחרונים בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן המתנגדת לחוק. לאחר שפירסמה את ספרה האחרון, "שבע אמהות", טענה שרשת סטימצקי מסרבת למכור את ספרה מכיוון שהיא שייכת לכנרת-זמורה-ביתן, והתבטאה נגד החוק ובעד המבצעים (בסטימצקי בחרו לא להגיב לדברים). לדבריה, היא שוקלת לגנוז ספר שהיא עובדת עליו כעת ואמור לצאת בראש השנה. "שוק הספרים כל כך רע ואלים, שמי שנפגע הם הסופרים. אני לא רוצה להימצא באומללות הזאת, לדעת שחצי מהחנויות לא מוכרות את ספריי כי אני שייכת להוצאת ספרים ספציפית. היצירה כל כך חשובה בעיניי, ואני לא מוכנה שהיא תיפגע בגלל סכסוכים מטורפים".

ענף הספרים התנהל ביציבות יחסית עד תחילת שנות ה-2000: עד אז פעלו בו בעיקר חנויות עצמאיות ורשת סטימצקי, שהיתה מונופול. ב-1996 ייסדה כנרת-זמורה-ביתן את צומת ספרים, מתוך מטרה למכור במחירים נמוכים ספרי עודפים, כלומר ספרים שלא נמכרו היטב בשנים קודמות ונערמו במחסנים. ב-2002 התאחדה צומת ספרים, שמנתה 14 חנויות, עם רשת יריד הספרים, שהוקמה על ידי אבי שומר ומנתה 15 חנויות. ב-2005 קנתה הוצאת מודן חלק מצומת ספרים, במהלך שעורר ביקורת רבה בענף הספרים, בשל סוגיית הבעלות האנכית. המו"לים האחרים טענו, וטוענים גם כיום, שמצב זה נותן לספריהן של שתי ההוצאות עדיפות בצומת ספרים על פני שאר ההוצאות.

"האמת היא שלא צומת ספרים ולא סטימצקי אשמות במצבו הנוכחי של ענף הספרים, אלא הרגולטור שאישר את הבעלות האנכית. מה פתאום לאשר דבר כזה?", אומר קניוק. הממונה סבור שאין קשר בין הבעלות האנכית לבין סוגיית מחיר הספר: במשך השנים הסבירו אנשיו שהמהלך הזה מאפשר תחרות ולכן אין בו כל פסול, כל עוד צומת ספרים לא מעדיפה להחזיק בחנויות שלה את הספרים של ההוצאות שבבעלותה. "אפליה כזו, אם קיימת, היא עבירה פלילית, על כל הנובע והמשתמע מכך", מסביר שטרום, שאישר ב-2005 את המיזוג בין מודן לצומת ספרים.

"אני לא רואה כאן שום בעיה", אומר רוז. "הקמתי את צומת ספרים וסיכנתי את כספי. אם כתר, עם עובד או ידיעות אחרונות היו מקימות רשת מתחרה, הייתי שמח. במקום לבכות, פשוט שיקימו רשת משלהן". רונית קן אכן הציעה בעבר למו"לים האחרים להקים רשת שלישית. ירון סדן, שסומן כמי שעשוי להוביל את המהלך, הסביר לה שמו"לים אינם עוסקים בקמעונות כשם שחברת טבע, לדוגמה, לא פותחת רשת של בתי מרקחת.

השנאה לסטימצקי מאחדת

ואולם חלק גדול מהמו"לים שיוצאים כיום כנגד המבצעים שמובילה צומת ספרים דווקא שמחו לשתף עמה פעולה בעבר. אחת הסיבות לכך היתה האיבה ששררה בענף כלפי ערי סטימצקי, עד לפני עשור האיש החזק בו. סטימצקי, שמשפחתו הקימה את הרשת עוד בימי המנדט ועסק כל חייו בספרים, היה מעין רודן נאור כלפי המו"לים: הוא אמנם הכתיב להם את חלוקת הרווחים, אך איפשר להם מרחב נשימה תזרימי. בתקופתו סטימצקי הזמינה ספרים מהוצאות הספרים ושילמה עליהם כשהספר הגיע לחנות. אם ספר לא נמכר, היא היתה מתקזזת עם החנות על חשבון תשלומים עתידיים. בשיטת הקונסיגנציה, הנהוגה כיום בשתי הרשתות, הן משלמות להוצאות הספרים רק לאחר שהספרים נמכרים בחנויות: במקום לקבל את הכסף מיד, ההוצאה מקבלת אותו לאחר פרק זמן משמעותי שמכביד עליה.

"אנשי צומת ספרים אמרו למו"לים - תנו לנו הנחה גדולה יותר ביחס לסטימצקי, נערוך מבצעים והלקוחות יבואו אלינו", משחזר אחד המו"לים את המציאות של ראשית ימי המבצעים. "בזמנו כולם התגייסו לזה כי הם רצו להילחם בסטימצקי, שהיה אויב משותף. המו"לים הסכימו להעניק לצומת ספרים הנחה של 55%, רק לא להיות בידיים של סטימצקי. זה נורא מצחיק: אז סטימצקי היה לוקח לעצמו 51% והיינו בוכים, כיום היינו לוקחים את זה בשתי ידיים" (ערי סטימצקי סירב להתראיין לכתבה זו או להגיב לדברים).

בשלב מסוים התהפך הגלגל, כשצומת ספרים החליטה למכור לא רק עודפים במחירי מבצע אלא בעיקר ספרים חדשים. "צומת ספרים שינו גישה: במקום להציע מבצעים על עודפים, הם הציעו מבצעים על ספרים חדשים. הם הבינו שזה מה שהישראלים אוהבים", אומר אותו מו"ל. "המו"לים נרדמו בשמירה, וכיום אין להם ברירה אלא לבקש מהרשתות להציע את ספריהם במבצע, כי רק ככה הספרים יקבלו חשיפה".

סטימצקי, שנמצאת כיום בבעלות קרן מרקסטון, ניסתה תחילה להתעלם מהמדיניות החדשה של המתחרה, אך לבסוף נגררה למבצעים. כך נוצר המצב הנוכחי: שתי הרשתות שמות דגש על מבצעים ומכירות של ספרים חדשים, וקשה למצוא אצלן כותר בן יותר משנה או שנתיים - אלא אם כן נוסעים לחנויות הגדולות, שחלקן הגדול ממוקם מחוץ למרכזי הערים. אם קונה יתעקש בכל זאת לחפש כותר שלא נכלל במבצע, סביר להניח שהוא יעלה 80-90 שקל, מחיר גבוה יחסית שקובעים המו"לים, המציבים מראש רף גבוה ביודעם שהמחיר ייחתך במבצע.

המו"לים מתקשים לגבש חזית אחידה מול הרשתות, גם בשל יריבויות פנימיות בענף, כך שאף אחד, לדוגמה, לא ימכור ספרים בהנחה. "תמיד היו מאבקים בענף המו"לות", אומרת דניאלה די-נור, בעלת הוצאת ספרים קטנה. "לפני כ-20 שנה היתה תקופה שבה יצאו יותר מדי כותרים. עבדתי אז בזמורה, והייתי אחראית על 20 כותרים חדשים בחודש, זה היה מטורף. ישבנו בהתאחדות המו"לים והסכמנו שעוצרים את זה. הבעלים אוהד זמורה התנגד. שאלתי אותו למה, והוא הסביר שהוא לא מאמין למו"לים האחרים. זה שוק אידיוטי, מסוכסך, עם חוסר יכולת להסתכל מעבר לאף".

בכיר בצומת ספרים מסכים עם די-נור בנוגע לסכסוכים הפנימיים, אך רואה את הדברים אחרת. "המו"לים הם אלה שנותנים הנחות ולוחצים כדי לקדם הנחות. למעשה, המצאנו את מבצע 'ארבעה ב-100' כי המו"לים איפשרו את זה. נותנים לך - תיקח. צריך לעשות שני דברים, אבל בהסכמה: ראשית, להוציא לאור פחות ספרים. שנית, לרסן את ההנחות. ניסינו להגיד למו"לים שנחיה עם כל הנחה שייתנו לנו, בתנאי שהמתחרים שלהם יחיו אתה. אבל המו"לים לא מאמינים זה לזה".

האמירות האלה מרתיחות את המו"לים. "אם היה לי כוח, הייתי הולך לבית המשפט על הטענה הזו, שכבר שמעתי לא מעט פעמים", אומר אחד המו"לים. "לטעון שהמו"לים דוחפים את ההנחות זה כמו להתעלל בחסר ישע".

רוב המו"לים תופשים את צומת ספרים כרשע האולטימטיבי שאחראי להיווצרות המצב. על אף שסטימצקי תומכת בחוק, יש מו"לים שמפנים גם כלפיה אצבע מאשימה, הכוללת ביקורת כלפי המנכ"לית איריס בראל שמונתה לתפקיד לאחר קריירה בענף הביטוח. "לאחר שהיא נכנסה לתפקיד היא העבירה את כל המו"לים לקונסיגנציה באמצעות תכתיב, לא במשא ומתן", אומרת די-נור. "מלבד זאת, לסטימצקי היתה הזדמנות לתת פייט לצומת ספרים, למתג את עצמה כרשת איכות ובכך להציל את השוק. אבל היא משכה את השוק עוד יותר למטה, למלחמת מבצעים חמורה יותר. מה כבר אפשר לצפות מסוכנת ביטוח חוץ מללכת לכיוון הזה? סוכני ביטוח שוחטים, וזה מה שהיא עשתה - שחטה את השוק. היא דירדרה את התחום לתהומות שלא נודעו לפניה" (בראל מסרה שהדברים אינם ראויים לתגובה).

לטענת בכירים בסטימצקי, תמיכתם בחוק נובעת ממציאות המבצעים. "כיום כולנו נגררים לקרב מטורף שלא פועל לטובת איש. בעצם אנחנו לא מוכרים ספרים, אלא מחלקים אותם. לכן צריך להעביר את החוק, אבל רק לגבי ספרות המקור. מדינת ישראל יודעת לדאוג לתעשייה הישראלית ולענפים אחרים במשק, אין שום סיבה שהיא לא תדאג לסופר הישראלי".

בצומת ספרים, מנגד, מביעים עמדה הפוכה. "הרשת המתחרה שלנו והמו"לים לא מצליחים להתמודד בזירה המסחרית, לכן הם פונים לחוק", מסביר בכיר ברשת. "הם מתעלמים מכמה עובדות יסוד חשובות: ראשית, החוק הזה עלול למנוע מסופרים חדשים להיכנס לשוק, שהרי קונים יחשבו פעמיים לפני שיוציאו 60 שקל על ספר חדש. מעריכים כי מחבר ספרי המתח ליעד שהם, לדוגמה, מכר 200 אלף עותקים מספריו. אני לא יודע כמה הוא היה מוכר במציאות של החוק החדש. חוץ מזה, להיות סופר זו בחירה: אף אחד לא הוציא את הספר הראשון שלו כדי להתפרנס. זה תמיד היה בלתי אפשרי להתפרנס במקצוע הזה, אבל סופרים מוזמנים להרצות וכותבים בכל מיני מקומות.לא צריך לזלזל בפלטפורמה שהם משיגים בזכות פרסום הספרים".

מנכ"ל של הוצאת ספרים גדולה דוחה את הדברים. "ליעד שהם הוא דוגמה שמנפצת את עצמה. מבלי להיכנס לרמת הספרים שלו, זה סופר שיותר קל לו מבחינה כלכלית, כי הוא גם עורך דין מסחרי. אבל מה יעשה סופר אחר, שאין לו גב כלכלי? אנחנו רוצים שרק בני עשירים או מקורבים לפטרונים ייצרו תרבות, כמו שהיה במאה ה-17?"

איך מחליטים מי כותב טוב?

המצב הקיים פוגע גם בבעלי חנויות הספרים העצמאיות. מלבד תרומתן לאופיים של מרכזי הערים, חשיבותן טמונה בכך שהן מציעות גם ספרים ייחודיים שקשה למצוא ברשתות. "כיום פועלות בישראל כ-60 חנויות פרטיות, בעוד שלפני עשור הכמות היתה כמעט כפולה", אומר אלברטו ספאק, הבעלים של חברת "ספרות עכשיו" להפצת ספרים. "אם החוק ייכנס לתוקף, אין לי ספק שנראה פריחה של חנויות ספרים קטנות".

חנות הספרים פורת שבמרכז רמת גן, לדוגמה, קיימת עוד משנות ה-30. לאחר שההוצאות הבינו שכדאי להן לתחזק את הקשר עם החנויות העצמאיות, כחלק משמירה על מאזן כוח מול שתי הרשתות, הן החלו להעביר לפורת ספרים בהנחה, כדי שגם היא תוכל להציע מבצעים. ובכל זאת, החנות מתקשה לקיים את עצמה: היא ממשיכה לפעול בזכות בית הקפה שהוקם בתוכה, אבל בעיקר בשל העובדה שבעלי החנות הם גם בעלי המבנה, כמו גם מבנים נוספים הסמוכים לחנות. "אם היינו צריכים לשלם שכר דירה, היינו מצמצמים את החנות בחצי", אומר אמנון שלו, מנהל החנות ונכדם של המייסדים. "אומרים שפעם בעזרת ספרים קנית נדל"ן, כיום באמצעות נדל"ן אתה מצליח להחזיק חנות ספרים".

מבחינת הממונה על ההגבלים העסקיים, אם הציבור לא מוכן לשלם יותר על חוויית הקנייה בחנויות העצמאיות, סימן שאין הצדקה לקיומן. כמי שממונה על קיום תחרות בשווקים, הוא מתנגד לחוק כי בעיניו הוא פוגע בתחרות. "בשוק החנויות אמנם יש דואופול, אבל הרשתות פועלות באופן תחרותי למען הצרכן", מסבירים גורמים במשרד הממונה על ההגבלים העסקים. "השוק מתפקד יפה מאוד, והחוק רק יקלקל".

"ייתכן שהגברת התחרות כלפי ציבור הצרכנים תיצור פגיעה בסופרים, ואז השאלה היא אם לפצות אותם או לרסן את התחרות ולהעלות את המחירים לצרכנים", מוסיף שטרום. "ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שממשלה ניסתה לרסן תחרות ולקבוע קו גבול דמיוני בין תחרות לטובת ציבור מסוים של ספקים, זה נכשל, ולהערכתי כך יקרה גם הפעם. אני חושב שההחלטות לתמוך תקציבית בקולנוע הישראלי וביצירה המקורית תקפות גם לספרות העברית ואני בעד, אבל לא על חשבון התחרות ועל חשבון הצרכן".

שטרום מכוון בדבריו לפתרון שבו תומך דיוויד גילה - הקמת קרן ממשלתית שתתמוך ישירות בסופרים או במו"לים. הצעה זו הועלתה לראשונה בדו"ח שחיבר הכלכלן חיים פרשטמן, לאחר דיוניה של ועדת פלד. המו"לים מתנגדים לפתרון זה בעיקר בשל החשש מהטיה פוליטית, למשל אם פוליטיקאים יאסרו על תמיכה בסופרים הידועים בנטייתם הפוליטית שמאלה. גם השרה לבנת מתנגדת להקמת הקרן.

"כיום פועל מנגנון לתמיכה ממשלתית בסופרים באמצעות פרסי שרת התרבות וראש הממשלה לסופרים, פרסים כספיים המחולקים מדי שנה בקטגוריות שונות, וסופר יכול לזכות בפרס יותר מפעם אחת", אומרים בסביבתה של לבנת. "אי אפשר להחזיק באופן קבוע קרן שתתמוך בסופרים, כי זה יכול להתפרש כאפליה פוליטית. מה אנחנו, בריה"מ? אנחנו נקבע מי כותב טוב ועל איזה נושאים סופר יכתוב? פתרון שבו סופר מתחנף לממשלה הוא פתרון לא טוב ולא נכון".

האיום וההזדמנות החדשים של עולם הספרות

ייתכן שהמריבות בעולם הספרות ייראו אחרת בעוד כמה שנים, עם הגעתה של המפלצת החדשה שצפויה לפגוע אנושות הן במו"לים והן ברשתות - הדיגיטציה. אביזרים כמו קינדל של אמזון והטאבלטים של אפל מאפשרים כבר כיום לקרוא ספר על צג המחשב, ובגוגל ספרים אפשר למצוא יותר ויותר כותרים. סביר להניח שבשנים הקרובות יקטינו המכשירים האלה את הביקוש לספרים מודפסים, מגמה שמתרחשת במקביל לעלייה בקניית ספרים דרך האינטרנט.

לפני כשנה פשטה את הרגל רשת חנויות הספרים בורדרס, השנייה בגודלה בארה"ב, משום שלא הצליחה להתמודד עם המציאות הדיגיטלית החדשה, ובעיקר עם התחרות של אמזון. בארנס אנד נובל, רשת הספרים הגדולה בארה"ב, הציגה ב-2011 הפסדים בשל התחרות הקמעונית באמזון וההשקעות המסיביות שביצעה בקורא ספרים אלקטרוני משלה - נוק, שאמור להתחרות בקינדל ובטאבלט.

הוצאת ידיעות אחרונות השיקה יחד עם סטימצקי וחברת ניופאן קורא ספרים אלקטרוני שנקרא "עברית". עם השקתו במאי 2010, אפשר היה אפשר לקרוא בו בתשלום מאות כותרים של הוצאות שונות, בהן כתר, עם עובד, ידיעות ספרים ואחרות, אך הוצאת כנרת-זמורה-ביתן נעדרה מהרשימה באופן לא מפתיע. בשנה האחרונה נמתחה ביקורת על מחירו הגבוה ועל נחיתות טכנולוגית לעומת קוראים אלקטרוניים אחרים, וכעת עובדים על השקתו של דגם חדש ומתקדם יותר.

גורמים בענף המו"לות המקומי חלוקים בדעתם עד כמה הדיגיטציה תשתלם בשוק הישראלי הקטן, בגלל ההשקעה העצומה שהיא דורשת. מנגד, אחרים טוענים שבמוקדם או במאוחר יישר השוק הישראלי קו עם המתרחש בחו"ל. "אמרתי לממונה על ההגבלים העסקיים: אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת", אומר בכיר בצומת ספרים. "ב-2010 הקיף שוק הספרים הדיגיטליים בארה"ב 3% מהשוק כולו, וכעבור שנה הוא צמח ל-13%. מחקרים מראים שהדיגיטציה פוגעת במכירות הספרים. כדאי להיערך למצב החדש הזה, במקום להילחם את מלחמות האתמול".

יהודה מלצר, הבעלים של הוצאת ספרי עליית הגג, שדיבר בכנס שנערך במכון ון ליר בפברואר 2010, היטיב להגדיר זאת: "כל המו"לות העולמית משתנה, וזה יגיע אלינו. יש לנו חמש שנים לראות מי יחזיק מעמד ויחיה לקראת המהפך שמחכה לנו. בחו"ל, הוצאה גדולה כמו מקמילן נלחמת נגד אמזון, והתאחדות המו"לים והסופרים בארה"ב נלחמת בגוגל. אף אחד לא יודע אם הוא יחזיק מעמד ואילו הוצאות אדירות מחכות לשוק הקטן שלנו בדיגיטציה. בינתיים הטיטאניק הולכת לקראת קרחון, ואנחנו רבים את המריבות שלנו מי יהיה הראשון בדמקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#