הדינוזאורים של עולם הבידור לא מבינים את שודדי הפיראטים - טכנומאניקים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדינוזאורים של עולם הבידור לא מבינים את שודדי הפיראטים

הדינוזאורים של עולם הבידור צריכים להבין מה משמעותה של הדיגיטציה שעובר הענף, ולזכור שהאנשים שמורידים תכנים ברשת אינם פושעים אלימים

4תגובות

ינואר 2012 יירשם כאחד החודשים הסוערים והחשובים ביותר בתעשיית האינטרנט. דינוזאור אחד נפח את נשמתו לאחר כמה שנות ייסורים, אנשי העולם החדש ערכו מפגן כוח מרשים שהדגים את כוחו של הקולקטיב, וחבורה קטנה של דינוזאורים הפעילה את כל כובד משקלה בניסיון נואש נוסף לדחות את קצה. שלושת האירועים האלה מעידים על כך שסוף-סוף משהו מתחיל לזוז בעולם הדיגיטלי, ותהליכים שהחלו להתגלגל לפני 15 שנה מתחילים לבוא לידי ביטוי.

חברת קודאק, הדינוזאור שמייצג את העולם הישן, הגישה בשבוע שעבר בקשה רשמית לפשיטת רגל, לאחר שכשלה בניסיון להמציא את עצמה מחדש כדי לשרוד בעולם הדיגיטלי. קודאק היא זו שהמציאה את הצילום הדיגיטלי ב-1975, ובמשך יותר מ-30 שנה היתה נחושה בהחלטתה להתעלם מההמצאה החשובה ומההבנה שגזר דין המוות על מונופול סרטי הצילום שלה הוא רק עניין של זמן.

האירוע הדרמטי השני שאירע החודש היה החשכת אלפי אתרי אינטרנט, ובראשם ויקיפדיה וגוגל (שרק הפקיעה שטח קטן מדף הבית שלה למען המטרה), במחאה על סדרת הצעות חוק בקונגרס האמריקאי שמטרתן לעצור את הפיראטיות באינטרנט (SOPA - Stop Online Piracy Act). המפגן הסולידרי של ציבור הגולשים ומפעילי האתרים הביא להקפאת החקיקה ולהודאה של נבחרי הציבור האמריקאים בעובדה שאי אפשר להעביר את החוקים האלה ללא הסכמה ופשרה עם המתנגדים.

האירוע השלישי בסדרת האירועים הדרמטיים סוקר בתקשורת דווקא מהצד הפחות מהותי שלו - סגירת אתר שיתופי הקבצים מגה אפלואוד. אלא שדווקא האירועים שהובילו לסגירת האתר על ידי האף.בי.איי בטענה שמדובר ב"מיזם פשע מאורגן בינלאומי שאחראי לפיראטיות מקוונת עולמית בהיקף עצום", ומעצרו של מפעיל האתר, טיפוס ססגוני וראוותן, מעידים על הלחץ העצום שבו נתונה להקת הדינוזאורים הנכחדת של תעשיית הבידור.

העילה לסגירת אתר שיתוף הקבצים היא כמובן הפרת זכויות יוצרים סיטונית שמאפשר האתר, שהשימוש העיקרי בו היה לצפייה בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה שבהן מחזיקים אולפני הקולנוע הגדולים ורשתות הטלוויזיה המובילות. אך כבר כיום ברור שכמו קודאק בימיה היפים יותר, כך מנהלים תאגידי הבידור העצומים מלחמה שתוצאותיה ככל הנראה ידועות מראש - דחיית קץ המונופול שלהם על הפצת הסרטים.

נוח לתקוף את הפיראטים - הם הרי עבריינים פורעי חוק. אלא שיש סתירה מובנית בהתייחסות לתופעת הורדת הסרטים הלא חוקיים. פיראטים הם חבורה מאורגנת של שודדים שמתנפלים על ספינות חסרות הגנה בלב ים, שודדים את הסחורה שבבטן האוניות, לעתים גורמים נזק בנפש ובציוד, חולקים ביניהם את השלל וממשיכים הלאה לקורבן הבא. אלא שאולפני הסרטים ההוליוודיים ורשתות הטלוויזיה הגדולות אינם ספינות חסרות ישע בלב האוקיאנוס, ומיליוני הצופים בסרטים שהורידו ללא תמורה אינם פיראטים אלימים ואכזריים. הנזק שנגרם לתאגידי הבידור אכן גדול ומורידי הסרטים הם באמת עבריינים, אבל ההתנהגות הצרכנית הזאת רחוקה מלהיות תופעת שוליים.

כולם מכוונים את חצי הביקורת כלפי העבריינים הקטנים, אבל מעטים מוכנים להסתכן ולתקוף את הבעיה החמורה והקשה יותר לפיצוח - הריכוזיות וחוסר התחרותיות בתחום הפקת הסרטים. מנתוני בוקס אופיס מוג'ו, שמרכז מידע על הכנסות מסרטי קולנוע, עולה כי חמשת האולפנים ההוליוודיים הגדולים מחזיקים יותר מ-70% מהשוק. אם בוחנים את תוצרי התעשייה ב-2011 רואים כי מתוך 600 סרטים שיצאו לבתי הקולנוע הפיקו חמשת האולפנים הגדולים כ-120 - שהם 20% מכלל הסרטים שראו אור באותה שנה. עם זאת, הם גרפו הכנסות של 7 מיליארד דולר - שהן 70% מכלל ההכנסות ממכירת כרטיסים.

נכון שכל דולר שנכנס לכיסי האולפנים והיוצרים מגיע להם בעבור עמלם. ככה זה בכל תעשייה. אך מבלי להצדיק את הפיראטיות לכאורה של מורידי הסרטים, המחיר שנגבה עבור הסרטים והסדרות האלה הוא למעשה מחיר הריכוזיות של התעשייה על כל שלביה - ההפקה, ההפצה, ההקרנה: האולפנים שמייצרים את הסרטים או הסדרות, ההסכמים שיש להם עם ערוצי הטלוויזיה או עם רשתות הקולנוע, וההקרנה של היצירה בפלטפורמה יקרה להחריד - תשלום עבור חבילות ערוצים או על צפייה בקולנוע.

האולפנים צריכים לשאול שאלה אחרת: כמה מתשעת מיליון האנשים שהורידו את "מהיר ועצבני 5" או ממיליוני האנשים שהורידו את "שודדי הקאריביים 4" - שני הסרטים הכי מורדים ב-2011 - היו משלמים בכדי לראות את הסרטים האלה בקולנוע? לא הרבה. כמה מהם היו מוכנים לקנות דיסק של הסרט? אפילו פחות. האם המחיר של שמירת הזכויות ושליטה על ההפצה שווה את ההפסד של קהל שנחשף לסרטים מחוץ לשליטתם? התשובה שלנו היא שכן. עדיין, אך לא לעוד זמן רב. המקרה של קודאק - שניסתה בכל כוחה לשמר את העולם הישן של פילם ומצלמות ישנות בעולם של דיגיטציה והפסידה הכל - צריך ללמד אותם משהו על הדיגיטציה שעובר עולם הבידור: הכל נהפך לקבצים שמועברים במהירות האור ממקום למקום. לאיש לא יכולה להיות שליטה על המעברים האלה, לא לאולפנים ולא לשליחם - האף.בי.איי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#