פיטורים זה כואב, אבל הכי פחות - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פיטורים זה כואב, אבל הכי פחות

אין לישראל ברירה אלא לשלם את המחיר האכזרי שגובה העולם התחרותי

34תגובות

>> בימים אלה מבקש משרד התמ"ת להטיל היטל הגנה נגד יבוא של צמר זכוכית וצמר סלעים - שני חומרי בידוד המשמשים בבנייה של בתים, מערכות מיזוג אוויר ובידוד הדוודים של חברת החשמל. בעקבות הטלת היטל ההגנה, היבוא של שני המוצרים יתייקר ב-30%-50% לשנה, וזאת כדי להגן על היצרן היחיד של צמר סלעים בישראל, מפעל ש. כהן, המעסיק 100 עובדים בקרית גת.

בהיעדר תחרות בענף - היבוא התייקר מאוד וש. כהן נותר ספק צמר הסלעים היחיד בישראל. משמעות ההיטל היא ייקור דה פקטו של מחיר הבידוד של בתים ושל תעלות מיזוג האוויר בישראל, כדי להגן על פרנסתם של 100 עובדים בקרית גת.

מה יותר חשוב: פרנסתם של 100 עובדים בפריפריה או יוקר הדיור בישראל? השאלה הזו עומדת כיום במוקד מחלוקת נוקבת בין שני המשרדים הכלכליים הגדולים בממשלה - התמ"ת מול האוצר - על רקע מאבק ביניהם על אישור המלצות ועדת טרכטנברג בממשלה. האוצר תומך בהמלצות הוועדה, שאוסרות על התמ"ת להמשיך לנהל מדיניות הפוגעת בפועל בתחרות, באצעות היטלי סחר המונעים יבוא תחרותי - בדרך כלל בטענה שמדובר ביבוא הנמכר במחירי היצף (מחירי הפסד מכוונים, הנחשבים לתחרות לא הוגנת).

התמ"ת מתנגד בתוקף להמלצות טרכטנברג, ששוללות ממנו את מרבית סמכויותיו להטיל היטלי סחר. "המשרד מאמין שתחרות אינה חזות הכל", נמסר מהתמ"ת. "במסגרת אחריותו, שוקל המשרד שיקולים רבים, ובכלל זה השלכות היבוא על התעשייה הישראלית והעובדים בישראל".

קשה שלא להבין את עמדת התמ"ת - וכי מי ייקח על מצפונו שבעבור התייקרות של 250 שקל במחיר הדירה שלו (זוהי הערכת התמ"ת להשלכות של ייקור יבוא צמר הסלעים לישראל) יפוטרו 100 עובדים קשי יום בפריפריה? אלא שלא בטוח כי יסורי המצפון הקולקטיביים הם במקומם.

הניסיון ההיסטורי, לפחות, מעיד אחרת. ב-1988 התחילה ישראל את מדיניות החשיפה ליבוא מתחרה - מדיניות של חיסול כל מכסי המגן, כך שהתעשייה המקומית תיחשף לתחרות מול יבוא. החשיפה לתחרות הקשה מול היבוא הביאה לקריסתם של עשרות מפעלים - ענף הטקסטיל כמעט וחוסל, כך גם התעשייה הקיבוצית - ולפיטורים של עשרות אלפי עובדים, רובם בפריפריה. על אף זאת, בדיקה שערכו ב-2000 יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה ופרופ' אבי בן בסט, גילתה כי התעסוקה בישראל דווקא עלתה בעקבות החשיפה - ולא ירדה. הממצא של השניים עולה בקנה אחד עם מחקרים דומים שנערכו בעולם, על ידי הבנק העולמי.

במבט של 24 שנים לאחור, מדיניות החשיפה ליבוא מתחרה נחשבת להצלחה יוצאת דופן. לממצא הראשוני של גבאי ובן בסט בדבר הגידול בשיעור התעסוקה, הצטרפה ההצלחה האדירה של התעשייה הישראלית במשבר העולמי של 2008. תעשיית היצוא הישראלית צלחה את המשבר עם נזק מינימלי בלבד, בזכות התחרותיות הגבוהה שלה. אין מחלוקת בין כלכלנים כי התחרותיות הזו היא תוצאה של האילוץ הקשה שהפעילה תוכנית החשיפה על התעשייה הישראלית - 20 שנים רצופות שבהן התעשייה הישראלית היתה חשופה לתחרות מהעולם, ללא הגנות וללא פשרות, הולידו תעשיית יצוא מודרנית, יעילה, מתקדמת וערוכה היטב להתמודד עם משברים. במונחים אמריקאיים, התעשייה הישראלית התרגלה "לעמוד על קצות האצבעות", במובן של תעשייה שלא מוותרת לעצמה וחותרת להשתפר כל הזמן.

עם זאת, זה לא אומר שלא היה מחיר כבד לתהליך החשיפה. המחיר הכבד ביותר שולם על ידי עשרות אלפי הנשים הערביות שעבדו במתפרות הטסקטיל. סגירת המתפרות הביאה לכך שהנשים הערביות חזרו לכפרים ולא יצאו משם מאז. גם כיום, 24 שנים אחרי, שיעור התעסוקה של נשים ערביות הוא 22% בלבד.

כלומר, התחרות היא תהליך כואב וקשה - שמשאיר הרבה נפגעים מאחור. מאחר שמרבית הנפגעים הקשים של תהליך החשיפה של שנות ה-80 וה-90 היו הערבים, שהאוכלוסייה היהודית לא ממש סופרת אותם, הרי שקל היה למדינה להתעלם מהמחיר ששולם. כיום, כאשר העובדים של ש. כהן הם אלה שעלולים לשלם את המחיר, זה כבר נראה אחרת לגמרי.

האם המחיר מוצדק? הניסיון הישראלי והעולמי מלמד כי השאלה היא שגויה מבסיסה. אין לישראל ברירה אלא לשלם את המחיר. זהו עולם אכזר שם בחוץ, עם מפעלים סינים שעובדים 24 שעות ביממה בתמורה לשכר זעום, ומי שרוצה לשרוד חייב להישאר תחרותי. מדינות שמוותרות לעצמן, באמצעות מדיניות פרוטקציוניסטית המגינה על תעשיות לא יעילות, סופן להיקלע למשבר חמור. לא צריך ללכת רחוק - מספיק להיזכר בקריסה של קונצרן כור בסוף שנות ה-80 כדי להבין מה המחיר של חוסר התחרותיות.

רק שזה לא אומר שישראל צריכה לזרוק את העובדים של ש. כהן לכלבים. "כל העולם מגן על התעשייה שלו, אבל במקביל דואג גם לשיפור הפריון של התעשייה", אומרים מומחים בתחום - ומצביעים על הכשל הבסיסי במדיניות היטלי הסחר והחשיפה של ממשלת ישראל: היעדר מדיניות מכוונת לשיפור הפריון של התעשייה הישראלית בטווח הארוך.

בפועל, אומרים המומחים, ההגנות שמספק כיום התמ"ת למפעלים בחסימת יבוא מתחרה מסייעות מעט מאוד לעובדים. מי שנהנה מההגנות הם בעיקר בעלי המפעלים, שחוסכים לעצמם את הצורך להשקיע את ההון הנדרש כדי להפוך את המפעל לתחרותי. "יש כאן יותר מדי מפעלים מיושנים שמקבלים הגנה", אומרים מומחים בתחום. "המדינה חוסמת את היבוא, הצרכן משלם מחיר מופקע והמפעל נהנה מהגנה שחוסכת לו את הצורך להתייעל ולהשתפר. בסוף, בעלי המפעל יוצאים נשכרים עם משכורות גבוהות ודיווידנדים; והעובדים, שמקבלים שכר מינימום, רק מרוויחים זמן - כי הרי לאורך זמן לא ניתן להגן על תעשייה כושלת".

לכן, היטלי ההגנה בעולם ניתנים רק בתמורה להתחייבות של המפעל המוגן להשקיע הון בהתייעלות ובפיתוח טכנולוגי - כדי שלאחר הסרת ההגנה המפעל יהיה מסוגל להתחרות מול יבוא ואפילו לייצא בעצמו. בעולם גם מנהלים, במקביל לחשיפה לתחרות, מדיניות מעודדת תעסוקה כדי לאפשר לעובדים במפעלים לא תחרותיים לעשות הסבה מקצועית לתחום מצליח ותחרותי יותר. כפי שניתן ללמוד מהניסיון של הנשים הערביות, ישראל אינה מצטיינת בניהול של מדיניות תעסוקה פרטנית מול אוכלוסיות חלשות. העובדה שרק השנה הוקמה בתמ"ת רשות תעסוקה, המונה בינתיים עובדים בודדים, מעוררת את החשש כי ישראל עוד לא ממש הפנימה את חשיבות העניין.

לכן, בעולם השאלה מה יותר חשוב - תעסוקה או תחרותיות - נפתרת מעצמה: שניהם חשובים באותה מידה, אם יודעים לכרוך אותם יחד. במקום לוותר לעצמנו ולהגן על תעשיות לא תחרותיות במחיר פגיעה אנושה בתחרות וביוקר המחיה, צריך להנהיג מדיניות משולבת לעידוד הפריון ולעידוד התעסוקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#