זיכרון שווה אלף תמונות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זיכרון שווה אלף תמונות

משהו בי נעצב כשנודע על פשיטת הרגל של חברת הצילום קודאק

4תגובות

משהו בי נעצב כשנודע על פשיטת הרגל של חברת הצילום קודאק. ולא, אין לי תמונה כדי להוכיח את זה. העצב מקורו ברומנטיזציה ובזיכרונות על הקשר ביני לבינם. פתאום רצו לי מול העיניים תמונות שונות ומגוונות, סיטואציות כאלה ואחרות, שבהן אני ומוצרי החברה קשורים זה בזה. הנה אני מחייך למצלמה של אבא שלי, הנה אני רץ בטירוף כדי להשיג פילם למסיבה של עמרי, הנה אני מבקש מעלמה לדפוק איזה חיוך מקסים לטובת הדורות הבאים. וזהו, לא עוד.

אנשים מסוגי הם בין ההסברים הטובים ביותר לקריסת האימפריה הזאת. בשלב מסוים, אני מודה, פשוט הפסקתי לצלם. נתתי להם כמה שנים מצוינות מרגע שעמרי הפך אותי לאב גאה, ואז נשבר לי. החלטתי שאני מסוגל להתמודד עם המבטים של ההורים האחרים, שמסתכלים על הפסיכי שמועל בתפקידו כאב ואינו מצלם את בנו. העדפתי ליהנות מהרגע, להפסיק לשפר עמדות, לא לדחוף הורים אחרים ולא לקלל את אלה שמסתירים.

בספטמבר 2000, כשעמרי נולד, איש לא שיער שיום אחד יגיח לעולם פורמט כמו "האח הגדול", עם בית שבו כל מעללי הדיירים מתועדים, לכאורה, 24 שעות ביממה. פספוס שלי. הרי חייתי בבית כזה. כהורים צעירים, נרגשים ובעיקר ממשיכי מסורת עתיקת יומין, הצטרפנו עינת ואני למעגל המתעדים. אני מתקשה להעריך מה קנינו יותר בשנה הראשונה לחייו: טיטולים ומגבונים או פילמים וקלטות וידאו. דבר אחד בטוח, אם מישהו מעוניין לחשב את זה, הוא מוזמן לבחון את אוסף הקלטות שלנו ואת האלבומים. אני מבטיח שכל יציאה של עמרי מופיעה שם.

מהר מאוד אתה מגלה שלפעמים שכחת את הילד, אבל למזלך המצלמה עדיין אתך. קצת אחר כך מתברר לך שאתה פחות אב גאה ויותר במאי. יותר משהתרגשתי כשאמר "אבא" לראשונה, התאכזבתי שהדבר לא תועד. תגיד שוב, נו, א-בא, א-בא. תלך, תשב, תגיד שלום, כלב טוב. אה, ילד טוב. כל מה שעניין אותי היה לתעד, לביים, לסגור צמצם או לפתוח אותו. כי כולם מצלמים, כולם אחוזי טירוף. אתה הולך אתו לגינת המשחקים ונתקל בכמות פלאשים שלא מביישת את הצועדים על השטיח האדום בטקס האוסקר. מוזר.

אולה גליקין

אחר כך הגיעו הטקסים והחגים בגן. הקדמנו, אבל לא כדי לסייע לגננת להכין דברים, אלא כדי להבטיח מיקום טוב. הורים אחוזי תזזית חיפשו זוויות טובות, חלקם הגיעו לטקס הדלקת נר ראשון עם חצובה, לא פחות. עינת ישבה בצד אחד, אני באחר. לא יחד! הכל כדי להבטיח שאם הנר החמישי, עמרי ברזל בכבודו ובעצמו, יפתיע עם מיקום לא צפוי, צוות הצילום "ברזל אירועים והפקות" יהיה שם ויגיב בזמן אמת. לא זכרנו איך הוא דיקלם, לא הקשבנו למה שאמר, כי לא היה צריך. גם אם נכחנו בכל אירוע, כמעט לא חווינו אותו במקום האותנטי שבו נערך. היינו עסוקים מדי בתיעוד. אחר כך הבטנו בתמונות, צפינו בסרט הצילום ושיחזרנו. איזה עיוות.

בשלב מסוים נשבר לנו. עינת לא הסתדרה עם המצלמה, ואני גיליתי, שוב, שפער ההכנסות הותיר אותי עם ציוד מימי הביניים ביחס להורים האחרים. הם הלכו והשתכללו, הגיעו למסיבות סיום עם עדשות זום, שהן כנראה מכשירי סי.טי ואם.אר.איי ניידים, ואני נותרתי תקוע עם מצלמת כיס. וילדים, חכמים שכמותם, מזהים מיד שאבא שלהם הוא הכי דפוק בחבורה. בשעה שהחבר מחייך לעדשה הביונית של אבא שלו, טלסקופ החלל האבל שזה עתה הוחדר לגן אילנה, עמרי קלט שהוא נדרש לומר צ'יז לאבן. על חיוך מאולץ כזה מוטב לוותר.

גם הטכנולוגיה הכריעה אותי. בעוד שאצל אחרים היא רק יצרה ריאקציה בצילום, אצלי היא הכחידה לחלוטין את האינסטינקט הזה. פילם עוד ידעתי להחליף במצלמה. טוב, נו, בואו נאמר שבאותם ימים עזרתי מאוד לגרף המכירות של חברת קודאק הודות לשריפת פילמים כתוצאה מחוסר יכולת מינימלית לדעת איך באמת מכניסים ומוציאים אותם מהמצלמה. קניתי תמיד שלושה במכה, כי היה ברור ששניים הולכים לעזאזל. כשעברו למצלמות עם כרטיס חכם, התברר שטיפש כמוני לא מסוגל לעשות את זה. וגם אם כן, הוא בטח לא יכול להעלות הכל על המחשב. וגם אם כן, הוא בטח לא יודע לשמור את זה. וגם אם כן, הוא בטח לא יודע להעביר את זה במייל.

אחר כך נולדה עלמה, שבאמת עשתה הכל כדי לגלם את דמות היפהפייה, החכמה, המתוקה והפוטוגנית לעילא. וכן, צריך להודות, גם זאת שתמיד, תמיד, לא משנה מה תעשה, תהיה הילדה השנייה. בואו נאמר שאם עינת ואני בכל זאת היינו מביאים ילד שלישי לעולם, הוא לכל היותר היה זוכה לציור. הרביעי כבר היה עלול להתמודד עם הקריקטורה שאבא שלו היה מזמין מעמוס בידרמן או מערן וולקובסקי הגאונים.

עלמה שילמה את מחיר היותה הילדה השנייה. זאת שכבר לא מתרגשים כשעולה לה החום, שרק בפעם המאה שהיא אומרת "אבא, פיענחתי את תורת הקוונטים" שמים אליה לב, גם אם היא בת שמונה חודשים, זאת שנשארת עם טיטול אחרי שהעמיסה עליו 5 ק"ג דשן טבעי, בעוד אחיה הבכור הסתפק בנפיחה קטנה כדי לקבל טיפול עשרת אלפים לישבן שלו, זאת שאף אחד כמעט לא מצלם אותה, למעט חברים ממש טובים של ההורים שלה, שהגיעו עם ציוד של צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד למסיבת ט"ו בשבט, והסכימו לדפוק תמונה אחת לטובת משפחת ברזל. גם לזה מצאנו פתרון הולם והקפדנו להנחות את עלמה להיצמד לבנות שלהורים שלהן יש מצלמה משוכללת. קרוב, קרוב, מאמי, כדי שאף תוכנת פוטושופ לא תצליח להעלים אותך.

המצפון מייסר לעתים, אבל באחרונה הבטחנו עינת ואני מעין שוויון הזדמנויות לשני הצאצאים. עמרי מתועד באופן חושפני, שלא לומר פולשני, מיומו הראשון ועד הגיעו לגיל 5 לערך. עלמה מככבת בעיקר בגילים 7 עד 8. אם היא רוצה להודות למישהו, אז עיתון "הארץ" הוא הכתובת. נתנו לי אייפון, והמצלמה שלו היא באמת להיט. חוץ מזה, היא תמיד תוכל להתגאות שבמקרה שלה מדובר בגרסה מוקדמת לסדרה מצליחה אחרת, "מחוברות". עלמה היא זאת שמצלמת את עצמה ויוצרת אפילו קטעי וידאו.

אני סומך על הזיכרון הצילומי שלי. הוא הצורב שלי, הסורק שלי, הארכיון שלי. ביום שבו המוח לא יעבוד, שום תמונה לא תציל אותי. להפך, זה עלול רק לתסכל. חוץ מזה, די ברור לנו עכשיו למה הילדים שלנו מחייכים אלינו בהזדמנויות כאלה ואחרות. זה לא בגלל המצלמה או התמונה, אלא סתם בגלל רגע קסום - שהונצח, אבל בדרך אחרת. קאט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#