לקשור את דמי הניהול לביצועי המוסדיים - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לקשור את דמי הניהול לביצועי המוסדיים

האינטרס המניע את החברות המנהלות את החיסכון הוא הרווח של עצמן, לא של החוסך

20תגובות

>> פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, הציג באחרונה בכנס של בנק ישראל את גרף הגידול של שוק איגרות החוב של חברות בישראל, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, בעשור האחרון. זהו גרף מדהים בשיפוע החד שלו: עד 2003 היקף השוק של אג"ח החברות בישראל היה מהנמוכים בעולם המפותח, וגודלו היה 2%-3% מהתוצר הלאומי.

החל ב-2004, עם או בלי קשר לוועדת בכר, החל שוק אג"ח החברות להתפתח בקצב מסחרר. עד 2007 זינק השוק הזה להיקף של 26%-27% מהתוצר - פי עשרה בתוך ארבע שנים, ותוך הפיכתה של ישראל לשיאנית עולמית בהיקף שוק אג"ח החברות שלה.

"שיעור גידול אג"ח החברות דומה לזה של MBS בעולם", אמר על כך אקשטיין, והרמז היה ברור. בועת אג"ח המגובות מסוג MBS התנפחה בקצב מסחרר בשלוש השנים של 2005-2008, עד שהתפוצצה והביאה לפרוץ המשבר הפיננסי העולמי. אקשטיין, בשם בנק ישראל, רומז כי אג"ח החברות בישראל התנפח לבועה לא פחות מסוכנת מה-MBS.

אמיל סלמן /ג'יני

אין זה סוד כי בנק ישראל לא מתרשם מאיכות ניהול הסיכונים בשוק ההון בישראל. זה קצת עניין של אגו ותחרות בין רגולטורים - המפקח על הבנקים בבנק ישראל מחד גיסא והמפקח על הביטוח במשרד האוצר מאידך גיסא - וזה קצת עניין של ההצלחה היחסית של הבנקים הישראליים בצליחת המשבר הפיננסי העולמי, לעומת הבעיות הקשות שנחשפו בשוק ההון הישראלי. ראו המשבר הנמשך של הסדרי החוב כהמחשה לכך.

שני השיאים ששוק ההון הישראלי הצליח לשבור בתוך חמש שנים - גם ליהפך לשיאן עולמי בגודלו של שוק אג"ח החברות וגם ליהפך לשיאן עולמי במספר הסדרי החוב ובשיעור הגבוה של ההפסדים הנובעים מהם - מלמדים על תמחור סיכונים שגוי של הגופים המוסדיים. העובדה שתמחור הסיכונים השגוי הזה נעשה על חשבון כספי הפנסיה של החוסכים הישראלים, אינה מעודדת.

רק שזה כבר חלב שנשפך. השאלה המעניינת היא איך משפרים את תמחור הסיכונים של הגופים המוסדיים ואת איכות ניהול תיק ההשקעות שלהם מפה והלאה. ההצעה המיידית המתבקשת היא להעתיק את מה שהצליח בבנקים - מודלים של ניהול סיכונים, שהפיקוח על הבנקים דורש מהבנקים להפעיל - לגופים המוסדיים בשוק ההון. זאת כנראה הצעה טובה ששווה לבחון אותה בכל מקרה, אבל היא עדיין לא תוכל לגשר על השוני העקרוני בין הבנקים לבין הגופים המוסדיים: הבנקים מסכנים את הכסף שלהם (ההון העצמי שלהם) כאשר הם מעמידים אשראי, ולעומת זאת הגופים המוסדיים מסכנים רק את הכסף של אחרים (החוסכים לפנסיה).

לפיכך, ההבדל המהותי בין הבנקים לגופים המוסדיים הוא כמו ההבדל בין שכיר לעצמאי. שכיר עובד בשביל הבוס שלו, וידאג לעשות את המינימום ההכרחי כדי לשרוד בעבודה. עצמאי עובד עבור עצמו, ולכן ישקיע את כל כולו בהצלחתו. באותה מידה, הגופים המוסדיים אינם מסכנים את הכסף של עצמם. דמי הניהול הרי יזרמו לכיסם בכל מקרה, בין אם הביצועים שלהם טובים ובין אם הם ירודים. בוודאי שהדברים נכונים בעידן של פנסיית חובה. לפיכך, מידת ההשתדלות של המוסדיים עבור העמיתים שלהם היא מוגבלת. האינטרס המניע את החברות המנהלות את החיסכון הפנסיוני הוא מקסום הרווח של עצמן, לא מקסום הרווח של החוסך.

כדי שזה ישתנה, חייבים להביא לכך שהאינטרס של מנהלי הגופים המוסדיים יתלכד עם זה של החוסכים שלהם. צריך שמנהלי ההשקעות והחוסכים יהיו שניהם בסירה אחת. יש כמה דרכים להגיע לכך, וכולן צריכות להישקל ברצינות יתרה.

האחת, לחייב את הגופים המוסדיים להשקיע מההון העצמי שלהם בתיקי החיסכון הפנסיוני שבניהולם, ובכך להשוות את מצבם לזה של הבנקים. הבעיה היא שזה קשה מאוד ליישום, מאחר שכל גוף מוסדי מנהל כמה תיקי חיסכון פנסיוני (איך נגרום לכך שהאינטרס שלו יהיה שווה בכל התיקים השונים?). קושי נוסף הוא שהון עצמי עולה כסף. המשמעות היא שהצעה כזו, שתביא לשיפור איכות הניהול, תחייב את ייקור דמי הניהול.

השנייה, לחייב את הגופים המוסדיים להבטיח תשואת מינימום ארוכת טווח לחוסכים שלהם. נניח, תשואה שנתית ריאלית של 2% עד לגיל הפרישה. גם ההבטחה הזו, חייבים לציין, מחייבת את הגופים המוסדיים בהחזקת הון עצמי - כדי שתהיה להם כרית הון שממנה הם יוכלו להשלים לתשואה של 2%, במקרה של הפסדים - כך שגם היא תביא לייקור דמי הניהול.

השלישית, לשנות את מודל דמי הניהול ולקשור אותו לביצועים. משמע, לתת לגופים המוסדיים רק דמי ניהול מינימליים, שיבטיחו להם החזר הוצאות בלבד. כל הרווח שלהם יקשר ברווח שהם ישיגו לעמיתים שלהם. מאחר שהעמיתים שלהם חוסכים לפנסיה, ולכן מעוניינים ברווח לטווח ארוך, גם קשירת הביצועים של המוסדיים תהיה לטווח הארוך - נניח, הם יקבלו שיעור מסוים מתשואת התיק במשך עשר השנים האחרונות, כאשר כל שנה נבדקת עשר שנים אחורה. כך יהיה למוסדיים תמריץ לנהל את תיק ההשקעות שלהם, תוך הסתכלות רק על רווח ארוך טווח - דבר שישפיע כמובן על בחינת הסיכון שלהם.

הבעיה עם המודל הזה שהוא לא ממש נוסה בשום מקום בעולם, ושהניסיון שהיה אתו בישראל - פוליסות הביטוח מסוג משתתפות ברווחים שילמו לחברות הביטוח 15% מהרווח של התיק (לאחר ניכוי הפסדים) - לא היה מוצלח. הפוליסות המשתתפות ברווחים בעיקר הניבו דמי ניהול גבוהים מאוד לחברות הביטוח, של עד 3%, ולא הביאו לשיפור ניכר באיכות תיק ההשקעות. עם זאת, ייתכן, שהדבר נבע מהגדרה לא נכונה של ההשתתפות ברווח (רווח שנתי, ולא רווח ארוך טווח של עשר שנים). בכל מקרה, גם המודל הזה צפוי להביא להתייקרות דמי הניהול, לא להוזלתם.

במקום להוזיל את דמי הניהול, וכנראה לדרדר עוד יותר את איכות ניהול תיק החיסכון הפנסיוני, אפשר וצריך להשתמש בדמי הניהול כמנוף לשיפור התפקוד של הגופים המוסדיים. לא ברור איזה מהמודלים הוא מוצלח יותר בשיפור איכות הניהול, אבל ברור ששלושתם צריכים להישקל בכובד ראש - על אף שהם יקרים.

-

MBS - אג"ח מגובות משכנתאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#