כך יכולה הממשלה לטפל ביוקר המחיה - צרכנות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך יכולה הממשלה לטפל ביוקר המחיה

כדי לתקן את כשלי השוק, רשות ההגבלים העסקיים לבדה לא מספיקה

13תגובות

אפתח בוידוי מביך. לפני שנתיים נכנסתי לבית מרקחת בלונדון כדי לקנות דבר מה ופתאום שמתי לב שמוכרים בו מי פה ב-10 שקלים, לעומת 30 שקל ברשתות הפארם הישראליות. בעודי מתלבט אם לקנות בקבוק, הבחנתי בשלט קטן המציין כי יש על המוצר מבצע של אחד פלוס אחד. כלומר, שני בקבוקים שעלותם בישראל 60 שקל נמכרו בלונדון ב-10 שקלים. ההכרעה נפלה. אמנם היה קצת מביך לחזור מלונדון עם שני בקבוקים של מי פה ("זה מה שהבאת לי?"), אבל התחושה היתה שזו עסקה נהדרת שאי אפשר לסרב לה.

בשנים האחרונות ניתנו לישראלים הרבה מאוד הזדמנויות לעשות עסקות טובות בחו"ל, עקב יוקר המחיה הגבוה אצלנו. השבוע פירסם בנק ישראל נתונים מתוך דו"ח בינלאומי הסוקר את רמות המחירים בישראל ובעולם, וממנו עולה תמונה שמאשרת את מה שמאות אלפי ישראלים טענו כאן בקיץ: ישראל מדינה יקרה. יקרה מאוד.

לפי הדו"ח, הבשר והדגים יקרים, מוצרי החלב יקרים, שירותי התקשורת יקרים, המשקאות יקרים, הדירות ודאי יקרות, המכוניות יקרות מאוד. יש רק כמה דברים שבהם ישראל לא יקרה בהשוואות בינלאומיות - ירקות ופירות והלבשה והנעלה. הסיבות: פירות וירקות הם המוצרים היחידים בישראל הפטורים ממע"מ, וכוח העבודה שמגדל עבורינו את הפירות והירקות מגיע מתאילנד ומסתפק בשכר נמוך. בענף ההלבשה וההנעלה יש מע"מ, אבל השוק פתוח לחלוטין ליבוא ולכן רמת המחירים בו שפויה.

בנק ישראל הצטרף באיחור אופנתי לקריאתם של מאות אלפי הישראלים על יוקר המחיה, והוא מנסה לתרום את חלקו בחיפוש אחר השודדים את הצרכן הישראלי ומניעיהם. רשימת השודדים של בנק ישראל לא מפתיעה במיוחד. היא כמובן כוללת את החברות העסקיות בענפים שבהם רמת התחרות נמוכה (מרבית ענפי הצריכה הם כאלה), אבל לא רק.

חלק נכבד מהטענות על יוקר המחיה מופנות כלפי הממשלה. אחת מהן נוגעת לשיעור המע"מ שמוטל על מוצרי מזון, הגבוה יחסית בהשוואות בינלאומיות. השנייה מטילה את האשם על המכסים הגבוהים שמוטלים על יבוא מוצרי מזון. גם על עצמו לוקח הבנק המרכזי מעט מהאחריות, ומסביר שגם לשער החליפין של השקל מול המטבעות הזרים יש השפעה. לא תמיד זו השפעה לרעה כמובן. כשהשקל חזק מול מטבעותיהן של מדינות היבוא, זול יותר להביא לישראל מוצרים. ואולם זה עדיין לא מספיק כדי להתגבר על מכסים של 100% ויותר המוטלים על חלק ממוצרי המזון.

גם ועדת טרכטנברג זיהתה את הכשל הטמון בעוד מכסים, אגרות ורגולציה, שמקשים ומייקרים את היבוא. בכמה מהמקרים מטרת ההטלים היא הגנה על תוצרת מקומית, כמו בשוק החלב והעופות, אבל במקרים אחרים, כמו בשוק המכוניות, אין סיבה למיסוי הגבוה. בישראל הרי אין יצרניות רכב להגן עליהן, אבל שוק הרכב הוא מקור אדיר להכנסות ממסים, ואם הממשלה יכולה - היא גובה והרבה.

הצעדים המתבקשים, הן מדו"ח טרכטנברג והן מחוות הדעת של בנק ישראל, הם שיש לפעול במהירות להורדת מכסים ולהסרת חסמים ממשלתיים אחרים שתורמים ליוקר המחיה. אם כך, מדוע הממשלה גוררת רגליים בעניין הזה? אחד ההסברים הוא שמשרד התעשייה והמסחר (התמ"ת) מעוניין להגן על תעשיינים מקומיים, והסבר אחר הוא שהמשרד שפועל להשגת הסכמי סחר עם מדינות ברחבי העולם אינו רוצה לאבד קלפים במו"מ. בינתיים הצרכנים הישראלים הם בני ערובה של הדינמיקה הזו.

עניין המע"מ מסובך יותר. הורדת המע"מ על מוצרי מזון בלבד היא פתח לרמאויות ועיוותים כלכליים, ומן הסתם היא תביא לכך שכל מגזר שמצוי בקשיים יבקש בתורו פטור ממע"מ. גם אם יופחת המע"מ, ברור כי המדינה תיאלץ למצוא מקור הכנסה אלטרנטיבי, שיהיה מן הסתם מס אחר. בשני המקרים, גם טיפול ממשלתי מהיר לא יבטיח רווח לציבור. ללא טיפול במבנה המשק הלא-תחרותי, הורדת מכסים ומע"מ לא תתגלגל לכיסם של הצרכנים. לכן, הצעד המשלים של מהלכים כאלה (או המקדים) הוא הסדרת השווקים ופתיחתם לתחרות.

אין מי שדואג להגברת התחרות

בשיטה הקיימת אין גוף משמעותי בישראל שדואג להגברת התחרות. יש אמנם רשות הגבלים עסקיים שדואגת למנוע תיאום בין מתחרים ומאשרת או פוסלת מיזוגים, אבל אין לה שום מעמד או סמכות באשר למיסוי ומכסים, או לרגולציה ממשלתית שמייקרת את המוצרים. השבוע אמנם נקבעו דרישות חדשות מהרגולטורים הענפיים להתחשב באינטרסים של הצרכנים בקבלת החלטותיהם, אך ייקח זמן עד שהדרישות יכנסו לתוקף ועד שנדע אם גרמו לשינוי.

דרור שטרום, חבר ועדת טרכטנברג ובעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, מסתובב בחודשים האחרונים עם תחושת החמצה. בתקופת כהונתו כממונה על ההגבלים הקדיש שטרום מאות ואלפי שעות להחלטות על מיזוגים בין חברות קטנות וחסרות חשיבות. שעות רבות הושחתו על בדיקת שווקים ורמת התחרותיות בהם, ובכל המקרים היה המיקוד אך ורק בצד של החברות העסקיות. אף פעם לא בתרומת הממשלה לחוסר התחרות. זה לא היה המנדט שלו.

רק בחודשים האחרונים, כשהיה שותף בוועדת טרכטנברג בצוות שעסק ביוקר המחיה, הבין שטרום עד כמה משפיעה הממשלה ורשויותיה על רמות המחירים - אם זה ברשיונות, אם במכסים, אם בדרישות של משרדי ממשלה, אם באגרות, אם בעלויות הכשרות ואם בעוד עשרות תחנות ביניים שבהן הממשלה מעמיסה עלויות ומציבה מכשולים בפני יזמים ויבואנים.

נ.ב.

מפתה להציע לממשלה להקים רשות שתפעל להגברת התחרות במשק הישראלי; רשות שתדע להתגבר על מכשולי המכסים, המיסוי וההגנות על ענפים וסקטורים חזקים, רשות שתדע לייעל את עבודת הרשויות המקומיות, משרד הבריאות ורשויות הכיבוי מול העסקים, רשות שתדע להתמודד מול כוחם של הרגולטורים השומרים על ענפיהם (כמו הבנקאות והביטוח), רשות שתפעיל את כוחה מול שורה של גופים לא יעילים כמו הנמלים, רשות שלא תדבוק באינטרס של קבוצת לחץ קטנה אלא על באינטרס הציבורי הרחב, רשות שתביא בשורה תחרותית אמיתית ותביא להורדת יוקר המחיה.

ואולם הקמתה של רשות כזו תייצר בעיקר עוד כמה משרות, עלויות וסכסוכים עם כל הרשויות האחרות. כדי שמצבו של הצרכן ישתפר, על הממשלה להכניס לכל הגופים הקשורים אליה את ערך התחרות והתחרותיות לתועלת הציבור. אם זה לא יהפוך לחלק מהותי בתרבות הממשלתית - נמשיך לשלם ביוקר, ומדי פעם לקנות משהו בלונדון כדי להרגיש טוב עם עצמנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#