תפסיקו להאשים את העניים - גם אתם כאלה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מעגל העוני מתרחב

תפסיקו להאשים את העניים - גם אתם כאלה

נוח לנו לחשוב שעניים הם אנשים עצלנים, שלא מבינים בכסף ואשמים במצבם ■ פרופ' אלדר שפיר חושב שהבעיה היא לא העניים אלא העוני, ומציע שנפסיק להיות שיפוטיים - כי כולנו כאלה

29תגובות

המבקרים בקניון בניו ג'רזי נתקלו לפני כמה שנים בכמה חוקרים, שביקשו מהם לבצע משימה פשוטה. הקונים, שנהפכו לנבדקים בניסוי על כלכלה התנהגותית, נשאלו כיצד יקבלו החלטה לגבי תיקון המכונית שלהם - לפי שני תרחישים: באחד המכונית תזדקק לתיקון שעלותו 150 דולר, ובשני היא תזדקק לתיקון יקר בהרבה בעלות של 1,500 דולר. בזמן שהנסקרים שקלו כיצד ינהגו, הם התבקשו לפתור פאזלים ומבחנים קוגניטיביים אחרים.

החוקרים - פרופ' אלדר שפיר ופרופ' ג'יאיינג ז'או מפרינסטון, ופרופ' סנדהיל מוליינתן מהרווארד - שיערו שהמחשבה על הוצאה של 1,500 דולר תגרום ללחץ ניכר, שיפגע בתפקוד של הנבדקים. הם לא טעו. קונים שהכנסותיהם היו גבוהות מהממוצע הצליחו במבחנים בשני המצבים, אבל אלה שהכנסתם היתה ממוצעת ומטה הצליחו במבחנים פחות ככל שמחיר התיקון עלה. עבור משפחה עם הכנסה קטנה, אפילו המחשבה על האפשרות להוציא כסף פגעה ביכולת לחשוב בהיגיון.

גם בצד השני של האוקיאנוס, בהודו, אנשים הראו נטיות דומות. מגדלי סוכר בהודו ביצעו עבור שפיר ומוליינתן מבחני אינטליגנציה בשתי תקופות שונות: לאחר מכירת היבול, בתקופה שבה הם נהנים משגשוג יחסי, ובתקופת השפל שלפני הקציר. במהלך עונת השפע הצליחו החקלאים יותר במבדקי ה-IQ, בעוד שבתקופה שלפני קצירת היבול הם התקשו לעמוד במבחנים, בשל הלחץ שגרמו להם ההחלטות הגורליות שנאלצו לקבל - שיכולות להשפיע על הכנסתם לשנה כולה. מסקנת המחקר היתה שמצב של דלות ומחסור יוצר פסיכולוגיה משלו.

קובי קלמנוביץ'

אנחנו רגילים להסתכל על אנשים עניים בעין עקומה. רובנו שופטים אותם: רואים בהם עצלנים במקרה הרע, ובמקרה הטוב אנשים בעלי התנהלות פיננסית לקויה, שלא מצליחים להוציא את עצמם ממעגל העוני בשל חינוך בעייתי והחלטות פיננסיות מטומטמות. בקיצור, אנחנו רגילים לחשוב שזאת אשמתם של העניים שהם עניים: אם רק היו חכמים או חרוצים יותר, הם בוודאי היו מצליחים להתגבר על העוני ולהתקדם. על בסיס התאוריה הזאת בנויה במידה מסוימת השיטה הכלכלית-החברתית שלנו.

אבל שפיר, כלכלן התנהגותי המתמחה בתהליכי קבלת החלטות במצבים של מחסור, טוען כי האשם האמיתי במצבם של העניים אינו חוסר היכולת של העניים - אלא הבעיות שיוצר ההקשר של העוני. "כשאתה עני, אתה מתמודד עם בעיה לוגית, קונצפטואלית וחישובית", הוא אומר בראיון ל-Markerweek. "הבעיות האלה מסיחות את דעתך וגורמות לך לטעות. קח כל בן אדם, שים אותו במצב הזה, והוא יתחיל לפעול בדפוסי התנהגות דומים מאוד.

"כשאתה עני, אתה מוקף בהחלטות לא מוצלחות של אנשים מסביבך. אתה דואג כל כך להווה שאין לך פנאי להתחיל לחשוב על העתיד, וזאת האירוניה הגדולה: לאנשים שהכי זקוקים לחשוב על העתיד, אין זמן ופנאי נפשי לעשות זאת. עצם היותך עני גורם להחלטות להיות מסובכות, ולצרכים הנוכחיים להיות כל כך לחוצים, שאתה מתחיל לקבל החלטות לא נכונות. אלה לא טעויות שונות ממה שאחרים עושים, אבל התדירות גבוהה יותר בגלל אלמנט הלחץ, והמשמעות שלהן גדולה הרבה יותר".

שפיר, שנולד בישראל והיגר לארה"ב עם סיום שירותו הצבאי, מלמד במחלקה לפסיכולוגיה של פרינסטון מאז סוף שנות ה-80. מחקריו מתמקדים בעיקר בנושאים הקשורים לכלכלה התנהגותית ולתהליכי קבלת החלטות, בעיקר במצבים של קונפליקט, מחסור, עוני ואי ודאות. כאחד מהכלכלנים ההתנהגותיים הבולטים בעולם, מינה אותו בשבוע שעבר הנשיא ברק אובמה לחבר בוועדה המייעצת בנושאים הקשורים לחינוך פיננסי ולהנגשת מידע פיננסי.

שפיר מוביל כמה יוזמות לניסוח קווי מדיניות לטיפול בבעיית העוני, בהן Ideas 42, מכון מחקר בהרווארד שאותו הוא מנהל יחד עם מוליינתן, המנסה למצוא פתרונות לבעיות חברתיות כמו עוני באמצעות כלכלה התנהגותית. הוא עוסק רבות במחקריו באופן שבו בני אדם מגיעים להחלטות, ובהשלכות האפשריות של הגורמים שמשפיעים על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם על מדיניות ממשלתית.

שפיר הגיע לישראל כדי להרצות בסמינר מחקרי ייחודי שיזם פרופ' רון שחר, דיקן בית הספר אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה, ומובילים פרופ' ורדה ליברמן ופרופ' יעקב גולדנברג. הסמינר נועד להביא חוקרים מובילים מישראל ומהעולם כדי להציג את תחום המחקר שלהם.

אחת התיאוריות המרכזיות של שפיר היא שלמרות הדעה הרווחת, שלפיה עניים מקבלים החלטות פיננסיות גרועות יותר מאנשים אחרים, האשם האמיתי במצבם הוא התנאים שבהם הם נמצאים. לדבריו, כל אדם שיימצא בתנאים דומים - אפילו סטודנט עשיר באוניברסיטה יוקרתית כמו פרינסטון - יקבל החלטות פיננסיות שגויות בזו אחר זו.

שפיר גם הוכיח את הטענה הזאת. במחקר שערך יחד עם שותפיו למחקר, ז'או ומוליינתן, הוא הציב סטודנטים בפרינסטון, כולם ממשפחות מיוחסות ובעלי השכלה פיננסית גבוהה מהממוצע, בתנאי הלחץ וקוצר הזמן שעמם מתמודדים עניים מדי יום. הם נדרשו לשחק משחק שבו ענו על שאלות בסדרה של סיבובים מתוזמנים. עם זאת, בכל סיבוב הם הורשו "ללוות" זמן על חשבון הזמן שיינתן להם בסיבובים הבאים.

"התלמידים שלי בפרינסטון עשירים ואינטליגנטים", אומר שפיר, "הם הבנים והבנות של סנאטורים ומצליחנים אחרים". ובכל זאת, לסטודנטים המבריקים לקח בדיוק 10 דקות להתחיל ללוות יותר מדי כדי לדאוג להווה, מבלי שיחשבו להשאיר משהו לעתיד.

אי–פי

"אם נתת לאדם מספיק זמן, הוא חושב על העתיד בזהירות. הוא לא עושה שטויות, לא לווה בריבית גבוהה שלא יוכל לעמוד בה. אבל אם תקציב לו זמן קצר ותלחיץ אותו, הוא יתחיל להתנהג באופן לא חכם. כולנו דוחים למחר דברים שצריך לעשות היום, ומשלמים ריבית גבוהה כי לא שילמנו בזמן. את כל הטעויות שעניים עושים בכסף, אנחנו עושים בזמן - רק שעבורם המחיר גבוה מדי. ייתכן שאדם נראה לא אינטליגנטי כשאין לו מספיק זמן לחשוב על העתיד, אבל אם יש לו מספיק זמן, הוא מתחיל להתנהג באופן אינטליגנטי. עוני הוא מצב נפשי".

העניים מסבסדים את העשירים

בניגוד לדעה הרווחת, אומר שפיר, עניים מקבלים החלטות פיננסיות הגיוניות מאוד. "כשאתה עני, כל תשומת הלב שלך מופנית לפתרון בעיית העוני. המשמעות היא שאתה מתפקד באופן די מוצלח, כי אתה עושה שימוש נבון יותר בשקל שלך מהשימוש שאני עושה בו. אני מבזבז, שוכח, לא שם לב, אבל עניים מודעים מאוד לכוחו של השקל. בשקל לשקל הם מתמודדים מצוין. הבעיה היא שכשאתה כל כך ממוקד בנושא הזה, אתה לא שם לב לכל השאר. אז אתה עושה קניות הכי טוב שאפשר, אבל שוכח לשלם את חשבון החשמל, וזה יוצר בעיות שקשה מאוד לפתור. בזמן שאתה מתמקד בדבר אחד, כל השאר מתמוטט.

"כשאני עושה טעות פיננסית, אני מתעצבן וממשיך הלאה. כשעני עושה טעות, הוא משלם עליה חודשים ולפעמים גם שנים. הוא צריך ללוות כסף בריבית גבוהה כדי להחזיר את הכסף, ולוקח לו חודשים להחזיר אותו, בעוד שאני בקושי זוכר שהטעות הזאת קרתה לי. כל המבנה הזה קורס תחתיו, וקשה להבין עד כמה זה מתיש ומוביל לטעויות. וזה עוד מבלי לדבר על הבדלים מהותיים בין סביבת מגורים ענייה לבין סביבות אחרות, החל ברעש, לכלוך וחינוך וכלה בבריאות. מבחינת היכולת האנושית הטהורה, שים עניים בסביבה נכונה והם יתנהגו כמו כל אדם אחר, אבל לאדם שעסוק מדי בלהאכיל את הילדים - אין זמן לקבל החלטות כמוני. המחיר של כל טעות גבוה יותר, והשכיחות יכולה להיות גבוהה יותר. אם אתה רובינזון קרוזו אתה לא חושב מה תבנה בעוד חודשיים, אלא מה תאכל היום. זה לא קשור לאישיות - זה מה שיש לך".

הבעיה גדלה אף יותר כשמביאים בחשבון שהעולם עושה כל שביכולתו כדי לרמוס את העניים. "תחשוב על כל האמצעים שמסייעים לנו בהתמודדות עם מגבלות הזמן. יש לנו שעונים מעוררים, עוזרות ומטפלות ועשרות דברים אחרים שעוזרים לתפקד בזמן המוגבל שיש לנו. לעני יש מעט מאוד. למעשה, לא רק שלא עוזרים לו - מטפסים עליו, דופקים אותו, מרמים אותו. לי יש עורך דין טוב, לו יש עורך דין רע. לי יש בנק שנותן לי את כל אפשרויות הבחירה, לו אין. לא רק שהעולם לא עוזר לעניים: הוא עוזר להפיל אותם עוד יותר.

"לדוגמה, בעבר היה מקובל בארה"ב שהבנק שולח לי את חשבון כרטיס האשראי שלי, ומציע לי לשלם אותו עד ה-20 ליוני. בדיעבד התברר שה-20 הוא יום ראשון, אז אם קיבלתי את ההמלצה שלהם נאלצתי לשלם באיחור - וזה היה עולה לי בקנס של 35 דולר. זה היה כך עד שאובמה הפך את הנוהג הזה ללא חוקי.

"אם אני צריך לשלם קנס של 35 דולר, נפלתי, מה אכפת לי. אבל אדם עני, כל השבוע שלו משתנה. העולם לא מוכן לעזור לו, כי התפישה היא שהוא עשה את זה לעצמו ואי אפשר לעזור. אגב, חשבון העו"ש שלי לא עולה לי גרוש. הבנק הוא לא מוסד פילנתרופי, אז איך הוא עושה את זה? העניים מסבסדים אותי. בכל פעם שחוזר להם צ'ק, הם מסבסדים את החשבון שלי - שמנוהל ללא עמלות".

צדקה לא תעזור

בקיץ האחרון שמענו לא מעט את הסיסמה "רוצים צדק, לא רוצים צדקה", במיוחד בהפגנות שנערכו בערי הפריפריה. הדרישה למערכת רווחה הוגנת, שתאפשר לאוכלוסיות מוחלשות להתקיים בכבוד מבלי להזדקק לסעד, היתה אחת הדרישות המרכזיות של המחאה בישראל ובעולם. קובעי המדיניות, שלא הבינו את הדרישה הזאת, המשיכו לדבר בשיח של מענקים כספיים חד-פעמיים וגמילות חסדים. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, התגאה בשבוע שעבר בטקס חנוכת הסינמטק החדש בכך שהמשפחות שהסכימו להתפנות מהמאהל בשכונת התקווה קיבלו מענק של 10,000 שקל כדי שיוכלו לשכור דירה בחודשי החורף הקרים. לדברי שפיר, לפתרונות כאלה אין שום ערך: זריקת כסף על הבעיה כמוה כהנצחתה.

"מה אתה מצפה שהם יעשו עם הכסף הזה? בוא נגיד שהם נורא רוצים לשתף פעולה. יש להם מינוס בבנק, הם צריכים לשכור דירה ולשלם עליה חודש-חודשיים מראש. וגם אחותם, או חבר, או בן דוד שלהם, ממש זקוקים לכסף. זה נחמד לתת כסף, אבל זה לא פותר את הבעיה. חייבים להיות מודעים לעובדה שההקשר מסובך מאוד".

לדברי שפיר, הפתרון היחיד הוא מערכת רווחה חכמה יותר, יעילה יותר ולא בהכרח גדולה יותר, שתדאג להקל את ההקשר של העוני. כלומר, תקל על התנאים שבהם מתקיימים העניים, תבין את המצב הפסיכולוגי שהעוני יוצר, ותאפשר להם לקבל החלטות טובות יותר.

"את בעיית העוני אפשר לפתור בשתי דרכים: או שתהפוך אותם לעשירים, או שתבין שההקשר הוא חלק גדול מהבעיה ותקל עליו. אפשר לטפל בעניין בדרכים שונות. למשל, שהמעביד או הממשלה יקימו תוכניות שיעזרו לך לחסוך. אפשר להקים קבוצה של חברים שתחליט 'בואו נכריח את עצמנו לדאוג זה לזה, ולוודא שאנחנו עושים את הדברים הנכונים'".

דניאל בר און

בניגוד לכלכלה ההתנהגותית, אומר שפיר, הכלכלה הקלאסית לא מביאה בחשבון את הפסיכולוגיה האנושית כשהיא בוחנת את בעיית העוני. זאת הסיבה למדיניות הרווחה הנוכחית במדינות המערב, שבעשורים האחרונים הובילה דווקא להתגברות הפערים. "הכלכלה הקלאסית מניחה שאדם עושה דברים רציונליים שהוא יודע, שהוא מתכנן. ואם הוא לא מצליח, כנראה שהוא לא חכם מספיק - וזה מה שגורם לו להיות עני. הכלכלן ההתנהגותי, לעומת זאת, אומר שזה לא נכון: כולם עושים טעויות, ואם משאירים אותם בלי עזרה הם יטעו הרבה יותר. כולם טועים, אבל כשיש לך כסף הטעויות נראות חמורות פחות".

אחת המלכודות הגדולות שעומדות בפני עניים, אומר שפיר, היא הפנמת המסר שהמערכת מבקשת להעביר להם: אתם עניים כי אתם לא טובים. "לעני קל מאוד לבלוע את הרעיון הזה. התפישה שהעניים פחות מוצלחים שכיחה מאוד - וגם מאוד לא נכונה. בימינו השורד הוא מי שיש לו מזל. הסיכוי שלך להיוולד עני ולגמור במקום אחר הוא נמוך. בודדים מצליחים, פה ושם. כך שהרעיון שהמערכת הקיימת היא מערכת של 'החזק שורד' הוא לא נכון. הרי העניים אמורים להיות חזקים, מפני שהאתגרים שעומדים בפניהם גדולים יותר. למעשה, הסיכוי שלהם לצאת משם נמוך".

בנוסף ללחצים העצומים שנלווים לעוני, העניים צריכים להתמודד גם עם לא מעט עיניים ששופטות אותם - במיוחד אם הם מעזים לקנות לעצמם משהו שנחשב למותרות. איך הם מעזים, אנחנו חושבים לעצמנו, לבזבז 100 שקל במספרה כשלילד אין מה לאכול? "מה אתה רוצה שהם יעשו?", תוהה שפיר, "שלא יאכלו גלידה מדי פעם? אותה גברת שגומרת את השבוע עם 100 שקל וקונה משהו שישמח את הילדים שלה במקום לחסוך, גם אם היא לא תקנה את הדבר הזה, מישהו אחר סביבה יהיה זקוק לכסף. החיים שלה מלאים בסבכים. גם לה מותר מדי פעם לא לעמוד בפיתוי ולאכול עוגה, אז מה. גם אנחנו לא עומדים בפיתויים. אנחנו אנושיים. אם כבר, העוגה הזו שינתה את כל השבוע שלה. אני קונה אייפוד ושוכח מזה אחרי דקה. ההסתכלות השלילית שלנו טבעית, היא מובנת, אבל היא רעה. כולנו בני אדם, כולנו נופלים, ולכל אחד מגיעה הסחת דעת מפעם לפעם.

"צריך ליצור מערכת רווחה מתוחכמת מבחינה התנהגותית. אפשר להוציא יותר כסף שעושה פחות, או לעשות יותר עם פחות כסף. אתה יכול לתת כסף באופן מועיל - או לא. אם אתה רוצה לעזור לעניים, אז תעזור להם. את הכסף שאתה משקיע בלהטיל עליהם קנסות אתה יכול להשקיע בדרכים מתוחכמות יותר".

לדברי שפיר, הדבר החשוב שקובעי המדיניות צריכים לזכור הוא שאנשים הם בדרך כלל פסיבים ולא רציונלים. "ברירת המחדל של בני אדם היא להיכנס לפוזיציה ולא לשנות אותה. הם ירצו לשנות אותה, הם יתכננו לשנות אותה, הם יתכוונו לשנות אותה - אבל הם לא יעשו את זה. זה קורה גם לאנשים מתוחכמים ומצליחים בכל הרמות. קח לדוגמה שני תרחישים שבדקנו: אתה נכנס לעבודה, ואומרים לך ש-15% מהמשכורת שלך תופרש לפנסיה. אם אתה רוצה לשנות את זה, הנה מספר טלפון, תרגיש חופשי להתקשר ולבקש שינוי. בתרחיש השני אומרים לך 'הנה מספר טלפון, צלצל אליהם ותאמר להם להפריש לך לפנסיה עד 15% מהמשכורת'. התוצאה היא שבתרחיש הראשון, הנשאלים חוסכים לפנסיה פי ארבעה מהחצי השני. מדובר פה בסך הכל בטלפון אחד. מדיניות הרווחה מבוססת על כך שאם אני מבין ורוצה, יש משהו שאולי יכול לעזור לי. אבל אם אתה באמת רוצה לעזור לי - פשוט תן לי אותו. אל תסמוך על זה שאמצא את הזמן ואדע מה לעשות.

"אנשים לוקחים כסף מחשבון אחד ומעבירים לחשבון אחר, כדי לחסוך. ייתכן שלכלכלן זה ייראה מגוחך, אבל מבחינת אנשים יש חשבון שלא נוגעים בו וחשבון שכן נוגעים בו. הסיכוי של הכסף להחזיק מעמד שונה לגמרי בחשבון האחר. אם המדינה דובקת בגישה שאומרת שאין הבדל, היא מאבדת את יכולתה לעזור לי. חשוב להבין את ההתנהגות האנושית, ולהתנהל בהתאם".

החדשות הרעות: כולנו עניים

אם אתם קוראים את הדברים ולא מבינים מה הקשר ביניכם לבין העוני, הגיע הזמן להתעורר: המשבר הכלכלי הנוכחי והמיתון המתקרב צפויים לדחוק רבים אל העוני בשנים הקרובות. לדברי שפיר, הסטטיסטיקה מבהילה: "אחד מתוך שני אמריקאים יגיע בשנים הקרובות למצב של מחסור כספי אמיתי. לא מדובר בעוני מרוד, אבל במצב שבו קשה מאוד לשמור על רמת החיים. מובן שיחסית לעניים בסודן מצבנו נהדר, אבל אם לילד שלי אין מחשב כי אני לא יכול להרשות לעצמי, ובבית הספר שלו לכולם יש מחשבים, זה גורם לי להרגיש עני.

"עוני הוא במידה רבה מצב נפשי. אם אני לא יכול להרשות לעצמי לאכול במסעדה שתמיד אכלתי בה, אם אני לא יכול לסגור את החודש כפי שסגרתי קודם, זה מחסור. ברמה הזאת, רבים עומדים להיות עניים. כבר כיום רבים מודאגים מהמצב באופן שלא שונה מאנשים עניים. מעמד הביניים הולך וקטן, ואנשים רבים לחוצים בנוגע לעתידם ולעתיד ילדיהם. אפילו בקרב המאיון העליון, ה-1%, יש דאגה. חלקם הגדול יודע שיש בעיה עמוקה. יש כאלה שממשיכים לנהל חיים רגילים, אבל שיעור גדול נוהג באופן צנוע יותר: עושים פחות, קונים פחות".

המשבר הכלכלי בארה"ב נבע במידה רבה מתופעה אנושית שנחקרה על ידי כלכלנים התנהגותיים כמו שפיר: עיניים גדולות, כלומר הנטייה של אנשים להתעלם ממצבם הפיננסי, לקחת על עצמם חובות שהם לא יכולים לעמוד בהם ולרכוש רמת חיים שהם לא יכולים להרשות לעצמם. לאחר שהתברר באיזה חוסר אחריות נהגו האמריקאים לפני המשבר, הציעו רבים להנחיל חינוך פיננסי מגיל צעיר כפתרון למשברים עתידיים. לדברי שפיר, מדובר ברעיון מגוחך.

"אתה לא יכול ללמד אנשים פיננסים. אתה לא יכול ללמד מישהו לטפל בעצמו כמו רופא, אולי רק להגביר את המודעות שלו כלפי גופו. הרעיון שאנחנו יכולים לחנך אנשים לעשות את הדברים הנכונים מבחינה פיננסית הוא קצת מגוחך. זה כמו עם דיאטה: חלק מזה תלוי בי, אבל יעזור לי אם לא ימכרו לי אוכל משמין. הפתרון הוא לשפר את ההקשר, לא את האיש".

אף שתופעת המחסור והדחק מתפשטת ככל שהמשבר מתמשך, אנשים עדיין מתכחשים לעובדה הזאת - ומסרבים להבין את הדמיון בינם לבין עניים. למעשה, הם אפילו לא מוכנים לקרוא על עוני. "אני כותב כרגע ספר עם סנדהיל, וכדי לחמוק מהסטיגמה של העוני החלטנו להתמקד בכותרת בעניין המחסור בזמן. את העוני נגניב פנימה, לתוך הספר", הוא צוחק.

לדברי שפיר, המפתח לשינוי חיובי בחברה הוא הבנת חשיבות ההקשר בתהליכי קבלת ההחלטות של עניים ושל לא עניים, ובניית מערכת חברתית שלא מבוססת על התעלמות ממנו. "קודם כל, המדינה צריכה להפסיק להאשים את האזרח. 80% מהאמריקאים תמכו בתנועת המחאה, ובדרך כלל אין דבר ש-80% מהאמריקאים מסוגלים להסכים עליו.

"זה אומר שהשיטה שפיתחנו לא הצליחה, כי אתה משאיר לאזרח את האחריות הכלכלית על חייו, בזמן שרוב האזרחים לא יכולים לטפל בה. היכולת לשלוט בעניין, לצפות את העתיד ולתכנן אותו היא מעבר להבנתם. כשאתה מניח שאדם אחראי לדברים האלה אתה אומר שזאת טעות שלו, אבל זאת בעצם טעות שלך - כי נתת לו אחריות שלא היית צריך לתת לו. אנשים זקוקים למסגרת שעוזרת להם. אנחנו חיות מאוד מוכשרות, אבל אנחנו נוטים לטעות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#