בכיר בליהמן ברדרס לשעבר: פעם וול סטריט היתה מקום מכובד - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בכיר בליהמן ברדרס לשעבר: פעם וול סטריט היתה מקום מכובד

הרווי קרוגר: זאת תעשייה אגרסיבית שיצרה עסקות ענק בעייתיות; הנאמנות היא לעצמך ולבנק שעבורו אתה עובד

2תגובות

הרווי קרוגר היה במשך שנים איש עשיר, אפילו מאוד. כשמילא תפקידים בכירים בבנק ההשקעות ליהמן ברדרס הוא הרוויח מיליוני דולרים, והיה אחד התורמים הגדולים למוסדות יהודיים וישראליים. אבל ב-2008, עם התמוטטות הבנק, נגמרה החגיגה. קרוגר אמנם לא נזרק לרחוב, אבל הפסיד חלק ניכר מהונו - 70% לפי הערכותיו.

מובן שמצבו של קרוגר, 82, טוב בהרבה ממצבם של אמריקאים רבים, אך הוא אומר כי כיום הוא כבר לא נמנה עם ה-1% שנגדם מפגינים עשרות אלפים בארה"ב. "היו אנשים שהפסידו הכל. למזלי, שמתי כסף בצד במקומות אחרים, כך שלא פשטתי את הרגל ועדיין יש לי כסף. פעם הייתי עשיר, עכשיו אני לא, אבל יש לי מספיק כסף כדי שהמשפחה תוכל להתקיים וכדי לשלוח את נכדיי לבתי ספר.

דן קינן

יש אנשים שהיו נשברים מזה, וכמה מהשותפים בליהמן נזרקו לרחוב. אני הצלחתי ללמוד לחיות עם זה. וכן, חזרתי לעבודה. הבעיה היא שההפסדים הכספיים פוגעים בפעילות הפילנתרופית שלי. התחייבתי לאוניברסיטת תל אביב, לאוניברסיטה העברית, לאוניברסיטת קולומביה, לבית התפוצות. כואב לי שאני לא יכול לתרום למוסדות אחרים".

קרוגר, שמכהן כיום כסגן יו"ר בנק ההשקעות ברקליס קפיטל, הוא אחד מבנקאי ההשקעות המצליחים של ליהמן בכל הזמנים. אין רבים שרשמו בוול סטריט - תעשייה שמכניסה הרבה כסף לבכיריה, אך גם ידועה כאוכלת עובדיה - קריירה ארוכת שנים כמו זו שלו.

לקרוגר יש גם תפקיד משמעותי בתולדותיה של מדינת ישראל: הוא טווה את הקשרים הראשונים בין וול סטריט והשווקים הפיננסיים בארה"ב לבין ממשלת ישראל באמצעות הנפקת אג"ח בשווי מיליארדי דולרים והנפקתן של חברות ישראליות. בתקופות מסוימות אפשר היה לכנות אותו "המנפיק של המדינה". הוא עבד עם טבע, דלתא גליל, בנק לאומי, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, צים, אורמת, קומברס וחברות רבות אחרות.

יש לו חברים רבים בעולם העסקים הישראלי והוא מכיר היטב את הצמרת הפוליטית: הוא העריץ את יצחק רבין, הוא ידיד אישי של אהוד אולמרט ולא מחמיץ הזדמנות להיפגש עם שמעון פרס. כשליהמן חגג ב-2007 עשור חמישי של פעילות בישראל נערך בנמל תל אביב אירוע חגיגי לכבודו של קרוגר, שייסד את הפעילות המקומית. כל המי ומי היו שם: אלי יונס, יעקב פרי, נוחי דנקנר, יצחק תשובה, דב מורן, אלי הורביץ, ישראל מקוב, רוני חזקיהו, רפי איתן, יוסי ביילין, רון חולדאי ורבים אחרים.

אבל כשליהמן קרס ב-2008, אחד האירועים הדרמטיים במשבר הפיננסי העולמי, קרוגר קיבל יחס זהה לזה שקיבלו שאר העובדים. "אמרו לי 'קח ארגז ושים בו את החפצים שלך כמו כולם'. אז עשיתי את זה".

מה אתה חושב על הקריסה?

"אני חושב שליהמן הוקרב. זה לא היה נחוץ. האם נעשו שם דברים שלא היו בסדר? ייתכן. בשנתיים שקדמו לנפילה כיהנתי כסגן יו"ר אמריטוס ולא הייתי בסוד העניינים. המשכתי לבוא למשרד, עבדתי, אבל לא הייתי בתפקיד פעיל בצמרת החברה. הבאתי עסקים. עשיתי כסף. נהניתי מהעבודה אבל לא הייתי קרוב לצלחת".

לאחר נפילתו של ליהמן, הציע בנק ההשקעות ברקליס קפיטל לקרוגר להצטרף לשורותיו. בבנק הבינו שקשריו של קרוגר שווים הרבה מאוד כסף, למרות גילו המתקדם. "האמת היא שבנק אחר הציע לי חבילת שכר גבוהה יותר, כפולה מזו של ברקליס. אבל ברקליס איפשרו לי להביא אתי קבוצה של אנשים שיקרים לי מאוד.

דן קינן

חוץ מזה, אם לא אעבוד - אמות. כל חיי עבדתי מ-6:00 עד 23:00. כשהתחתנתי עם קוני לפני 60 שנה, היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת להכין לי ארוחת צהריים מדי יום. אז אני ממלא את רצונה ומבלה את זמני במשרד".

"עזבתי כי עשיתי מספיק כסף"

קרוגר נולד ב-1929 בניו ג'רזי. הוא למד משפטים, וב-1953 החל את דרכו בחברת עורכי הדין קראבט. לאחר שש שנים הוא החליט לשנות כיוון ונהפך לבנקאי השקעות בחברת קוהן, לוב אנד קו, שבאותם ימים התגאתה במוניטין משובח, בדומה לגולדמן סאקס לפני המשבר הפיננסי.

בתחילת שנות ה-70 הוא מונה לראש מחלקת בנקאות ההשקעות של קוהן, לוב אנד קו, ובין לקוחותיו היתה משפחת רוקפלר. מאוחר יותר הוא עמד בראש החברה וב-1977 היה אחראי למיזוג בין בית ההשקעות שלו לליהמן. לימים הוא נהפך לראש מחלקת בנקאות ההשקעות של ליהמן, ובהמשך התמנה לסגן היו"ר.

ב-1993 הקים קרוגר את השלוחה הישראלית של ליהמן, ופיתח מערכת יחסים מיוחדת עם העובדים בה. הוא אף הציל את הקבוצה מחיסול כשליהמן פשט את הרגל: הקבוצה הישראלית היתה היחידה מחוץ לארה"ב שברקליס קפיטל השאיר על כנה. "שמעתי שברקליס מנהלים משא ומתן לקניית ליהמן ושהם פנו לבית המשפט לפשיטות רגל בבקשה לקנות רק את נכסי ליהמן בצפון אמריקה.

פניתי לנוגעים בדבר בליהמן ובברקליס, אמרתי להם שבנינו עסק פעיל ומרוויח בישראל, ושזו תהיה טעות לוותר על הקבוצה הישראלית. הסברתי שאני חייב לאנשים שם, כי הם עשו עבודה מצוינת, הם הילדים שלי. אמרו לי שזה לא יוכל לעבוד. לא הרפיתי ואמרתי להם ששני בנקים מעוניינים בקבוצה הזאת ושוויתור עליה יעלה להם כסף רב, כי הם מחויבים לשלם את שכר הדירה וייאלצו לשלם פיצויים לעובדים. לבסוף אנשי ברקליס צירפו את ישראל לחבילה של צפון אמריקה. בדיעבד, זאת היתה ההחלטה הנכונה, כי ברקליס ישראל מתרחבת יפה".

תומר אפלבאום

"שיהיה ברור", אומר איש וול סטריט המכיר היטב את קרוגר, "וול סטריט היא מקום ברוטלי. כדי להצליח כמו קרוגר אתה חייב להיות אובססיבי, אגרסיבי ונטול רגישויות. אתה משרת הרבה אדונים וזה עסק מורכב מאוד. אתה לא יכול לשרוד בעולם הזה במשך כל כך הרבה שנים כ'מיסטר נייס גאי'. אתה לא יכול להיות ילד נחמד בסביבה של זאבים. השאלה היא אם אתה יכול לשרוד בעולם הזה בלי לאבד צלם אנוש, וקרוגר לא איבד צלם אנוש".

"קרוגר עשה דברים חסרי תקדים", אומר איש וול סטריט אחר. "העובדה שהוא נהפך למנכ"ל קוהן, לוב אנד קו, שהיה בית השקעות בבעלות ובניהול משפחתי, אף שלא היה בן משפחה - היתה דבר יוצא דופן. נכון שאתה צריך להיות בנקאי טוב, אבל אתה צריך להיות בראש ובראשונה פוליטיקאי מתוחכם. אתה צריך לדעת ליצור את הבריתות הנכונות ולעבור מברית אחת לשנייה. במקום כמו וול סטריט, שמשתנה ללא הרף, אתה חייב להישאר רלוונטי ולפעול בחוכמה. קרוגר מומחה לכך. ולזה צריך להוסיף אלמנט נוסף: הוא תחרותי במידה בלתי רגילה".

ב-2006 החליט קרוגר לפרוש מליהמן, ומונה לסגן יו"ר אמריטוס. הוא המשיך לעבוד והביא לבנק עסקות, אבל עסק בעיקר בעבודה פילנתרופית. "עזבתי כי עשיתי מספיק כסף", הוא אומר. כיום הוא מביט על וול סטריט במבט ביקורתי: "וול סטריט השתנתה באופן רדיקלי. לאחר האירועים בשווקים הפיננסיים, דברים היו צריכים להשתנות - אבל הם לא השתנו. ראשי וול סטריט ממשיכים לקבל משכורות ובונוסים גבוהים.

כשנכנסתי לעסקי הפיננסים, וול סטריט היתה מקום מכובד, אבל זה השתנה. תאוות הבצע השתלטה עליה. זו תעשייה אגרסיבית שיצרה עסקות ענק בעייתיות שהובילו לנפילתם של מוסדות פיננסיים. גדלתי בסביבה שבה הנאמנות הופנתה ללקוחות. כיום הנאמנות היא לעצמך ולבנק שעבורו אתה עובד. לא הייתי רוצה שילדיי יעסקו במקצוע הזה".

קרוגר לא מפנה אצבע מאשימה רק כלפי התעשייה שבה עבד שנים, אלא גם כלפי הממשל האמריקאי. "הממשל לא מתפקד, הסנאט והקונגרס משותקים. נראה שהדמוקרטים והרפובליקאים מוכנים שהמדינה ליפול כדי לספק את האגו שלהם. כולם יודעים שזה מצב מביש, אך איש לא עושה דבר בעניין. אני מודאג בנוגע לעתידה של ארה"ב. הממשל טוען שהאבטלה היא 9%, אבל בפועל מדובר כנראה ב-18%.

תומר אפלבוים

"הקולגות שלי לא מעוניינים ברגולציה חזקה יותר, אבל לדעתי אין ברירה. הנשיא ברק אובמה יכול היה לעצור את תאוות הבצע. כשהבנקים היו זקוקים לסיוע, הוא יכול היה לבקש מהם לסייע בבניית הכלכלה או לשנות את הכללים לקבלת משכנתאות כדי שאנשים יוכלו לשמור על הבית שלהם. למה אובמה לא עשה דבר? אני לא יודע".

מה דעתך על תנועת המחאה Occupy Wall Street?

"אני מבין את כאבם. אנשים רעבים ללחם, מאבדים את מקום העבודה שלהם ואת בתיהם. הבעיה היא שאיש לא יודע מה בדיוק הם רוצים, ולפעמים נראה שהם עצמם לא יודעים מה הם רוצים. אבל אסור לנו לבטל את תנועת המחאה: ההיסטוריה מראה שכאשר העם כועס, הדמוקרטיה נופלת והדיקטטורה עולה.

תחושות קשות בציבור עלולות להביא לדברים שאנחנו לא יכולים לצפות. ובכל זאת, אני חושב שארה"ב היא המקום הטוב ביותר לחיות בו. זאת מדינה נהדרת, אך אני חושש שאנחנו עלולים להגיע לעימות פיסי".

למי תצביע בבחירות לנשיאות?

"כל בני משפחתי דמוקרטים, אבל אובמה איכזב אותי. הוא הוכיח שהוא חסר ניסיון ותמים, אדם חכם שמתנהג בצורה לא חכמה. כשהצונאמי הכלכלי פגע בנו, הוא יכול היה ללמוד ממה שעשה פרנקלין דלאנו רוזוולט בתקופת השפל הגדול: הוא יצר מקומות עבודה. אבל אובמה לא עשה את זה. לכן אני לא יודע למי אצביע".

"אני לא עושה לכם טובה"

עד שנות ה-60 לא היה קרוגר מחובר ליהדות או לישראל. השינוי התרחש כשקון, לוב אנד קו ביקשה ממנו לנסוע לישראל כדי לסייע לבנק לאומי לגייס הון בחו"ל. "פגשתי את הישראלים וחוויתי הארה: הבנתי שאני מחפש את עצמי. כשביקרתי בישראל כעבור שנה התחלתי ללמוד מי אני ומה אני. נהפכתי ליהודי גאה, ומאז אני מקדיש את חיי לעתידה של ישראל. חשוב לי שישראל תשרוד. אני לא עושה את זה בשביל הכסף. נכון שבמשך השנים הרווחנו הרבה מהפעילות בישראל. שיהיה ברור: אני לא עושה לכם טובה. אני עושה טובה לעצמי".

ב-1983, כשישראל היתה במצב כלכלי קשה והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, הוא פגש את סטנלי פישר, שהיה אז כלכלן צעיר. לימים נהפכו שלושת הבנקים הגדולים בישראל ללקוחות שלו, והוא גם נהפך ליועץ רשמי ולא רשמי של ממשלת ישראל.

ב-1987 הלך קרוגר צעד אחד קדימה, כשהיה מעורב בשתי הנפקות ישראליות שפתחו את הדלת לוול סטריט: אלרון-אלביט וטבע. אלה אמנם היו הנפקות קטנות, אבל הן החלו רומן מתמשך בין העסקים הישראליים לבין וול סטריט. "הרעיון מאחורי ההנפקה היה שיהודים יקנו את המניות של החברות הישראליות", מסביר קרוגר.

"גילינו שיהודים מוכנים לתרום כסף לישראל, אבל בענייני עסקים הם פועלים באופן מחושב. האמת היא שזה הדבר הנכון לעשות: אם אתה רוצה להיות משקיע אז תהיה משקיע. באותם הימים, לאחר הרפורמות של 1987, אנשים היו מוכנים להשקיע בישראל ובחברות ישראליות. וול סטריט לא היתה מעוניינת אז להתעסק עם ישראל ועם חברות ישראליות.

"האמת היא שלא רציתי לקחת את כל עסקי ההנפקות בישראל לעצמי. רציתי לשתף אחרים, כדי ליצור לישראל מעמד חזק יותר בשווקים הפיננסיים. לכן לקחנו סיכונים כספיים. ב-1987 פניתי לבנקי השקעות אחרים והצעתי שננפיק חברות ישראליות ביחד. לקחנו את כל הסיכון על עצמנו, כי רציתי שישראל תיהנה מקשרים עם בנקים אחרים. אולי לא יאמינו לזה, אבל לא רציתי את כל העסקים לעצמי".

יש לך קשרים פוליטיים בישראל. כיצד זה השפיע על העסקים של ליהמן?

"זה בהחלט סייע. במשך השנים הכרתי את האנשים המרכזיים בפוליטיקה, אבל אף פעם לא שילמתי לאיש כדי לעשות עסקים. תמיד פעלתי לפי החוק והכללים".

חווית אכזבות בישראל?

"אני יודע שאומרים שקשה לעשות עסקים בישראל, אבל אני לא התקשיתי. לא רימו אותי. נכון, בישראל המשא ומתן קשה, אבל זה חלק מהתרבות המקומית. אומרים שאין מנהלים טובים בישראל, אבל זה לא נכון".

במקביל לפעילות הפיננסית של קרוגר בישראל, הוא השתלב בפעילות פילנתרופית. ב-1983-1992 הוא כיהן כיו"ר מועצת הנאמנים של האוניברסיטה העברית, והוביל מהלכים לגיוס 450 מיליון דולר בשנתיים וחצי. עם זאת, האוניברסיטה לא הצליחה להימנע מפיטורי עובדים. "לא היתה ברירה", אומר קרוגר. "האוניברסיטה היתה במצב קשה והיינו צריכים לנקוט צעדים קשים".

כיום הוא מכהן כיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. צבי גליל, הנשיא הקודם של האוניברסיטה, פנה אליו כדי שיעשה סדר בענייניו של חבר הנאמנים. קרוגר סירב תחילה, ובסופו של דבר הסכים לעמוד בראש ועדה לאיתור יו"ר. ידידו דב לאוטמן הפעיל עליו לחץ שיקבל את המינוי בעצמו, ואמר שקרוגר יהיה המתאים ביותר לתפקיד. קרוגר הסכים לבסוף, וכיום הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו לאוניברסיטה.

"אני רוצה שישראל תשרוד", הוא מסביר, "וזה יקרה אם תהיה לה מערכת חינוך טובה. סוד ההישרדות של ישראל הוא המוח של אזרחיה. עבדתי עם יצחק תשובה במימון פרויקט הגז שלו, ואני מקווה שהחברה תרוויח כסף. אבל כוחה של ישראל לא נמצא בגז אלא בשכל. אתה לא יכול להגיע לתוצאות ללא מערכת חינוך טובה. מבחינתי, אוניברסיטת תל אביב היא מקום שצריך לתת לו עדיפות. היא חייבת להיות חזקה כדי שישראל תהיה חזקה.

"אחת הבעיות הגדולות של ישראל היא בריחת המוחות. הבעיה היא שאם אוניברסיטה מקבלת סיוע מהממשלה, היא צריכה לשלם שכר זהה לכולם. הייתי רוצה שאוניברסיטת תל אביב תשלם לפי האיכות. מאות אנשי אקדמיה ישראלים חיים בארה"ב. הממשלה אומרת שהיא רוצה להחזיר אותם, ואני אומר שהיא לא תוכל לעשות זאת אלא אם תשלם להם כמו שצריך.

"המצב באוניברסיטאות בישראל מידרדר. אם היו מפנים לאוניברסיטאות אחוזים ספורים מתקציב הביטחון המצב היה משתנה. באופן כללי, החינוך בישראל במצב קשה, והיא נמצאת במקום נמוך בדירוג העולמי.

"אני חולם להפוך את בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב לאחד מהטובים בעולם. בישראל יש כמה בתי ספר בינוניים למינהל עסקים, ויש אחד בתל אביב שהוא הכי טוב בישראל - אבל לא מספר אחת בעולם. אני רוצה שהוא יהיה ברמה של הרווארד, קולומביה וסטנפורד. הוא צריך להיות המגנט שימשוך את הטובים שבטובים. זה יעלה 60 מיליון דולר, ויש שחושבים שחצי מזה יספיק".

האם אתה מרוצה מהיחסים בין יהודי ארה"ב לישראל?

"רבים שואלים אותי אם הדור הצעיר היהודי בארה"ב מתנתק מישראל. אני חושב שזה נכון, ואני מתכוון בעיקר ליהודים הלא אורתודוקסים, שהם 80% מהקהילה היהודית. הדור הצעיר פחות קשור לישראל, וזה הולך ומחמיר. אבל צריך להביא בחשבון שגם הצעירים בישראל מתעניינים פחות במתרחש בקהילה היהודית האמריקאית.

"באופן כללי, מבוגרים וצעירים כאחד חשים חוסר שביעות רצון לגבי התפקוד של ממשלת ישראל, למשל בנוגע לחוקים אנטי דמוקרטיים וחוקי 'מיהו יהודי'. יש שחושבים שישראל לא עושה מספיק למען השלום. הצעירים האמריקאים לא משמיעים קול, כי לא אכפת להם ממדינת ישראל. זה עצוב - אבל זו המציאות".

הזדהית עם מחאת האוהלים?

"בישראל קיים פער גדול בין העשירים לבין שאר העם, אבל אני צריך להיזהר. אני לא יכול לנקוב בשמות, כי מדובר בלקוחות שלי. אומרים לי שאנשים בישראל עובדים ולא מצליחים להאכיל את בני המשפחה שלהם.

אם זה נכון, זה רע - כי ישראל היא מדינה עשירה. דבר עם פישר והוא יגיד לך שלישראל יש רזרבות אדירות. בעיניי, העוני לא עולה בקנה אחד עם החלום הציוני. הממשלה והכנסת יכולות לפעול בדרכים שונות כדי לצמצם את הפערים. שיהיה ברור: קפיטליזם לא יכול לשרוד במדינה שיש בה אנשים רעבים או חוקים אנטי דמוקרטיים".

"ישראל היא חלק גדול מעולמי"

קרוגר נשוי לקוני מזה 59 שנה, ולהם שלוש בנות ושישה נכדים. בתו ליז היא חברת הסנאט של מדינת ניו יורק; קאתי היא אמנית, משוררת ומורה לחינוך מיוחד שעובדת בפילדלפיה; ואביגיל היא אם במשרה מלאה.

לפני 24 שנה ספג קרוגר מכה אישית קשה, כשבנו פיטר, שעבד כראש המחלקה לריהוט אירופי בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס, נפטר כתוצאה מסיבוכים של מחלת האיידס. "לפני שהוא נפטר, הוא ביקש ממני שאפרסם בעיתון הספד ושאציין שם את סיבת המוות", מספר קרוגר. "זה היה דבר יוצא דופן באותם הימים, כשהסטיגמה על חולי איידס היתה כל כך חזקה. פיטר רצה שכולם יידעו. לאחר מותו קיבלנו מאות מכתבים מאנשים שהודו לנו על ההספד הזה".

בחודשים האחרונים לחייו של פיטר, קרוגר בילה לצדו שעות ארוכות. בימים שעוד היה מסוגל לדבר, הוא הציב בפניו אביו בקשה מפתיעה: לא להנציח את זכרו בישראל. זה היה הדבר האחרון שקרוגר ציפה לשמוע מבנו. לאחר מותו שוחח על העניין עם שלוש בנותיו, והן הסבירו לו: "דיברנו על זה בינינו. נתת הרבה מאתנו לישראל, אולי יותר מדי".

אין

האב כיבד את בקשתו של בנו: הוא הקים קליניקה על שם בנו בבית החולים בית ישראל בניו יורק והעניק מלגות על שמו בבית הספר קופר יואיט, אך לא הנציח את זכרו בישראל. "זה היה קשה מאוד. ישראל כל כך חשובה לי, חלק גדול מעולמי. זה היה נורא".

אבל לאחר 18 שנה החליט קרוגר להפר את ההבטחה, בעקבות ביקור בתיכון עירוני ז' ביפו. "ראיתי את העבודה הנהדרת שהם עושים שם, וחשבתי שזו ההזדמנות להנציח את זכרו של פיטר - לתרום ספרייה וחדר מוסיקה לבית הספר. הפרתי את ההבטחה כי ידעתי שאם פיטר היה חי הוא היה מסכים לתרום למקום כל כך מיוחד. אני חושב שזה זיכרון נהדר לפיטר.

"מחלתו ומותו של פיטר היו התקופה הקשה בחיי. זה שינה אותי. האם זה הפך אותי לנחמד יותר? לא. האם זה הפך אותי לאמביציוזי פחות? לא. האם זה הפך אותי לסובלני יותר? כן, באופן משמעותי. רך יותר? כן. אני מנסה לעזור לאנשים יותר מתמיד, כי כך הוא רצה. אני מבין יותר את חולשותיהם של אנשים. מותו של פיטר היה כל כך לא הוגן. אם יש אלוהים, כנראה שהוא עסוק מדי מכדי לדאוג לנו. יש לו דאגות גדולות יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#