המחקרים מוכיחים מה שמפחדים להגיד: דיאטות לא עוזרות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תרבות השפע

המחקרים מוכיחים מה שמפחדים להגיד: דיאטות לא עוזרות

לאחר שהכריזו על ההשמנה כמגיפה עולמית, הממשלות עושות הכל כדי להילחם בה: מטילות מס על אוכל שמן, מחייבות רישום קלורי במסעדות ואפילו מתכננות להוציא את הבורקסים מחדרי הישיבות ■ מחקרים מהשנים האחרונות מראים למה אין לזה הרבה סיכוי

6תגובות

"מה תרצו ליד האנטרקוט?"

אתם יושבים במסעדה שאתם אוהבים, מזמינים את מנת השחיתות הקבועה וצריכים להחליט: מה כדאי לקחת לצד הסטייק? צ'יפס או סלט? פירה עמוס חמאה או ירקות מאודים? טבעות בצל שמנוניות או אורז מלא?

מבחינה בריאותית, כל תזונאי יגיד שעדיף לבחור בסלט, בירקות מאודים או באורז מלא. זה גם יכול למרק קצת את ייסורי המצפון מכל הכולסטרול שאתם עומדים לדחוף לגוף. אבל בריאות וקוץ בה: מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מגלים שמי שאכן בוחר באופציה הרזה והבריאה יותר לצד מנה עתירת שומן נוטה להשלות את עצמו שהוא שיפר את המאזן הקלורי של הארוחה. כלומר, הוא יחשוב שסך הקלוריות של הסטייק ולצדו הסלט נמוך מסך הקלוריות של הסטייק בלבד - מה שכמובן לא ייתכן, כי אין מנה עם ערך קלורי שלילי.

דניאל לילה

הטיית הקיזוז נשמעת כמו משהו שאנשים יתבדחו עליו - "הזמנתי דיאט קולה, אז מותר לי לאכול המבורגר" - אבל הממצאים אכן מראים שכשאנשים משלבים בין אוכל שנחשב חיובי לבין אוכל שלילי הם נוטים להחסיר את הטוב מהרע - במקום לחבר את הקלוריות של שני המוצרים.

זאת אחת הדוגמאות שמציג ד"ר אלכס צ'רנב מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בספרו The Dieters Paradox ("הפרדוקס של עושי הדיאטות"), שמסביר כמה הטיות פסיכולוגיות שכיחות שגורמות לרובנו להיכשל בדיאטות, אף שיש לנו את כל הידע הנחוץ כדי להצליח בהן. לצ'רנב תארי דוקטור בפסיכולוגיה ובמינהל עסקים, והמחקרים שלו בספר נוגעים לכלכלה ההתנהגותית - תחום שבוחן התנהגות של אנשים באמצעות ניתוח כלכלי ופסיכולוגי. האשליה של הסלט מיתוספת לרשימה של מלכודות מחשבתיות של אנשים, שגורמות להם דווקא להוסיף ק"ג במקום לרדת במשקל.

צ'רנב מתאר בספר ניסוי שערך, ובו נתן ליותר מ-1,000 משתתפים ברחבי ארה"ב רשימה של ארבעה תפריטים לארוחות וביקש מהם להעריך את מספר הקלוריות בכל ארוחה. בחלק מהרשימות נכללו מנות שלא נחשבות בריאות, כמו צ'יזבורגר או תבשיל צ'ילי עם גבינה, ובחלק נוספה לאותן המנות תוספת בריאה, כמו סלט או מקלות סלרי. כלומר, ההבדל היחיד בין המנות היה התוספת הבריאותית. התוצאות היו ברורות: המשתתפים העריכו את מספר הקלוריות של צ'ילי וגבינה ב-699 בממוצע. אלה שקיבלו, לעומת זאת, מנה של צ'ילי עם סלט העריכו את מספר הקלוריות ב-656 בממוצע. התוספת הבריאה הורידה את מספר הקלוריות הכולל ב-43.

באופן דומה, אנחנו סובלים גם מהטיה שגורמת לנו לחשוב בסטריאוטיפים לגבי אוכל. הוא מקוטלג אצלנו כטוב או רע, ומלות תיאור כמו "אורגני" ו"נטול שומן" מסווגות אצלנו אוטומטית באופן חיובי - בעוד ששמן, עשיר וקצפתי מקוטלגים כשלילי. גם בתחום האוכל, שיווק ומיתוג משפיעים על הבחירות שלנו לא פחות - ואפילו יותר - מתכונותיו של המוצר.

הבעיה בסטריאוטיפים האלה היא שהדיכוטומיה בין תדמית חיובית לשלילית יכולה לבוא על חשבון הכמות. כך, אנשים מחשיבים כמות קטנה של מזון שלא נתפש כבריא, כמו חטיף שוקולד, ככזו שתגרום להם להשמין יותר מכמות גדולה של מזון שהם תופשים כבריא, כמו יוגורט. באותו אופן, אנשים יקטלגו מנה כבריאה בגלל שמה או הרשת שבה היא נמכרת - אבל גם סלט בריאות יכול לשחות ברוטב עתיר קלוריות, ואף יכול להיות משמין יותר ממנה של המבורגר בלחמנייה. רשת המזון המהיר מקדונלד'ס ניצלה את העובדה הזאת בקמפיין חדש שהשיקה, שמציין כי ההמבורגר שלה מכיל פחות קלוריות מכריך בריאות ברשת ארומה המתחרה.

הסיווג של המנה בקטגוריה מסוימת כה דומיננטי, עד שמחקרים מראים שגם אם טעמה של המנה לא תואם את מה שנאמר עליה, הסועד יתפוש אותה בהתאם לדרך שבה היא מוצגת. כך מתאר צ'רנב מחקר שבו אנשים התבקשו לטעום יוגורט תות כשהם קשורי עיניים, אלא שהם קיבלו יוגורט שוקולד. כולם, בלי יוצא מהכלל, טענו שהם מרגישים טעם חזק של תות - שכן הם חשבו שטעמו את מה שציפו לטעום.

הכל יחסי, גם גודל התיאבון

המחקרים מגלים כי לאנשים יש קושי להעריך את הכמות שהם רוצים או צריכים לאכול ולשתות. לכן הם משתמשים ברמזים, בקיצורי דרך מחשבתיים ובהטיות. אם יציעו לנו בבית הקפה קפה בשני גדלים, קטן ובינוני, יש סיכוי טוב שנבחר בכוס הקטנה - אבל אם הבחירה תהיה בין כוס קטנה, בינונית או ענקית, הבחירה תשתנה כנראה לכוס בגודל הבינוני מבין השלוש. מאחר שהיא מוצגת ביחס לכוס קטנה יותר וגדולה יותר, היא נראית פחות מאיימת בגודלה ויותר "ממוצעת".

העובדה שקשה לנו לאמוד את הגודל הרצוי גורמת לכך שאנשים מושפעים מגודל המנה כפי שהיא מוגשת להם, וכשהצלחות והכוסות גדולות - אנשים נוטים לאכול יותר. צ'רנב טוען שהבעיה הזאת היא אחת ההטיות של עושי הדיאטות.

ד"ר בריאן וונסינק מאוניברסיטת קולומביה, שמתמחה בפסיכולוגיה של האוכל ובהפרעות אכילה וכתב את רב המכר Mindless Eating: Why We Eat More Than We Think ("אכילה בלי משים: למה אנחנו אוכלים יותר משנדמה לנו"), התייחס לתופעה הזו בהרחבה. באחד המחקרים שלו קיבלו 168 צופים בקולנוע פופקורן שהגיע במידות גדול וענק. חלק מהצופים קיבלו פופקורן טרי, וחלק קיבלו פופקורן עבש בן חמישה ימים. כדי לבדוק עד כמה הגודל השפיע, הוא מדד לאחר הסרט את כמות הפופקורן שנאכלה.

התוצאות הראו שבין אלה שקיבלו את הפופקורן הטרי, מי שקיבלו את המנות הענקיות אכלו 45% יותר פופקורן מאשר אלה שקיבלו מנות קטנות יותר (שעדיין היו גדולות מהמומלץ). גם הטריות של הפופקורן לא ממש הטרידה את הצופים, ואלה שקיבלו פופקורן עבש בקופסאת ענק אכלו 34% יותר פופקורן מאלה שקיבלו מנה קטנה יותר. לא משנה אם הפופקורן היה טרי או לא, הצופים הושפעו ממידת ההגשה ואכלו הרבה יותר כשקיבלו מנה ענקית.

בניסוי נוסף שנערך במעבדה של וונסינק באוניברסיטת קורנל הוזמנו 60 איש לארוחת צהריים בחינם, וכל אחד קיבל צלחת מרק. חצי מהמשתתפים קיבלו צלחת "ללא תחתית", ומבלי שהם הבחינו בכך, הצלחות מולאו מחדש ללא הפסקה באמצעות צינור שהותקן מתחת לשולחן. התוצאה היתה שאלה שקיבלו צלחות ללא תחתית אכלו 73% יותר מאלה שקיבלו צלחות רגילות. הסועדים שאכלו יותר אפילו לא הבחינו בכך לאחר מעשה, מה שאומר שגם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים לשלוט ברעב ובשובע שלנו - כנראה שאנחנו טועים. לכן הפתרון הוא פשוט להימנע מצלחות גדולות.

המבורגר מזון מהיר בורגר

השומן עולה לנו 10 מיליארד שקל בשנה

דיאטה היא לא החלטה פשוטה. לעתים קרובות אנשים יודעים שהם זקוקים לה ויש להם רצון להצליח בה, ובכל זאת הם מאמינים שיתחילו דיאטה רק מחר, בשבוע הבא או אחרי החג הקרוב. גם את תופעת הדחיינות מסבירים חוקרים באמצעות מושגי הכלכלה ההתנהגותית. במחקר שנערך ב-1998 שאלו אנשים מה הם מעדיפים לאכול, פרי או שוקולד. 70% מהנשאלים רצו לאכול שוקולד באותו יום, אבל כששאלו אותם מה ירצו עוד שבוע, 74% ענו: "פרי". אנשים רוצים לקבל החלטות נכונות, אבל לא עכשיו. הם מעריכים שהטרחה והוויתור בעתיד יהיו פחות קשים, ולכן דוחים את קבלת ההחלטה.

מדינות רבות בעולם המערבי מנסות להילחם בהשמנה בדרכים שונות. דנמרק נהפכה באוקטובר למדינה הראשונה באירופה שהכריזה כי תילחם במגיפת ההשמנה באמצעות מיסוי על מוצרים עתירי שומן. הרעיון פשוט: אם האזרחים יצטרכו לשלם יותר על המזון השמן, הם בוודאי יצרכו פחות ממנו.

בבריטניה, שם הוכפל מספר הסובלים מהשמנת יתר ב-25 השנים האחרונות, חשבו על פתרון אחר. הסוכנות לתקינת מזון המליצה באחרונה להקטין את גודלם של כמה מהחטיפים התעשייתיים והמשקאות הקלים הנמכרים ביותר בממלכה. הבריטי הממוצע אוכל מדי שנה כ-17% יותר מהכמות המומלצת של שומנים רוויים, הידועים כמחוללים של מחלות כלי דם, השמנת יתר וסוכרת.

גם בישראל מודעים לבעיה: על פי הערכות, ההשמנה גורמת למדינה ולאזרחיה נזק כספי ישיר ועקיף של כ-10 מיליארד שקל מדי שנה. לפי נתוני משרד הבריאות, כשליש מהמבוגרים בישראל סובלים מעודף משקל. 22% מהתלמידים בכיתות א' עד ט' סובלים מעודף משקל ומהשמנת יתר.

בין ההצעות שהעלתה תוכנית בין-משרדית שהוגשה בנובמבר לוועדת השרים והחקיקה נכללות איסור ייצור, יבוא ומכירה של מזונות עשירים בשומני טראנס, חיוב סימון קלורי לצד מזון שמוגש במסעדות וברשתות המזון, ושינוי פקודת מס הכנסה כך שתכלול ברשימת ההוצאות המשרדיות שמאפשרות ניכוי מס גם "כיבוד קל" של פירות וירקות, במטרה להחליף את הבורקס והעוגיות בישיבות. ההצעות אושרו בקבינט החברתי-כלכלי, ומשרד האוצר הנחה לבדוק את השינוי בפקודת מס הכנסה בנוגע לכיבוד הבריא.

בארה"ב, המדינה שבה שיעור הסובלים מהשמנת יתר הוא הגבוה בעולם, כבר קיימת בחלק מהמדינות חובת הצגת סימון קלורי לצד מחירי המנות ברשתות מזון שלהן לפחות 20 סניפים. מדינת ניו יורק היתה הראשונה שחייבה זאת, ובהמשך הצטרפו אליה מדינות נוספות. האם זה עוזר? בבדיקה שערכה עיריית ניו יורק בארבע רשתות - סטארבקס, Au Bon Pain, KFC ומקדונלד'ס - נמצא כי לאחר שהחוק נכנס לתוקפו ביולי 2008, הצרכנים אכן הזמינו ארוחות עם פחות קלוריות לעומת התקופה הקודמת. עם זאת, השינוי לא היה דרמטי. מחקר אחר מצא כי ברשת סטארבקס בניו יורק ירד ממוצע הקלוריות להזמנה ב-6% אחרי שהחוק נכנס לתוקף במדינה. בקרב מי שצרכו מזון עתיר קלוריות במיוחד, היתה ירידה חדה יותר של 26% לעומת הלקוח הממוצע.

מחקר נוסף, שהיה מוגבל מבחינת נדגמים ומיקום ובדק רק שכונות נחשלות יותר, הראה ששם יש רגישות נמוכה יותר למספר הקלוריות במוצר. המחקר, שהוביל ד"ר בריאן אלבל מאוניברסיטת ניו יורק (NYU) ופורסם ב-2009, בדק את ההזמנות של ילדים ובני נוער שקנו ג'אנק פוד לפני שסומנה תווית קלורית על האוכל וארבעה שבועות לאחר הסימון. המידע נאסף במשך שבועיים בארבע רשתות מזון מהיר - מקדונלד'ס, ברגר קינג, וונדי'ס ו-KFC - בשכונות חלשות בשתי ערים: ניו יורק, שבה חל החוק המחייב סימון קלוריות, וניוארק בניו ג'רזי, שבה לא חל החוק (כקבוצת השוואה). בסך הכל נדגמו 349 ילדים ובני נוער שביקרו במסעדות האלה עם הוריהם או לבד.

"אחרי השוואת התוצאות לא נמצא הבדל סטטיסטי בקלוריות שנרכשו לפני ואחרי הסימון הקלורי על המזון", אומר אלבל בשיחה טלפונית. "אחרי שראיינו בני נוער והורים מצאנו שאף שבני נוער רבים דיווחו שהם שמו לב לסימונים, רק 9% התחשבו במידע הזה לפני הקנייה. זה אומר שאנחנו צריכים לחשוב על התערבויות מסוגים אחרים שיכולות להשפיע על צריכת הקלוריות".

לפי המחקר של אלבל, לפחות באוכלוסיה הזאת, שרובה מורכבת מבני מיעוטים, לסימון הקלורי לא היתה השפעה מהותית - לא על בני הנוער ולא על הוריהם. אלבל מסביר שבקרב מעוטי היכולת יש נטייה חזקה יותר להשמנה, ולכן זאת האוכלוסיה הרלוונטית ביותר לטיפול במגפת ההשמנה. במקרה שלהם המחיר מקבל חשיבות גדולה, ולכן הסימון הקלורי משנה להם פחות.

הפיתויים מנצחים את המדיניות

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים להתגבר על ההטיות ולהצליח לרזות? ד"ר טליה מירון-שץ, ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בקריה האקדמית אונו ומנכ"לית חברת CureMyWay, מסבירה למה קשה להילחם בתופעה בעזרת מדיניות ממשלתית. "קשה לייצר התערבות אפקטיבית. קשה לקבוע מדיניות כי קיימים מצבים 'חמים' שבהם הצרכים משתלטים עלינו. זה יכול להיות תשוקה, כעס או רעב.

"אנשים יכולים לדאוג מראש להתנהגות כשהם במצב החם. אם אני יוצאת לעבודה ואומרת שאתאפק עד הערב זה לא ניבוי מוצלח של התחושה שתהיה לי כשאהיה במצב החם, ולכן אני צריכה לקחת אתי פתרונות למצבי רעב. אפשר לאסור על חברות להשתמש במרכיבים לא בריאים, כמו שומן טראנס, אבל לא ברור כמה זה יעזור. אי אפשר להגיד לאנשים מה לעשות עם החמאה שלהם ואי אפשר לאסור על גלידריות למכור יותר משלושה כדורים בגביע.

"בארה"ב היתה תוכנית שבה השתתפו הורים לילדים שסבלו מעודף משקל. אחרי שהראו להורים איך ייראו הילדים בעוד 10-15 שנה, פתאום הם הבינו שהם גורמים נזק לילד. ההמחשה היתה ויזואלית ואמוציונלית, ואלה הדברים שעובדים עלינו הכי חזק. לכן קשה לספק מדיניות, כי קשה לה להתמודד עם פיתויים".

הפתרון, אומרת מירון-שץ, צריך להגיע ברמה האישית, והמודעות למלכודות יכולה לעזור להתגבר עליהן. אפשר לעשות זאת באמצעות אכילה בצלחות קטנות, הרחקת הפיתויים מהעין, אחסון ממתקים בקופסאות אטומות ושימת לב לכמויות - גם אם אוכלים מזון שנחשב בריא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#