ציונות 2012: כך הבנק הציוני הראשון הפך לכלי במלחמת השליטה בלאומי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ציונות 2012: כך הבנק הציוני הראשון הפך לכלי במלחמת השליטה בלאומי

הרצל הבין כבר לפני מאה שנה שכדאי להגביל את כוחם של הטייקונים, והקים בנק ציוני עצמאי ■ כיום הגוף הזה מיותר, והיו"ר שלו רותם עצמו להשתלטות שלמה אליהו על לאומי

6תגובות

הבנקים מתאחדים לאיגודים לשם עסקי ממון גדולים ביותר, הם יוצרים את הקרטלים הכספיים הרעים, שעדיין לא עמדו היטב על כל הרע שבהם. ואתם נמצאים בכל מקום באמצע... איני יודע אם כל הממשלות כבר עמדו על הסכנה העולמית האצורה בכוח הממון שלכם. אי אפשר לערוך מלחמה בלעדיכם, ואם רוצים לעשות שלום, זקוקים לכם עוד יותר... על מצב צבאי שאין כדוגמתו בהיסטוריה מפקדים אתם מהבחינה הכספית, מעל לרצונות המנוגדים של העמים. בזכות מה? בשירות איזה רעיון אנושי-כללי? מי ומה אתם?"

את הדברים האלה לא אמרה דפני ליף בהפגנות המחאה של הקיץ האחרון, וגם לא מרימי דגל המחאה נגד הבנקאים בוול סטריט. זהו ציטוט של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל מה-15 ביוני 1895, מתוך "הנאום אל הרוטשילדים", שבו יצא נגד השליטה של הטייקונים היהודים הגדולים במערכת הפיננסית של אז. הרצל נפטר בתחילת המאה הקודמת, אבל דבריו רלוונטיים מאוד למאבק השליטה שמתרחש בימים אלה באחד משני הבנקים הגדולים בישראל, שמתערבבים בו אינטרסים פוליטיים, ובוחשים בו עסקנים שלא בהכרח שמים את טובת הציבור בראש מעייניהם.

בכינוסה של ועדת הכספים לפני שלושה חודשים אירע משהו מוזר. שלמה אליהו, בעל המניות המחזיק ב-10% מבנק לאומי ונאבק כבר כמה שנים לקבל לידיו את גרעין השליטה בבנק, זכה לסיוע מפתיע. בדיוני הוועדה - שהתכנסה כדי לדון בתיקון לחוק הבנקאות (חוק מראני), שאמור להגביל את כוחם של בעלי המניות בבנק לאומי - התייצב חגי מירום, המשמש כיו"ר הדירקטוריון של חברת אוצר התיישבות היהודים, לצד אליהו. אליהו אמנם לא נכח בדיון, אבל הדברים נגעו בו יותר מבכל אדם אחר.

שורש המחלוקת נובע מהעובדה שאליהו, איש עסקים עשיר, מעוניין להיות האדם שיעמוד בראש גרעין השליטה שיוביל את בנק לאומי. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, לעומתו, אינו בטוח שטובתם של אזרחי ישראל מחייבת את הנחת בנק לאומי בידיו של איש עסקים פרטי. על כן בנק ישראל, שמחזיק ב-6% ממניות הבנק, מעוניין להעביר תקנה המגבילה את יכולתם של בעלי מניות כמו אליהו למנות דירקטורים שישלטו מטעמם בבנק - לפני שהמדינה תמכור את מניותיה בהליך הפרטת הבנק.

העימות על בנק לאומי נמשך כבר שנים ארוכות והוא מהותי לציבור הישראלי, מפני שבנק לאומי חולש על 270 מיליארד שקל של הציבור ומרכז כ-30% מהפעילות הבנקאית במשק. הוא חשוב במיוחד בימים אלה, כשהמנכ"לית הוותיקה גליה מאור פורשת מתפקידה, ולא ברור אם המחליף או המחליפה שלה יהיו חזקים מספיק כדי לעמוד מול לחציהם של אינטרסנטים בקהילה העסקית ולהוביל את הבנק באופן מאוזן.

הבנק של הרצל

נוכחותו של מירום בדיוני ועדת הכספים בנובמבר חשפו מוסד פיננסי אחר - ותיק, עשיר, פוליטי מאוד וכנראה מיותר מאוד - שבכוחו לחרוץ את גורלו של בנק לאומי: חברת אוצר התיישבות היהודים, אוה"ה. 5% ממניות לאומי שמחזיקה החברה הופכים אותה לחיונית עבור כל מי שירצה לשלוט בבנק.

ראשיתה של אוה"ה במרחק עשרות שנים מכנסת ירושלים ומאליהו, וכדי להגיע אליה יש להרחיק לכת עד ליומניו של הרצל. הרצל נכנס לדפי ההיסטוריה היהודית בעיקר בשל הזווית המדינית, כעיתונאי שכיתת רגליו בין בירות אירופה בניסיון להשיג תומכים לרעיון חזרתו של העם היהודי לארץ ישראל. אלא שלפועלו של הרצל היתה גם זווית כלכלית. עיון בקורותיו בחמש השנים האחרונות של המאה ה-19 מעלה כי חלק ניכר מזמנו הוקדש למשימה של יצירת תשתית פיננסית למפעל הציוני.

כתובתו הראשונה היתה הבנקאים היהודים שחלשו על המערכת הפיננסית של אירופה. הרצל נפגש עם משפחות רוטשילד, הירש ואחרים, וניסה לעניין אותן בתוכניותיו. התוכנית הפיננסית הגדולה מכולן התבססה על הסכמה עם הסולטן הטורקי, שלפיה הוא יאשר ליהודים להתיישב בארץ ישראל בתמורה להלוואה שיקבל מהבנקים היהודיים, שתאפשר לו לעמוד בחובותיו העצומים למדינות אירופה.

אלא שהטייקונים היהודים של סוף המאה ה-19 זילזלו בהרצל. קריאה בכתביו מעלה תחושת ייאוש: "הננו נתונים עתה, ללא ספק, לחרם מצד הבנקאים הגדולים", הכריז. "התנועה הציונית נתקלת בהתנגדות מצד היהודים העשירים". הרצל נדד בין העשירים וספג סירוב אחר סירוב מאלה שתמיכתם בתנועה הציונית היתה חיונית יותר מכל. הסירובים שברו אותו. "הבנק מוסיף לגרום לי קשיים", כתב. במקרה אחר הזכיר לאחר עוד פגישה נכזבת כי "איני בקו הבריאות היום, דפיקות לב, לחץ".

הרצל החליט להקים מוסד פיננסי שיביא לכך שהתנועה הציונית לא תהיה תלויה בטייקונים היהודים, כזה שישרת את מטרות המדינה הציונית. "התנועה זקוקה למכשיר כספי בעל יעילות וטוהר מספיקים. התנועה הלאומית חייבת להשתחרר מחסדם של הנדיבים ולהגיע לאי תלות במוסדות הצדקה הנדיבים, יהיו הללו גדולים כמה שיהיו", כתב במאמר ב"די וועלט" שפורסם ב-19 בנובמבר 1897, לאחר כינוס הקונגרס הציוני.

בסופו של דבר הצליחו דבריו של הרצל להשפיע. משתתפי הקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-1898 החליטו לייסד בנק עברי - בנק אוצר התיישבות היהודים (אוה"ה) - שיממן את הפיכתה של התנועה הציונית מרעיון למעשה. ב-1899 הוקם הבנק על אף שעשירי היהודים המשיכו להתנגד לו - אך יהודים מרחבי העולם רכשו את מניותיו. הבנק פתח זרוע בלונדון וב-1902 הוקמה על ידו חברת אנגלו-פלסטינה, שב-1920 נהפכה לבנק אנגלו-פלסטינה. ב-1951 נהפך בנק אנגלו-פלסטינה לבנק לאומי.

אוה"ה החזיקה בשליטה בבנק לאומי עד 1983, אז הולאמו הבנקים הגדולים בישראל בעקבות משבר מניות הבנקים שאיים למוטט את המערכת הפיננסית הישראלית. גם בנק לאומי עבר לידי המדינה, למעט 5% ממניותיו שנותרו בידי אוה"ה. שר האוצר דאז, שמעון פרס, אמר שבבוא העת תישקל האפשרות שהשליטה בבנק לאומי תחזור לאוה"ה.

על פניו נראה שכיום, כמעט 120 שנה אחרי שהוקם, אוה"ה נותר רק עוד פרק בדפי ההיסטוריה הכלכלית של ארץ ישראל. אלא שאותו מוסד שהוקם על ידי הרצל חי ועומד גם כיום: אזרח ישראלי המעוניין בכך יכול לרכוש בבורסה הישראלית מניות של אוצר התיישבות היהודים - חברה ציבורית שכבר לא משרתת את המפעל הציוני, והמהות העסקית הכמעט יחידה שלה היא האחזקה שנותרה לה במניות לאומי.

יתרה מכך, בחינה מעמיקה של המאבק על בנק לאומי מעלה שהמלחמה הרעיונית של הרצל אקטואלית כיום יותר מתמיד. מי שהזדמן לדיונים הסוערים בוועדת הכספים סביב חוק הבנקאות החדש בנובמבר-דצמבר היה עשוי להגיע למסקנה כי הרצל היה משתלב בהם בקלות, שכן בשנים האחרונות נערכת בבנק ישראל מחשבה מחודשת סביב השאלה אם נכון להפקיד את המערכת הבנקאית הישראלית בידי אנשי עסקים פרטיים.

עם השנים שחלפו מאז 1983 יישמה ממשלת ישראל מדיניות הפרטה של המערכת הבנקאית, ומכרה את אחזקותיה בבנקים שהולאמו - הפועלים, מזרחי ודיסקונט - לידיים פרטיות. אלא שההפרטות האלה לא תמיד הוכיחו את עצמן. בנק הפועלים שנמכר למשפחת אריסון סבל מהחלטות השקעה לא אחראיות במוצרים פיננסיים מורכבים בארה"ב, מחוסר יציבות ניהולית ומשערוריות לא מעטות בשנים האחרונות; בבנק מזרחי-טפחות נחשף בנק ישראל לחוסר ההסכמה בין בעלי הבית שלו - משפחות ורטהיים ועופר - לגבי המשך דרכו; ובבנק דיסקונט נתקל בנק ישראל במצב בעייתי שבו הוא דורש מבעלי הבית, משפחת ברונפמן, להזרים כסף לבנק כדי לחזק את יציבותו הפיננסית ונענה בסירוב.

על רקע זה, דווקא היעדר גרעין שליטה בבנק לאומי וקיומו של שלטון מנהלים בפיקוח המדינה הוכיחו עצמם יותר מאשר בבנקים האחרים, ביציבות שהתבטאה בביצועי היתר של מניית לאומי מול מדד הבנקים.

הדבר גרם לעיכוב בהפרטת לאומי, מפני שבבנק ישראל ובפיקוח על הבנקים כבר לא בטוחים שהעברת השליטה בלאומי, הבנק בעל השווי הגדול ביותר במערכת הפיננסית הישראלית - 18 מיליארד שקל, היא המהלך הטוב ביותר עבור האזרח הישראלי. זו הסיבה לכך שבדיונים בוועדת הכספים ניצב בנק ישראל, האחראי ליציבותה ולתפקודה התקין של מערכת הבנקאות הישראלית, מול אליהו.

דניאל בר און

פישר הצהיר בוועדה כי "בעתיד יהיו בישראל בנקים ללא גרעין שליטה, ויש להתכונן ליום שבו זה יקרה. הבנקים הם הגופים המוסדיים הכי מסוכנים במשק, שכן קריסה של בנק גדול תסב למדינה נזק כלכלי אדיר בדמות הוצאות עתק, כך שיש לעשות הכל בשביל למנוע מצב כזה. לאור המשברים הכלכליים בעשורים האחרונים ולנוכח קריסת בנקים בעולם והוצאות העתק של מדינות שונות עקב כך, יש להדק את הפיקוח על המערכת הבנקאית... אין ענף חשוב יותר למשק מהבנקים מבחינת היציבות. הערך של בנק לאומי הוא 30% מהתמ"ג, ערך השוק של מניותיו הוא בערך 17 מיליארד שקל וסך כל העסקות וההון, כולל פיקדונות שבנק לאומי מתעסק עמם, מגיע לכ-250 מיליארד שקל. למי ששולט במניות יש מינוף אדיר וזו סכנה למדינה. כך שזה לא דבר תיאורטי, וצריך לפקח בקפדנות על מי ששולט בבנקים".

מולו הצהיר אליהו כי משמעות החוק החדש היא ש"אנחנו מתחילים בבנק מסחרי שיש לו בעלים, ושוללים את זכויות הבעלים - זו הלאמה".

רוצה להיות בעל הבית

אליהו הוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים בישראל. הוא נולד בבגדד, עלה ארצה ב-1950 והתגורר עם שמונת אחיו במעברה. עוד בהיותו נער סייע בפרנסת המשפחה, כשעבד כשליח בחברת הביטוח מגדל. בגיל 21 הקים סוכנות ביטוח עצמאית בדרום תל אביב, ועם השנים התפתח ובנה אימפריה של פיננסים ונדל"ן שבסיסה בחברת הביטוח אליהו. כיום הוא מחזיק גם בכ-30% מבנק אגוד, ובעבר החזיק בחברות הביטוח איילון והפניקס.

ואולם דווקא האחזקה שלו ב-10% מבנק לאומי מגלמת בתוכה את חלומו הגדול. למרות עושרו הרב, אליהו רודף אחר שאיפה עסקית אחת שאותה הוא עדיין לא הגשים: הוא רוצה להיות בעל הבית של הבנק. כיום מדינת ישראל היא זו שקובעת כיצד ינוהל הבנק בנקודות ההכרעה השונות.

הדיבוק של איש הפיננסים הוותיק סביב בנק לאומי רודף אותו כבר שנים ארוכות. כדי לשלוט בבנק בישראל צריך להגיע לאחזקה בכ-20% מהמניות ולקבל היתר שליטה מבנק ישראל. אליהו מעולם לא ביקש היתר כזה, ואין ביטחון שיקבל אותו. כנגדו יעמדו אחזקותיו הפיננסיות האחרות בבנק אגוד ובחברת הביטוח אליהו, ובנק ישראל לא יהסס לבצע בדיקת נאותות ארוכה סביב עסקיו ומהלכים כלכליים שביצע בעבר.

עמדותיו של אליהו והאינטרסים שלו ברורים. גם דאגתו של פישר ברורה. מה שלא ברור הוא הסיוע שלו זכה אליהו בוועדת הכספים ממירום ומהבנק של הרצל. "אנחנו מתנגדים להצעת החוק שכולה מכוונת לבנק לאומי. החוק הוא בעצם חוק בנק לאומי, והוא פוגע בזכותם של בעלי מניות כמו שלנו בכך שאנחנו יכולים רק להציע מועמדים לדירקטורים ולא למנותם. זאת הלאמה, כשמחד גיסא המדינה אומרת שהיא מעוניינת למכור את לאומי, ומאידך גיסא מגבירה ומהדקת את הפיקוח על ניהולו. כיום הפיקוח יושב בוורידים של הבנקים", הכריז מירום בוועדת הכספים בנובמבר.

בשיחה עמו בשבוע שעבר אמר מירום כי "אליהו היה רוצה שנלך אתו, והודענו לו שאנחנו מוכנים ללכת אתו ועם כל גורם אחר שבנק ישראל יכיר בו". עם זאת, הוא הקפיד לסייג את הקשר של אוה"ה עם אליהו. "לא הופענו יחד בכנסת. לא התנגדנו לחוק הבנקאות יחד. אנחנו לא רואים את עצמנו צמודים אליו בהכרח. אנו לא מגויסים על ידי מישהו, אבל בהחלט לא פוסלים את שלמה אליהו".

בדו"חות החברה היא מצהירה כי "ככל שהדבר יתאפשר על פי דין, החברה שואפת להיכלל כחלק מגרעין השליטה בבנק לאומי וליטול חלק בפעילות כלכלית בעלת אופי ציוני". אלא שהצהרה זו עשויה לגלם בתוכה סתירה. ראשית, כפי שמסביר זאת פישר, לא בטוח שציונות ודאגה לטובתו הפיננסית של המשק הישראלי משתלבות עם קיומו של גרעין שליטה בבנק. וגם אם כן, הדבר תלוי מאוד באיש העסקים העומד בראש גרעין שליטה שכזה. שנית, קורותיהם של הבנקים הישראלים בשנים האחרונות בכלל - והתחזקותו של בנק לאומי חסר גרעין השליטה מול בעיותיו של בנק הפועלים, שנהנה מגרעין שליטה, בפרט - מעלים את השאלה אם קיומו של גרעין שליטה בבנק הוא תמיד לטובתם של בעלי המניות.

בנוסף, היעד של דירקטוריון החברה לכוון אותה לפעילות כלכלית בעלת אופי ציוני לא תמיד משתלב עם היותה חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, ומוחזקת גם על ידי בעלי מניות ששורת הרווח מעניינת אותם - ולא ציונות.

כשפנינו בשאלות אלה לחבר הדירקטוריון של אוה"ה, שמואל סלבין, הוא אמר כי "מעולם לא דיברנו על העניין בדירקטוריון. כיום נמצא בנק לאומי תחת שלטון מנהלים, אבל צריך שיהיה בו גרעין שליטה שיכוון את הבנק. שלטון מנהלים עשוי לנבוע מהחלטות לא רציונליות ויכול להיות מגלומני מדי. צריך להיות גוף אחראי בתוך גרעין שליטה, זה דבר טוב. יש לך יותר אמירה ויכולת לדאוג לבעלי המניות. השאלה היא אם בנק ישראל יאשר את זה".

במה בעצם עוסק דירקטוריון אוה"ה?

"אנו בודקים השקעות נוספות, כמו השקעה בתשתיות".

ואיך מתבטא האידיאל הציוני של החברה?

"השקעות כאלה הן גם בניית הארץ, כמו השקעות בכבישים ובחשמל. אלה השקעות שבהן אנו חושבים גם על אינטרס הציבור".

בלומברג

האם ראוי בכלל להשאירה חברה ציבורית?

"אני לא האדם שיענה על השאלה הזאת".

יש משהו מיוחד בלהיות דירקטור בחברה כזו?

"כמו בכל גוף אחר שבו אני דירקטור, המטרה שלנו היא להשיא תשואה גבוהה לבעלי המניות ולשלב בזה את בניית הארץ".

שליחות לאומית

חיפוש אחר מה שעמד מאחורי החבירה של מירום לאליהו בנובמבר מוביל למחוזות נוספים. בן הלוויה הצמוד לאליהו במסעותיו בכנסת, העוזר לו לקדם את האינטרסים שלו, הוא עוד ח"כ מפורסם בדימוס, חיים רמון, שמיתוסף לחבורה מכובדת של אנשים שייעצו בעבר לאליהו - בהם דוד קליין, רם כספי, בוריס קרסני, אוהד מראני וחיים בן שחר. רמון, שעובד עבור אליהו כבר יותר משנה, התייצב עמו בביקורו בוועדת כספים. הוא אינו ח"כ, אבל את שתדלנותו למען אליהו הוא עושה בזמן שהוא מכהן כיו"ר מועצת מפלגת קדימה, הגוף שקובע את מצע המפלגה.

רמון ומירום מכירים זה את זה כבר שנים ארוכות. הם היו חברים יחדיו ב"שמינייה" - קבוצה פוליטית שהיתה פעילה במפלגת העבודה בסוף שנות ה-80. שניהם מאמינים במדיניות ניאו-ליברלית. רמון הוביל את ההסתדרות הכללית בימים שבהם היא עברה הפרטה כלכלית, ומירום היה גורם פעיל בהפרטת התנועה הקיבוצית.

בעוד רמון פרש מהכנסת ב-2009, מירום נמצא מחוץ לבית המחוקקים כבר כעשור. בשנים האחרונות הוא כיהן בשורה של משרות פיננסיות-ציבוריות במוסדות התנועה הציונית. עד 2006 הוא שימש כיו"ר הקרן המרכזית של התנועה הקיבוצית. ב-2006 הוא נבחר לתפקיד גזבר הסוכנות היהודית, הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית המחזיקה באוה"ה. שלוש שנים אחר כך בוטל תפקיד הגזבר, אבל מירום לא נותר ללא תעסוקה. עוד בהיותו גזבר הוא איתר את תפקידו הבא: ב-2009 הוא מונה ליו"ר אוה"ה. לפני חצי שנה הוא זכה למינוי פיננסי נוסף במוסד של מפלגת העבודה - יו"ר קרן ברל כצנלסון.

הבעלות על אוה"ה נמצאת בידי ההסתדרות הציונית ובידי גופים המייצגים את נספי השואה, שכן הרצל פנה לשדרות הרחבות של העם שרכשו מניות של הבנק. אלא שהיטלר היכה בבעלי השליטה המקוריים של הבנק, ורבים מאותם יהודים שקנו מניות לא שרדו את מלחמת העולם השנייה ומניותיהם עברו לידי מוסדות התנועה. בנוסף, מחזיקים באוה"ה סדרה של גופים מוסדיים המנהלים את הפנסיה של הציבור.

דירקטוריון החברה ממונה על ידי הארגונים הציוניים האלה, והרכבו צורם. המינויים נראים פוליטיים - מרבית חבריו הם ח"כים לשעבר, בדרך כלל יוצאי מפלגת העבודה, אך גם ליוצאי הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו והמפד"ל יש נציגים. מינויו של מירום יצא לפועל לאחר שבאוה"ה, שהדירקטוריון שלה נבחר לרוב לכל ימי חייו, הוחלפו שמונה חברי דירקטוריון ב-2007-2009, וב-2009 החליף מירום את היו"ר הפורש דב שילנסקי.

מול ח"כים המצהירים כי הסיבה היחידה שבגללה שכר אליהו את שירותיו של רמון כדי שיסייע לו במאבקו על בנק לאומי היא הנגישות שאיפשר לו רמון למירום ולאחזקותיה של חברת אוה"ה בבנק לאומי, ניצבים אנשים בחברה דוגמת סלבין - שמסבירים כי הקשרים בין מירום לרמון אינם קרובים, והשיקולים בחבירה לאליהו הם ענייניים בלבד.

מנכ"ל אוה"ה, ראובן גרסטל, מסביר כי "הם מקפידים לא להיפגש סביב תקופות מינוי דירקטורים. אין קשר בין החברות וקשרי העבר ביניהם לקבלת ההחלטות שלהם. אין לנו שום דיבור עם אליהו. אנחנו לא מקיימים אתו שום משא ומתן או דין ודברים סביב השליטה. אם מישהו יקבל היתר נשקול אם הוא מתאים לנו. אנו מכירים אותו, ויודעים שהוא עשה דברים טובים למשק הישראלי ושהוא ראוי".

בשבוע שעבר טען מירום כי הדיון אינו רלוונטי, משום ש"כיום אנו מבינים היטב שבנק ישראל ממילא לא יאפשר התגבשות קבוצת שליטה בבנק לאומי. כל החקיקה הנוכחית נועדה לדחות את האפשרות הזו ככל האפשר, שלא לומר למנוע אותה במפורש. נפגשנו עם המפקח על הבנקים דודו זקן, כי נראה לנו שהחקיקה מסכלת את האופציה להתגבשות גרעין שליטה. קיימנו דיון באווירה רגועה ועניינית. את ההתייעצות אתו קיימנו עוד לפני שהופענו בכנסת, והבנו ממנו שהם לא רוצים לחזור בהם מהניסיון הבסיסי של ‘ללכת בלי ולהרגיש עם' - הממשלה תצא מהאחזקה בלאומי, אבל תנהל את הבנק. לא שיכנענו אותם".

 למה בעצם להיות בגרעין שליטה? 

"האפשרות להיות בקבוצת שליטה משפרת את הפוזיציה של החברה ומעלה את ערך החברה, מה שחשוב לבעלי מניותיה. במקביל, אנחנו חדורי שליחות ציונית-לאומית. אנחנו גוף שמתאים להיות בעל שליטה: אנחנו לא ממונפים, אין לנו אינטרסים אישיים ואנחנו יכולים להיות נקיים בשיקולינו. עם זאת, זה לא מאבק ציבורי שנלך עבורו לבית המשפט ולא נתנצח עם בנק ישראל. בכנסת קיימת תמיכה מקיר אל קיר בעמדת הנגיד, ואנחנו די משלימים עם העובדה שכך המצב יישאר".

 המדינה הוכיחה את עצמה בדרך שבה היא התוותה את דרכו של בנק לאומי. 

"בנק ישראל מחזיק בכל הקבלות על ניהול אחראי ופיקוח מדוקדק, וחלק מהישגי המשק הם הגישה שלו, אבל אנו חושבים שמבחינת רמות הפיקוח, גם אחרי התיקון יש לבנק די אמצעים לפקח ולמנוע דברים שקורים בבנק".

דניאל בר און

קשה שלא לצאת מסיפורה של אוה"ה עם תחושה כי דבריו של מירום לא עולים בקנה אחד עם חלומותיו של הרצל, שרצה למסד בנק ש"יהיה נקי יותר מאותם הבנקים שאנו רגילים לראותם, שכן למייסדים אין טובת הנאה", וכי דווקא עמדותיו של הרצל כלפי עשירי היהודים, כפי שהתבטאו בדבריו על הרוטשילדים - "כוחם של אנשים אלה, יותר משהוא מתגלם בצרור הכספים שבידיהם, מתבטא באשראי העומד לרשותם ובמחזור של עסקיהם. כוחות מבחוץ לא הצליחו עד עתה להתגבר עליהם, אף על פי שנעשו כמה ניסיונות ראויים לשבח בכיוון זה" (מאמר שפורסם ב"דיילי כרוניקל" ב-12 בנובמבר 1897) - הם אלה המתגשמים בכלכלת ישראל של המאה ה-21.

ג'וב חלומי: חצי משרה, 24 אלף שקל, בלי התלבטויות

הדו"חות של חברת אוה"ה פשוטים מאוד: שורת ההכנסות שלה בנויה בעיקר על הדיווידנדים הזורמים אליה מהאחזקה בבנק לאומי בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, בנוסף לנכס שהיא משכירה ברעננה תמורת כחצי מיליון שקל בשנה. הם מדגישים את התהייה הגדולה - האם ראוי בכלל להותיר חברה כזו, שכל מהותה היא אחזקת 5% ממניות בנק, כחברה ציבורית, שמוציאה מיליוני שקלים בשנה רק כדי להישאר בבורסה?

שורת ההוצאות של החברה בנויה משכר המנכ"ל, המזכירה, עורך הדין, מבקר הפנים ו-13 הדירקטורים המועסקים בחברה. המשימות הניהוליות הניצבות בפני החברה אינן קשות. למעשה, ברוב הזמן עליה להחליט רק כמה מהדיווידנדים להותיר בקופת החברה וכמה מהם לחלק הלאה לגופים המחזיקים בה.

למרות זאת, הוצאות ההנהלה וההוצאות הכלליות של החברה הסתכמו ב-3.2 מיליון שקל ב-2010. ב-2008 וב-2009 היו הוצאות ההנהלה והכלליות של החברה 1.7 מיליון שקל בשנה. מנכ"ל החברה, ראובן גרסטל, זוכה לשכר של 24 אלף שקל ברוטו בחודש על 50% משרה, לאחר העלאה של 40% שלה זכה באחרונה.

מניות לאומי שבהן שולטת אוצר התיישבות היהודים שוות לכ-900 מיליון שקל. שווי החברה הוא 560 מיליון שקל, כך שהיא נסחרת בדיסקאונט משמעותי על אחזקה זו. הכנסות החברה מדיווידנדים אינן קטנות: בתשעת החודשים הראשונים של 2011 הן הסתכמו ב-45 מיליון שקל, ב-2010 דובר על 25 מיליון שקל, וב-2008 - 81 מיליון שקל. חלק מהדיווידנדים האלה היא מחלקת הלאה: מאז 2008 חילקה החברה 110 מיליון שקל, ובסוף 2010 הסתכמה קופת המזומנים שלה ב-45 מיליון שקל.

בתקופה האחרונה השקיעה החברה קרוב ל-9 מיליון שקל במיזמים סולריים של שלושה קיבוצים. גורמים בחברה מגדירים את ההשקעות בתחום הסולרי כהשקעות תשתית, המשלבות ציונות עם אפשרות להצפת ערך למשקיעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#