במקום לטפל בכרישים הממשלה דגה את אורזי הטונה - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

במקום לטפל בכרישים הממשלה דגה את אורזי הטונה

מהי תוספת של שקל למחירה של קופסת טונה לעומת שמירה על מאות מקומות עבודה?

25תגובות

>> חופי הים התיכון שלנו, למרבה הצער, אינם שופעים בדגה. את מרבית הדגים שאנו אוכלים - אנו מייבאים. את כל הדגים שמאכלסים את קופסאות השימורים שאנו אוכלים - מייבאים. ולמרות זאת, ישראל עוסקת בייצור שימורי דגים. בעיקר טונה.

איך זה עובד? מביאים לכאן באוניות דגי טונה ענקיים שמועברים לכמה מפעלים בצפון ובדרום, ובהם חותכים את דגי הטונה לפיסות קטנות של 120 גרם, מוסיפים קצת מים או שמן, וסוגרים את הקופסה.

התעשייה הזו זעירה וחסרת חשיבות לכלכלת ישראל. ובכל זאת, 500 עובדים באריזת דגי הטונה בישראל נקלעו לסערה גדולה שמאיימת על פרנסתם. הסיבה: המחאה הציבורית, שכוונה ליוקר המחיה הגבוה בישראל, הולידה כמה וכמה רעיונות (חלקם במסגרת ועדת טרכטנברג וחלקם במשרד התמ"ת) שתכליתם הורדת יוקר המחיה.

אחד הרעיונות הוא להוריד את המכסים על מוצרי יבוא, ובהם דגי טונה. אם המהלך יתממש, ניתן יהיה להוזיל את קופסת הטונה בעשרות אחוזים. זו בשורה טובה לצרכנים הישראלים, ובשורה איומה לעובדי תעשיית אריזת הטונה בישראל ומשפחותיהם. אם נייבא טונה במחירים נמוכים, אריזת הדגים כאן תתייתר ועובדים רבים עלולים להישלח לביתם.

המשבר הכלכלי הגלובלי, שגרר אובדן של עשרות מיליוני מקומות עבודה ברחבי העולם, עורר בשנים האחרונות את שאלת ההגנות המכסיות שמדינות מעניקות לתעשיות שלהן כדי לשמור על מקומות עבודה. בקרב האמריקאים יש הכאה מסוימת על חטא העברתם של מפעלי ייצור רבים למזרח הרחוק. אלה מקומות עבודה שלא יחזרו לעולם לארה"ב. באירופה, יש סקטורים שנהנים עד היום, למרות הגלובליזציה, מהגנה ממשלתית. אצלנו מתקיים מסוף שנות ה-80 תהליך של פתיחת המשק ליבוא, שאמנם הביא לחיסולן של כמה תעשיות (טקסטיל ועץ למשל), אך סייע להאצת הצמיחה וגרם להוזלת מוצרים בתחומים כמו הלבשה והנעלה.

אריזת טונה היא שריד ישן לענף לא הכרחי למשק הישראלי. אין לנו יתרון יחסי בו ולכן אפשר לוותר עליו. ואולם מדינה יכולה להרשות לעצמה לתמוך בתעשייה מסוימת משיקולים של חיזוק יישובים חלשים ומרוחקים, או דאגה לאספקה שוטפת של מוצרים מסוימים. במקרה של הטונה, הסיבה היחידה להגנה על הענף היא מניעת פיטורים ביישובי פריפריה כמו טירת הכרמל וקרית מלאכי.

ייאמר מיד: לעובדים הללו, שמקבלים שכר נמוך, יש סיכויים נמוכים למדי להשתלב חזרה בשוק העבודה - מה שמעצים את הקונפליקט. על כן, הסוגיה הגיעה לוועדת הכספים של הכנסת, שם זכתה היוזמה להורדת המכסים על יבוא טונה להתנגדות קשה. הח"כים משה גפני, שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן, עמיר פרץ, מגלי ווהבה ואחרים הביעו התנגדות להסרת המכסים, מטעמי הגנה על עובדי אריזת הטונה.

לכאורה, אין מקום לתעשייה כזו בישראל. ישראל אינה מעצמת גידולי טונה. אם תזרוק חכה לחופי ישראל, סביר יותר שתיתפס בה קופסת שימורים ריקה מאשר דג טונה. גם באריזה אין לנו שום יתרון. זו מלאכה פשוטה וחסרת ייחוד, והתאילנדים והפיליפינים עושים זאת בעלות נמוכה בהרבה. ובכל זאת, המלאכה הזו מביאה פרנסה למאות משפחות. לכאורה, הציבור הישראלי יכול להרשות לעצמו לסבסד כמה מאות עובדים ולשלם 5-6 שקלים עבור קופסת טונה במקום 3-4 שקלים. אנו מסוגלים לשלם "מס טונה" קטן. זה לא אסון.

אבל כאן צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר. הצרכן הישראלי משלם עוד הרבה מאוד מסים כאלה. יש עוד הרבה ענפים לא תחרותיים, מוגנים, מונופוליסטיים וקרטליסטיים. אילו יוקר המחיה בישראל היה מסתכם במס טונה קטן, היינו מצליחים לספוג את זה, אבל ערימת המסים הצרכניים המושתת על הציבור הישראלי גדולה בהרבה, ובחלקה הגדול הממשלה מתקשה לטפל. לכן, אורזי הטונה מאוימים ועלולים לאבד את מקום עבודתם.

אין מדובר רק על מס הכנסה, מס ערך מוסף, מס ארנונה, מס קנייה, מס רכישה, מס שבח, מס רווחי הון, אגרות רישוי, בלו על הדלק, מס בריאות, מס ביטוח לאומי ושורת המסים האחרים שאנו משלמים. מחירי מוצרים רבים לפי ניתוח OECD גבוהים ב-30% ממחירם המתבקש ביחס להכנסה כאן. הסיבות לכך הם מסי מונופולים, קרטלים, מכסים ורגולציה ומבנה שוק לא תחרותי. המדינה היא שחקן מרכזי בתחום הזה, באמצעות רגולציה, ביורוקרטיה וחסמים שהיא מייצרת המעלים את יוקר המחיה.

ממס על כרטיסי אשראי ועד מס על נפוטיזם

המס המרכזי שהממשלה אחראית לו בשנים האחרונות הוא "מס מחדל הדיור". מדיניות התכנון והשיווק של קרקעות בעשור האחרון היתה רשלנית, וכתוצאה מכך מכרה הממשלה רק מחצית מהיקף הקרקעות שהיתה צריכה למכור. התוצאה ידועה: היצע קרקעות נמוך פגש תנאי מימון חלומיים וחריגים בשלוש השנים האחרונות - שהזניקו את מחירי הדיור בעשרות אחוזים. אלה מתווספים למס ישיבות, מסי אברכים וכיוצא באלה מסים המושתים על מעמד הביניים העמל והמשרת בצבא, וכולם נובעים ממדיניות ממשלתית.

יש עוד מסים רבים שאנו משלמים כתוצאה ממבנה שוק לא תחרותי: יש מס כרטיסי אשראי, שבא לידי ביטוי בריביות גבוהות למגזר הצרכני, ומס דמי ניהול מופקעים בביטוחי חיים שגודע לנו שליש מהפנסיה, ויש מס סלולרי ששילמנו בשנים האחרונות באמצעות דמי קישוריות גבוהים וחסמי מעבר יקרים להחריד, ויש מס של רשתות השיווק ששולטות בשטחי מדף ומונעות הכנסת מוצרים זולים, ויש מסי דלק יקרים המכונים עמלת שיווק, ויש את המס הקבוע של חשבון החשמל שמתייקר בכל פעם שיש בור במאזני החברה (אף שעובדיה הם השכירים הכי עשירים בישראל). ומה תגידו על "מס שירות ממשלתי יקר ומנופח" שאנו משלמים עקב אי-יישום הרפורמה בשירות הציבורי? זה הרי צעד שמסתיר פוטנציאל עצום לשיפור השירות הממשלתי וייעולו. ומה עם מס נפוטיזם שאנו משלמים עבור שירותי הנמלים ורשות שדות התעופה שלנו?

אם תשאלו את שלי יחימוביץ', אלה מסים נהדרים שמייצרים מקומות עבודה. היא צודקת. אנחנו מייצרים הרבה מאוד מקומות עבודה באמצעות מחירי ומסי קוטג', דלק, תקשורת וכדומה שאנחנו משלמים, אבל זה מה שהביא לנו את המחאה הציבורית. חוסר היכולת של הציבור הישראלי לממן את המסים האלה, את חלק ממקומות העבודה המופרכים האלה, את חלק מהסקטורים הטפילים בכלכלה ובחברה הישראלית.

אם הממשלה היתה מטפלת באמת במפגעי המס האלה, היה אפשר להמשיך ולהעסיק כמה מאות עובדים באריזת טונה ולשלם את מס הטונה בלי בעיה. עם זאת, השיטה הפוליטית היא כזו שבמקום לטפל במוקדי הבזבוז ויוקר המחיה הגדולים באמת, 500 עובדים שאורזים לנו קופסאות טונה ילכו הביתה. זה מה שהממשלה העלתה בחכתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#