יאיר לפיד, מרכז או סתם אמצע? - מדורים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יאיר לפיד, מרכז או סתם אמצע?

אמצע הוא פשרה למרכז זהות ברורה; טומי לפיד היה מדבר ולא דרך פייסבוק

4תגובות

האם כניסתו של יאיר לפיד למגרש הפוליטי טורפת את הקלפים במחנה המרכז או שהוא עוד אחד שסתם נדחף לאמצע? ההבדל בין "מרכז"' ל'אמצע" מקביל להבדל בין איכות לכמות. מסורתיים מתווכים בין חילוניים לדתיים ולכן תופסים מקום באמצע. אם מפלגת המרכז זהה למפלגת האמצע, עליה להיות מפלגה של מסורתיים.

אך מפלגת המרכז היא בבסיסה מפלגה חילונית ולכן אינה מפלגת האמצע. מתבגרים גם הם ניצבים באמצע בין ילדים לבוגרים. לו מפלגת המרכז הייתה מפלגת האמצע, היא הייתה מפלגת ה'מתבגרים'. אך מפלגת המרכז היא מפלגה של בוגרים לא של מתבגרים.

יוסי צבקר

מאחר ואמצע הוא מדד כמותי, אין לו גבולות ברורים. האמצע הוא פשרה מעומעמת בין קצוות, משהו מעורפל ולא גמור. כמו מתבגרים. לעומתו, למרכז יש זהות ברורה וגבולות גיזרה. בתעודת הזהות של המרכז חרותים ערכים ליברליים והומאניסטיים, כמו גם אהבת התבונה והמו"מ כדרך לפתרון סכסוכים. המרכז אינו רק אידיאולוגי אלא גם גיאוגראפי וסוציו-אקונומי.

הוא שוכן ברובו (איך לא!), במרכז ולא בפריפריה, ומלכד את שכבת הבורגנות, מעמד הבניים ומה שכונה בעבר - המחנה האזרחי. למרכז יש גבולות ברורים מימין ומשמאל. בתחום המדיני, המרכז דוגל בפשרה טריטוריאלית הכוללת את חלוקת ירושלים ומתנגד נחרצות להתנחלויות מצד אחד ולנסיגות חד צדדיות מצד שני.

בתחום הכלכלי, המרכז מזוהה עם כלכלת השוק ותחרות חופשית, ומתנגד נמרצות לכל ביטוי של כלכלה ריכוזית: תאגידית וטייקונית מימין ושל הסקטור ציבורי וועדי עובדים משמאל. המרכז אוהב את המודל הסקנדינבי של כלכלת שוק בצד מדינת רווחה ודוחה את שני המודלים המתחרים: סוציאליזם יווני וקפיטליזם אמריקאי.

לעומת המרכז, הפוליטיקאים של האמצע פוזלים לכל הכיוונים ומנדבים חצאי אמירות לכל המרבה במחיר. בעד פשרה טריטוריאלית, ושתי מדינות, אך אין עם מי לדבר ואין פרטנר פלשתיני. נגד התנחלויות, אך בעד ירושלים השלמה, סלע קיומנו לנצח נצחים. בעד תחרות חופשית, אך נגד ועדת הריכוזיות ששופכת את התינוק עם המים. בעד זכות השביתה אך נגד בוררות חובה בשירותים חיוניים. בעד הפרטה - אך לא יותר מדי.

הבלבול הגדול ביותר שייך להבנת המתינות. מה פירוש הדבר להיות מתון? הדימוי הנפוץ הוא של חנון חלשלוש הנמנע מעימותים. אחד שמתפשר על כל דבר ושאם אינך מסכים לדעתו, יש לו דיעה אחרת בשבילך. מתינות מתפרשת כחולשה, ותרנות ופסיחה על שני הסעיפים. לכן יצא לה שם רע: מי שמתון - לא סופרים אותו.

אך מתינות אינה פשרנות כי אם תיעוב של קיצוניות. המתון סולד מקיצונים. הוא אינו חנון או פחדן, אלא לוחם. אלא שמלחמתו מכוונת לקידום ערכים הומאניים ולאומיים שבמרכזם סובלנות בצד עצמאות וגם שכל ישר, שיבדיל בין אינטרס אמיתי לפנטזיה הזויה.

דווקא בגלל שהמתינות קשה לעיכול היא זקוקה ללוחמי קומנדו, הן בחדות המסרים ואופן הצגתם והן במחוייבות האישית למימושם בפועל. בעשור האחרון, לוחם הקומנדו הבולט היה טומי לפיד. ללפיד הייתה אג'נדה לאומית-כלכלית חדה כתער. הוא היה אומנם זולל חרדים ובוטה, אך משנתו המדינית-כלכלית הייתה ליבראלית, הומאניסטית וסובלנית.

טומי לפיד היה קיצוני בתיעובו את הקיצוניות, זו של הימין כמו זו של השמאל. הוא נשא את דברו בקול רם וצלול בראש חוצות. לא קשה לנחש שלו לפיד היה איתנו היום ומכריז על כניסתו לפוליטיקה, הוא היה מדבר ולא מתקשר, יורה בכינון ישיר ולא מדברר באמצעות הפייסבוק. שכן רגליו, לעולם נטועות היו במרכז, ומעולם לא דישדשו באמצע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#