כפור אימים ביום שישי ה-13 - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כפור אימים ביום שישי ה-13

במקום לשבת תחת הפוך רצנו כמו מטורפים תחת שבר ענן שאיים להטביע אותנו

2תגובות

את אחר הצהריים של יום שישי ה-13 ביליתי עם 23 משוגעים נוספים במגרש כדורגל בכפר סבא. החבורה שלנו, שנפגשת פעם בשבוע לשעתיים וקצת של משחק כדורגל עד הקצה, הלכה הפעם הכי רחוק שאפשר. בזמן שזוגות התכרבלו להם מתחת לפוך, ילדים הכינו לעצמם כוס שוקו חם ועובדי חברת החשמל הפעילו עוד תנור, אנחנו רצנו כמו מטורפים תחת שבר ענן שאיים להטביע אותנו.

כדורי ברד היכו, הרעמים החרישו אוזניים, אלוהים הבהיר כי אינו רוצה אותנו על הדשא, אבל המשכנו לשחק כמעט עד לדקה האחרונה. ארובות השמים לא עשו רושם על דודו, השופט-שחקן שלנו, אלא דווקא התוצאה. כל עוד היתרון של קבוצתו היה מבטיח, סביר שהמשחק היה נמשך גם במצב של סופת שלגים. אלא שלמזלנו, הקבוצה היריבה החלה לצמצם את הפער, ואז הלכאורה דואג לבריאות השחקנים מיהר לסגור עניין ושלח אותנו לסככה.

חוויה כזאת יכולה לגרום לך רק לדבר אחד: לרצות להגיע מהר הביתה, לדפוק מקלחת חמה, לפרק ארוחת שישי, להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. החזאים הרי הבטיחו המשך מזג אוויר סוער במיוחד, וברדיו, בטלוויזיה וברשת לא הפסיקו ללהג על סופת השלגים ברמת הגולן ובחרמון. מה כבר יכול לגרום לי לוותר על האפשרות להיתקע בחדר השינה עם הבלונדה הנחשקת שלי, וליהנות משנת לילה מפנקת בואכה תנומת צהריים ששמורה לימי חורף שכאלה? עמרי ועלמה, אלא מה.

כבר בצהרי שישי קיבלתי הודעה כי משחק הליגה של עמרי מחר מבוטל. לעלמה לא היתה מתוכננת איזו מסיבת יום הולדת, ועל פי מיטב הערכתי ובהתאם לתחזיות שהרצתי בראשי, צפיתי כי משפחת ברזל עלולה להיתקע בבית כל השבת. ולדבר הזה יש משמעות אחת: ברוכים הבאים לגיהינום. לא משנה מה הקטנים יבטיחו ולאיזה סוג של שלום הם מתחייבים, הדברים האלה הם בבחינת הבטחות שנכתבו על השלג. שלג דאשתקד. יש להם כוונות טובות, זה בטוח, אבל איכשהו המציאות תמיד דופקת אותן. הניצוץ יגיע משום מקום, הגפרור יידלק, אבק השריפה יבער והפיצוץ יופיע במלוא כיעורו. אגב, גם עינת ואני תחת אותה קורת גג ליותר משש שעות עם עיניים פקוחות לרווחה זאת סכנה ברורה ומיידית.

בדרך חזרה לתל אביב גמלה בלבי ההחלטה לשווק לחבורה טיול של שבת בחיק הטבע. חשבתי שרמת הגולן תהיה שיחוק אמיתי. הטלטולים בדרכים, כך למדתי, מרדימים את כל השלושה ממושכות, כך שרעשים מהמושב האחורי או קילוחי דם שלהם לעבר הקבינה צפויים לכל היותר ממחלף גלילות עד לחבצלת ואחר כך מצומת גדות בואכה מג'דל שמס. אם אני מרביץ את הקטעים האלה על 150 קמ"ש, זה יוצא משהו כמו 50 דקות בלתי אפשריות. לא מציאה, אבל טוב עשרות מונים מהסתכנות ב-16 שעות בין ארבעה קירות. אם כבר - 4X4 עדיף בטבע מאשר בבית.

אולה גליקין

אני מאוהב בחורף. קצת מוזר עבור מי ששורשיו ההיסטוריים נמצאים דווקא ביבשת השחורה והשחונה ובאסיה, אבל ייתכן שמדובר בסוג של חסך. החום של הקיץ מטריף אותי, הקור דווקא מרגיע. ולכן, בזכות הנופים, הזרימה בנחלים, הרמה שכוסתה שלג ומערכת היחסים הטעונה והנפיצה בין בני משפחת ברזל ביכרתי לצאת אל הסופה הגדולה על פני טמפרטורות הרתיחה שהיו צפויות בסלון שלנו.

כשחזרתי מהכדורגל קיימתי תחילה את מה שהבטחתי לחברי למשחק שעה קודם. "אני", אמרתי להם, "נכנס הביתה ואומר לעינת 'מותק, בגדתי בך'. עדיף כך", הצעתי להם להצטרף אלי, "כי אף אשה נורמלית לא תאמין לכם ששיחקתם". עינת לא התרשמה. בוגד, לא בוגד, דווקא בשישי הזה האפשרות האמורה לא הטרידה אותה. היא כבר היתה עמוק בתוך כיבוי השריפות בין עמרי לעלמה, שנתקעו בבית ארבע שעות. אם זה יהיה כך גם מחר, אמרה לי במטבח, אני לוחצת אסקייפ. קפצתי על המציאה.

"ילדים", פניתי אל הדמויות שהיו בסלון בפורמט של בייגלה שמיניות כתוצאה מקרב היאבקות שניהלו, "יש לי הודעה. מחר קמים מוקדם ונוסעים לצפון". העדפתי להימנע מעצירות או מיצירת קשר עין עמם והמשכתי. "החרמון לבן, רמת הגולן זכתה לכמויות יפות של שלג, הנחלים שוצפים ואני מבטיח שנאכל במסעדה בדרך". שקט, דממה. ילד לא צייץ, רעיה לא זמזמה. הלם מוחלט. בדיעבד, אני מבין אותם. כל מה שעבר להם בראש באותן שניות הוא מחשבה אחת: יכול להיות שחייזרים השתלטו על אבא שלנו, בעלי היקר, והפכו אותו לחובב טבע? וגם אם כן, שילך לחפש ת'חברים שלו. כאן, בדרום או בצפון הרחוק.

קשה לומר שהיתה אפילו היענות דלה. וטו מוחלט. אולי זה משהו ברטוריקה שלי, אולי הם מבויתים מדי. בכל מקרה, נגזרה עלינו שבת ביתית. בבוקר ברחתי לשעה ליפו כדי להביא בורקסים ומסבחה, אירגנתי לנו ארוחה קטנה והרגנו שעתיים. מעולה, עוד 11 למנאייק. עינת, באופן ספונטני ומחשיד למדי, שלפה משחק קופסה חדש. משהו לשני זוגות, שלפיו אחד המשתתפים בוחר כרטיס ובהתאם למה שיצא עליו לצייר ציור ולהתפלל שבן זוגו יקדים את הצמד האחר ויזהה את היצירה. ושוב, הכל בהנחה שאכן הצלחתי להבין את הוראות המשחק, משימה בלתי אפשרית לכשעצמה.

במשפחה אחרת זה היה מוליד אווירה פסטורלית כפי שראוי לציירים ולחובבי אמנות שמביטים ביצירה. אצלנו, כבר בסיבוב הרביעי, פרצה מלחמת אמנים קשה בין עמרי לעלמה שמשכו בצבעים. טושים עפו לכל עבר, יצירות אמנות נדירות נקרעו, האשמות קשות הוטחו ושוב הם חזרו לאותו מצב של בייגלה שמיניות במסגרת הסיבוב השני בקרב ההיאבקות היומי שלהם. אה, כן, עוד 10.5 שעות למנאייק.

נדרשה תכנית פעולה, ומהר. טלפון אחד לעירקית הספיק כדי להתעדכן שהאחים שלי, על נשיהם וטפם, יגיעו אליה תוך שעה וחצי. פנינו למכונית, ירד עלינו גשם, ברחובות נצפו מפלים בקרבת פתחי הניקוז, הקור היה מקפיא, ראינו אפילו קו לבן על הכביש והגענו כעבור 10 דקות לבית המחסה ברמת גן. לא הצפון הרחוק, ועוד יותר רחוק מיום בטבע, אבל אם זה הטבע שלהם, אז סופה היא עניין שבשגרה עבורנו. הצעתי להם מעט מאירופה הקלאסית, קורט קולטורה וטבע, קצת יודל-הי-הו סטייל "צלילי המוסיקה" - והם, האסיאתים הקטנים, הרגישו הכי טבעי בבית שמשלב מטבח ומנטליות מהפרת והחידקל לצלילי קולולו. אלה לא החייזרים שהשתלטו על אבא, אלא דווקא האשכנזים. נו, שוין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#