האושר נמצא רק 15 דקות מירושלים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האושר נמצא רק 15 דקות מירושלים

בתים מעץ, סאונה בכל בית, נדנדת עץ בכל חצר, שקט מופתי והמון נימוס. לא, אנחנו לא בסקנדינוויה ■ בין אבו גוש ל"בית האח הגדול" שוכן לו יד השמונה, הקיבוץ הפיני הראשון, שנאבק להישאר נאמן לערכיו: צנוע, עקשן, חרוץ וציוני

28תגובות

>> לולא היינו זוכרים כיצד הגענו לכאן, היינו בטוחים שמדובר ביישוב קטן בארץ זרה ורחוקה. פינלנד, נניח. חדרים נמוכי קומה עשויים עץ אורן בהיר, מוקפים בשבילים קטנים ובמרבדי צבעונים אדומים וגבוהים. במרכז היישוב מסעדה מקומית שבולי עץ גדולים וכבדים מחזקים את קירותיה. אל האוויר הצלול מתגנב סליל עשן - מישהו הפעיל, כנראה, את הסאונה. הילדים, צהובי שיער, רוכבים בלהקות על אופניהם, אך אפילו הם לא מפרים את השקט.

ובכל זאת, אי אפשר לשכוח לגמרי שמדובר בישראל. רק עשרה צעדים לקצה מגרש החניה, והמציאות חודרת לתוך הגלויה הפסטורלית: שוליו של מסך ענק מרצדים ויחד עם רעם מחיאות הכפיים נכנסת פינלנד המקומית לבית "האח הגדול", שנמצא ממש למרגלות הגבעה. "בהתחלה זה היה נורא", מספרת איילת רונן, המזכירה המסורה של יד השמונה, הקיבוץ הפיני הראשון בעולם. "אנשים הציפו אותנו כשניסו להעביר הודעות לדיירי הבית, עם מסוקים, מגאפונים וצרחות. לשמחתנו הטירוף הזה נגמר". עשרה צעדים לאחור - ושוב אין זכר ל"אח" ואפשר לרגע לחזור לסקנדינוויה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

ארבעה עשורים, 400 מטר מכביש תל אביב-ירושלים ו-200 מטר מהאנטנות של נוה אילן, מתקיים בשקט יישוב קטן, צנוע, סגפני למדי ועמוס חלומות.

קריאה אישית לארץ הקודש

ספו ראולו היה כבר בן כמעט 40 כשחש כי נגזר עליו משמים לעזוב חיים נוחים ומשפחה אמידה בפינלנד - ולהגיע לארץ הקודש. כדי לממש את החזון הוא מכר את ירושת אביו - חוות ענק ומאות דונמים של יער, והגיע עם אשתו והכסף לישראל. "קריאה אישית", מכנים זאת תושבי יד השמונה.

זה היה באמצע שנות ה-60. באותם ימים כבר בילו כאן לא מעט פינים אוהבי ישראל שהגיעו להתנדב בקיבוצים, אך ראולו הכריזמטי והנוצרי האדוק לא היה מוכן להסתפק בכך. הוא היה נחוש בדעתו להקים את הקיבוץ הפיני הראשון בישראל, זה שימשוך אחריו פינים נוספים ויהפוך למקום עלייה לרגל לקהילה הנוצרית שלו, המאמינה כי ייעודה הוא לעזור לעם היהודי השב לארצו.

אט-אט התקבצו סביבו פינים חולמים נוספים ובעיקר חרוצים מאוד, שהחליטו להקים יישוב, להפריח את השממה וליצור מקומות עבודה, והכל בשתי ידיים ובלי עזרה מאף אחד. הפינים, שקיבלו קריאה שמימית, כבר לא היו צעירים כל כך. הגיל הממוצע של שבעת בני הגרעין המייסד - חמש רווקות, ראולו ואשתו - היה 40; המבוגרת שבהם היתה בת 52, אך הם לא חשבו שזה צריך להפריע להם.

אדמה עוד לא היתה להם, אבל שם ליישוב שתכננו להקים, כבר היה: יד השמונה - על שם שמונה יהודים שהוסגרו על ידי ממשלת פינלנד לנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה ונשלחו לאושוויץ - רק אחד מהם נותר בחיים. הקיבוץ החדש, החליט ראולו, יוקדש לזכרם ונועד לכפר על מעשי ממשלתו (אגב, ב-2003 פורסם בפינלנד ספר הטוען כי השמונה היו רק קצה הקרחון וכי עוד עשרות יהודים פינים הוסגרו לידי הנאצים).

בעברית שבורה וללא כל תמיכה של ארגון מיישב, החל הגרעין הפיני להסתובב בין מוסדות השלטון ומינהל מקרקעי ישראל. הם לא היו בררנים והיו מוכנים ללכת לכל מקום שיישלחו: לנגב, לגליל, לגבולות או לפנים המדינה. ב-1971, בחלון הזדמנויות בלתי חוזר, אושרה להם גבעה חשופה, סמוכה לאבו גוש ולנוה אילן.

שבעת חברי הקומונה היו מאושרים. אולי היו פחות מרוצים אילו ידעו משהו על הביורוקרטיה הישראלית, שעומדת להעביר אותם שלוש שנים קשות במיוחד. "מכיוון שהאישור לא היה סופי, התיישבנו על מגרש בתחתית הגבעה, סמוך לנוה אילן, בלי מים חמים, טלפון, חשמל, ליד ערימות אשפה שהגיעו מאבו גוש, וקיווינו לעלות הגבעה במהרה", מספרת בעברית נפלאה אניה סואמלה, "בת 79 וחצי", כהגדרתה, מקבוצת המייסדים, שחיה עד היום בדירת סטודיו צנועה בת 40 מ"ר ביישוב.

"מהר מאוד נהפך הזמני לקבוע. הקמנו צריף עץ ארעי עם חלונות מניילון עבור כולנו, וכדי להתפרנס עבדנו בעבודות שונות", אומרת סואמלה. בין היתר, שימשו חברי הגרעין מדריכי טיולים לתיירים פינים וסייעו לדיפלומטים פינים בישראל. בשעות הפנאי תפרו בגדים, סרגו וארגו שטיחים. כדרכי הקיבוץ, כל המשכורות נכנסו לקופה המשותפת ולאיש לא היה רכוש משלו. "למזלנו, לא היינו לבד", אומרת סואמלה. "מתנדבים רבים באו והלכו. הבנתי אותם. זה לא היה פשוט. הקריאה האישית חיזקה אותנו, אבל לא כולם היו כה חזקים".

שנה חלפה ועוד אחת, המחנה הזמני נהפך כמעט קבוע וכך קרמה עור וגידים גם הנגריה המיתולוגית של היישוב. השהות שהתארכה דרשה עוד צריפי מגורים, רהיטים, מיטות ושולחנות. הגברים השתמשו בידע שהביאו עמם מפינלנד ובנו רהיטים לתפארת, במה שהפך מאוחר יותר למקור הפרנסה המרכזי של הקיבוץ.

"תנאי המחיה שלהם היו נוראיים, ומדובר בשנות ה-70 לא בשנות ה-30, אז באמת לא היה שום דבר. הם לא היו מחזיקים מעמד לולא היו פינים - עם של אנשים חזקים, עקשנים וחרוצים מאוד", אומרת איילת רונן, שנשואה לפיני דור שלישי בישראל.

ביד השמונה נותנים כדוגמה את החופשה הפינית כדי להסביר משהו על אופי המייסדים. "ישראלי", אומרים שם, "נוסע למלון חמישה כוכבים כדי להתפנק. פיני יוצא לבית הקיץ שלו, תמיד במקום רחוק ומנותק, בלי חשמל ובלי מים, חוטב עצים, מביא מים מהאגם, מעשן בשר וקוטף גרגירי יער. ככה הוא נח".

הפינים יודעים לעבוד, אבל זקוקים למטרה: "לנו אין חוצפה כמו של הישראלים", אומרת סואמלה, "אבל יש לנו סיסו - עקשנות וכוח פנימי שמובילים אותנו לכיבוש המטרה. כשיש סיסו, אין גבול למאמץ. ובעיקר היתה לנו תקווה - להקים נחלה בישראל".

במפתיע, אז כמו היום, את הקיץ הישראלי הם עוברים בקלות, ודווקא החורף הוא הבעיה. "בפינלנד אפשר ללכת עם חולצה קצרה בבית כשבחוץ מינוס 20 מעלות. בישראל הבתים בנויים לא נכון, ואני צריכה ללבוש כמה שכבות אפילו בבית. תראי כמה זוגות גרביים אני גורבת", אומרת סואמלה ומרימה את שולי מכנסיה.

לא ויתרו על הסאונה

באוגוסט 1974 הגיעה למחנה הזמני הבשורה: אפשר לעלות לנקודת הקבע. שוב גויסו כל הכוחות, ובעזרת הכסף שהביא עמו ראולו, יחד עם הונם האישי של ששת הנוספים ובעזרת המתנדבים הרבים שהגיעו, נבנה בית אחד לרווקות, בית לרווקים, שני בתים למשפחות, חדר אוכל וצריפים למתנדבים.

הקיבוץ הפיני הראשון קם, אבל לא בבתי עץ. המייסדים דווקא רצו לגור כמו בבית, אבל מהר מאוד התברר להם שבישראל של שנות ה-70 בנייה מעץ היא יקרה מאוד, ויבוא אישי לא בא בחשבון. כך נבנו בתים קטנים, בבנייה מקומית מכוסה שפריץ, שנותרו ביד השמונה עד היום.

מה שלא ויתרו עליו בשום אופן היה הסאונה, "כי פיני בונה סאונה לפני שהוא בונה את הבית שלו". לסאונה המסורתית שפועלת עד היום על עצים, הגיעו כל חברי הקיבוץ יחד, גברים ונשים. גם כיום היא פועלת במרץ, אך בשעות נפרדות.

שלוש שנים לאחר העלייה על הקרקע הוקם ביד השמונה בית הארחה שהיה מיועד לאורחים פינים בלבד. "ידענו שאנחנו מתחת לסטנדרט", אומרת סואמלה, "ופינים אוהבים מאוד את ישראל וירצו לראות אותה, גם אם הלינה בתנאים קשים". במקביל, הוקמה בפינלנד אגודת ידידי יד השמונה; ומתנדבים, קרובי משפחה או תיירים שהגיעו למקום, תרמו לו סכומים קטנים. מהכסף הזה נקנו העצים להקמת חדר אוכל העשוי עץ, וכך הרגישו התושבים שוב בבית.

עם סאונה או בלי, תנאי המחיה של הקומונה היו כמעט נזיריים: רכב אחד, דמי כיס צנועים מאוד, הרבה עבודה פיסית והסתמכות על הון עצמי בלבד. "אמרו לנו 'קחו הלוואה, כמו כולם, תרחיבו את בית ההארחה'", אומרת סואמלה, "אבל אנחנו לא חיים ככה. רצינו לבנות מלמטה ולא מלמעלה, וטוב שכך. אחרת, אולי היינו נכנסים למשבר שחוו כל הקיבוצים. כל התהליך לא היה פשוט, כי חיינו בשיתוף מוחלט כמו כל קיבוץ, אבל בלי גוף גדול מאחורינו, למשל התנועה הקיבוצית. בעצם, היינו לבד - ולבד תמיד קשה יותר".

על קשיי הפרנסה נוסף בסוף שנות ה-70 קושי ביורוקרטי: חברי הגרעין המייסד קיבלו תעודת תושב קבע - אבל פינים נוספים כבר לא קיבלו אשרות. "לא אהבו אותנו במשרד הפנים", אומרת סואמלה, "היינו מעטים ומבוגרים. הבנו שאנחנו הולכים לקראת דעיכה". "המדינה לא רצתה שהקבוצה הלא יהודית תגדל", אומרת רונן בפסקנות. "היה ברור שמדובר בגזר דין מוות".

הסיוע הגיע ממקור בלתי צפוי. בתחילת שנות ה-80 גילו את יד השמונה חברי קהילת היהודים המשיחיים, או בשמם השני יהודים אוהבי ישוע, אזרחי ישראל. בישראל חיים כיום כ-10,000 מבני הקהילה, שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה, מקיימים את מצוות היהדות אך מאמינים שישוע (עם דגש על הע' כי זהו שמו המקורי, וכי ישו פירושו ימח שמו וזכרו) הוא המשיח שיביא את הגאולה.

חברי הקהילה המשיחית מצאו בית חם ביד השמונה הנוצרית, כשהחזון - יישוב נורמטיבי שיתופי שתורם לכלכלת ישראל, משותף לכולם. "היינו פרקטים", אומרת סואמלה, "ידענו שלא נחזיק מעמד לבד. בנוסף, בישראל אני אורחת, אלוהים נתן לי את הזכות לייסד פה נחלה, אבל כשהישראלים, בני המקום, ביקשו להצטרף, שמחנו מאוד - הם הביאו רוח חדשה. אכלנו יחד, חגגנו את כל החגים היהודיים, עשינו שבתות, שרנו, טיילנו והיתה אחדות גדולה".

חופשת לידה של שנתיים

ירח הדבש היה קצר יחסית. מהר מאוד הבינו שני הצדדים שלמרות החזון המשותף, נדרשים לא מעט גשרים בין התרבויות. "הישראלים היו בשוק, כי הם הגיעו למקום כמעט נזירי, קומונה שאין בה כבישים או תאורת רחוב, והפינים היו בשוק מההתנהגות הישראלית", אומרת רונן, שהגיעה ליישוב בגיל 9, בת למשפחה הישראלית הראשונה שהצטרפה. "כמובן שהיו חיכוכים ונוצרו לא מעט משקעים".

הפינים רצו לשמור על הצניעות, כאידיאולוגיה, מה שהוביל להחלטות שעבור הישראלים נראו תמוהות. כך, למשל, מספר סלו קפוסטה, יליד ונצואלה שהיה אחד מראשוני המצטרפים הישראלים, יחד עם אשתו אולגה: "היה לי אוטו, ואמרתי לפינים - 'קחו שיהיה לכולם'. אמרו לי 'לא. אתה תשבית אותו כי מכונית יש רק אחת'". האוטו אכן קורקע, והועמד ללא צמיגים, על ארבע אבנים, עד שהתפורר.

וזה לא נגמר במכוניות. "פיני עובד קשה מאוד, הוא חרוץ ויסודי, אבל יש לו לוח זמנים ברור וחשיבה לא גמישה", אומר קפוסטה. "אם ב-10:00 עוצרים לקפה ועוגיות, אז יתהפך העולם; ואם ב-16:00 מסיימים את העבודה בנגריה, אז מסיימים. אנחנו, כמובן, עובדים אחרת. הפינים גם מאוד מופנמים ואנחנו מוחצנים. המזל שלנו הוא שהאמונה של כולנו יוצרת סלחנות וקבלה של האחר. יש לנו גם הרבה מאוד כבוד למייסדים שלנו. הם עשו פה עבודה מדהימה".

אחד העקרונות שהישראלים הנו מהם היה האמהות. כמו בפינלנד, גם ביד השמונה יכולה היתה כל אם להישאר בבית עם התינוק (ביישוב מעולם לא היתה לינה משותפת) בשנתיים הראשונות לחייו. "זה היה עיקרון ייהרג ובל יעבור, גם בתקופות קשות", אומרת רונן. "אפשר להוציא את הפינית מפינלנד, אבל לא את פינלנד מהפינית".

השיחה הבלתי נמנעת על הסטטוס הדתי המיוחד של המקום, מבהירה כי בני יד השמונה מגדירים עצמם כ"מאמינים". "דת היא שייכות לממסד דתי, ואילו אנחנו לא שייכים לממסד", אומרת רונן. "אין פה בית כנסת או כנסייה ואין לנו בגדים מיוחדים או כל סממן חיצוני אחר. התפילה שלנו היא חופשית וכשאנחנו נפגשים אנחנו שרים".

חוגגים חגים יהודיים? נוצריים? שבת?

רונן: "אנחנו חוגגים את כל החגים היהודיים, כי אנחנו יהודים. בחג המולד אנחנו מכבדים את הפינים, אבל זה חג ללא עץ ומתנות. אנחנו בעיקר נפגשים ואוכלים אוכל פיני מסורתי. בשבתות אנחנו נוסעים, כי עבורנו שבת היא יום מנוחה, וכל אחד ינוח כאוות נפשו. בשבת שלנו לא עושים עסקים, לכן אנחנו לא מקבלים אורחים חדשים בבית ההארחה בשבת ולא עורכים פעילויות לא נחוצות מעבר לשירות הבסיסי. אנחנו משלמים על זה מחיר כלכלי כבד".

ואולם זהו לא המחיר היחיד שבני הקהילה משלמים. היהדות המשיחית לא מתקבלת בישראל בסבר פנים יפות על ידי הממסד הדתי, ולעתים גם לא על ידי הציבור. כל אחד מהתושבים שופע סיפורים קשים, חלקם אלימים, על היחס שלו הם זוכים ועל הטענות כי מדובר למעשה ביישוב מיסיונרי.

"השם ישוע הוא אבן נגף פסיכולוגית בפני כל יהודי, אבל זו אמונתנו ואנחנו לא מסתירים אותה. הפסקנו להתנצל", אומרת רונן. "מצד שני, גם אם מחפשים ממש טוב לא ימצאו אצלנו פעילות מיסיונרית מכל צורה. להפך, בית ההארחה שלנו חביב מאוד על יהודים דתיים כי הוא כשר, צנוע ולא מאיים על האמונה של אף אחד. מבחינתנו - איש באמונתו יחיה".

אם ישוע הוא המשיח, למה לא להתנצר ולחסוך לעצמכם לא מעט קשיים?

קפוסטה (מזנק מהכיסא): "כי אנחנו יהודים! כל פעם מחדש מדהים אותי לגלות את התפישה הישראלית: אם נסעתי להודו, לקחתי סמים, אושפזתי בגהה ואני נטל על סביבתי - הכל בסדר, אבל אם אני אדם נורמטיבי, שמשלם מסים, שתורם לקהילה, שילדי הולכים לצבא ואני אוהב את ישוע - זה לא בסדר! אני לא מיסיונר, ואף אחד כאן לא צריך לפחד מאתנו".

החתונות נערכות בתוך הקהילה?

אולגה קפוסטה: "אנחנו מעודדים את הילדים להתחתן עם אנשים דומים להם. גם ככה זוגיות היא לא עניין פשוט ועדיף שהנושא הזה לא יהפוך לעוד סיבה למריבה. עם שלוש הבנות שלנו הצלחנו. הבן הצעיר, עכשיו חייל, בוחן את הדרך".

ואז הגיעה איקאה

יד השמונה אולי הוקם מחוץ לתנועה הקיבוצית, אבל לא נמלט מהמשבר שעבר עליה - ולפני חמש שנים הקיבוץ הופרט. כמו בכל הקיבוצים, גם כאן הביעו בהתחלה המייסדים התנגדות לרעיון, אבל החשיבה הפרקטית הפינית הכריעה.

כיום חיים ביד השמונה, המוגדר כיישוב שיתופי, 120 תושבים, 50 מהם ילדים. המשפחות, 17 במספר, גדולות: ארבעה ילדים הם המינימום. 30% מהחברים הם פינים, השאר ישראלים והרבה מהזוגות מעורבים. ראולו, המייסד, חלה וחזר עם משפחתו לפינלנד, אבל שלוש מהמייסדות עדיין גרות ביישוב.

ילדי המקום לומדים בבתי ספר אזוריים וכולם הולכים לצבא, רובם ליחידות מובחרות. הם ישראלים לכל דבר, אבל הרוח הפינית עדיין שורה: "לחנות פה קוראים 'קאופה', חנות בפינית", אומרת רונן, "וכל בני היישוב מכורים לסאונה. בכל בית יש כיסא נדנדה פיני ויש אהבה גדולה לעץ, לשטיחים, לגרבי צמר ולמאכלים פיניים חגיגיים. רבים כאן דוברי פינית, יש הרבה בלונדינים וכולנו נוסעים לבקר בפינלנד חברים או משפחה. אבל לא פחות מאלה, נותרו ביישוב הערכים של המייסדים: יושר בלתי מתפשר, חריצות, צניעות, יסודיות, הסתפקות במועט ואהבה גדולה ואמיתית לישראל".

מעט אירוני הוא שהקהילה הפינית נדדה עד ישראל, כדי לגלות שגם כאן, שוודיה - האויבת הגדולה מבית שניסתה לא אחת לכבוש את פינלנד ללא הצלחה - היא זאת שגרמה לסמל של יד השמונה, הנגריה, לסגור את שעריה.

הגעתה של הענקית השוודית איקאה לישראל ייתרה את הנגריה המקומית - שהציעה ריהוט בסגנון דומה אך איכותי ויקר הרבה יותר. "אף אחד לא היה צריך עוד רהיטים מצוינים שנשארים לנצח", אומרת קפוסטה. סגירת הנגריה השאירה שריטה עמוקה בלב התושבים, אבל ההפרטה, שהביאה את המשכורות הדיפרנציאליות, עשתה להם בעיקר טוב.

היישוב, לעומת זאת, סובל. מקורות הפרנסה הם בית ההארחה (35 חדרי עץ, אולמות כנסים וקונצרטים) וגם אזור תעשייה קטן המושכר לבתי מלאכה חיצוניים. ואולם בקרוב יקבל היישוב הקטנטן זריקת מרץ בדמות עשרות משפחות נוספות, כולם בני המקום שבגרו, שיוכלו כעת לבנות בו את בתיהם, מה שלא ניתן היה לעשות עד עתה מטעמי מקום וביורוקרטיה.

"אנחנו סובלים מקוטן", אומרת רונן, "ומכיוון שגם כיום אנו לא מוכנים להיכנס להלוואות גדולות אלא נשענים על המחזור הקיים, קשה יותר לגדול ולהתפתח. במקביל, אנחנו לא מעגלים פינות. אוהבים מאוד לעבוד אצלנו ואתנו, כי אנחנו תמיד משלמים בזמן, לא פועלים בשיטה הישראלית, לא דוחים תשלומים ולא מתחמקים. גם כיום התפישה הבסיסית שלנו היא לחיות פה ולסייע - כלכלית, בשירות בצבא ובתחום הדו-קיום, כי אנחנו חיים ליד אבו גוש. המייסדים שלנו באו כדי לעזור בהקמת ישראל - וכולנו פועלים לאורו של העיקרון הזה".

סואמלה, המייסדת שהיתה יכולה לחיות חיים נוחים ונעימים בפינלנד, אומרת שעל אף המצב הביטחוני במדינה, היא מאושרת מהזכות שנפלה בחלקה להקים יישוב בישראל. "גם לאברהם אלוהים אמר 'לך לך', ואני הרי בת אברהם", אומרת הנוצרייה האדוקה, שלא חוששת מאיומים איראניים. "ובכלל, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#