בחירות בארה"ב: זאת (שוב) הכלכלה שתכריע - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בחירות בארה"ב: זאת (שוב) הכלכלה שתכריע

תנועת ה-99% גרמה לכך הבחירות לנשיאות ארה"ב ייערכו בסימן המחאה הכלכלית-חברתית ■ נסיונות להחיות את החלום האמריקאי ולהציל את מעמד הביניים

תגובות

"שטן, הממלכה שלך חייבת ליפול". במלים האלה נפתח שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "בוס", בכיכובו של קלסי גרמר, המגוללת את מעלליו של ראש עיריית שיקגו המושחת טום קיין שמגלה כי הוא חולה במחלה נוירולוגית ניוונית. באותו הפתיח מופיעים צילומים מתוך הפגנה של Occupy Chicago שהתקיימה בשנה האחרונה.

המסר ברור. "בוס", שעלתה לשידור בראשונה בסוף אוקטובר, היא רק אחת משורה של סדרות טלוויזיה וסרטים שעלו לשידור או יצאו לאקרנים בחודשים האחרונים ועסקו בשחיתות של פוליטיקאים - ובמיוחד בקשרי הון-שלטון.

"אימפריית הפשע", שסגרה את עונתה השנייה בחודש שעבר, עוסקת גם היא בגזבר עיריית אטלנטיק סיטי המושחת, אנוך "נאקי" תומפסון, וקשריו עם אילי הון, גנגסטרים ופוליטיקאים בכירים ב-1920. תומפסון, אגב, הוא רפובליקאי, בעוד שטום קיין הוא דמוקרט.

רויטרס

במקביל לתחילתו של הקמפיין לנשיאות, מולעטים האמריקאים ביצירות שדנות בשחיתות ממסדית וקשרי הון-שלטון, אבטלה ומשברים כלכליים. התחושה הנפוצה בקרב הציבור האמריקאי, לפיה "גדולתה של ארה"ב אולי אבדה לבלי שוב", כפי שאמר פרופ' לורנס לסיג מאוניברסיטת הרווארד בראיון ל-Markerweek לפני כחודש, חדרה בשנה האחרונה לכל היבט של החיים התרבותיים האמריקאיים. כעת היא צפויה גם להכריע את גורלן של הבחירות לנשיאות.

לאחר שנה סוערת, שבה הגיעה תנועת המחאה העולמית היישר ממדינות ערב, מאירופה ומישראל לחופי ארה"ב, צפויות הבחירות הנוכחיות להיערך בסימן Occupy Wall Street: עשירים מופלגים מול מעמד ביניים נשחק ועניים חדשים וישנים, פיננסיירים מול תומכי רגולציה, ניאו-ליברלים שתובעים לקצץ ולבטל את המנגנונים הסוציאליים מול אלה שדורשים מדינת רווחה.

מערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב נפתחת בתחושה של עימות בין שני פלחי אוכלוסיה יריבים, שיתעצם ככל שהקמפיין ייהפך למלוכלך ולסוער יותר. במובנים רבים, מערכת הבחירות הנוכחית היא גם המבחן הגדול ביותר וגם הניצחון הגדול ביותר של תנועת Occupy. היא ניצחון משום שהסלוגן הבולט של התנועה, "אנחנו ה-99%", כבר נכנס ללקסיקון הפוליטי (ונבחר לציטוט השנה של אוניברסיטת ייל), ומשום שמשנתם הכלכלית של כל המועמדים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, חייבת להתייחס לטענות שהעלתה התנועה.

והיא גם מבחן - משום שטענות התנועה בנוגע לשחיתות המובנית ביחסי ההון-שלטון בארה"ב, בנוגע לרגולציה הרופפת על המגזר הפיננסי ובנוגע להעדפה הבוטה כלפי המאיון העליון במערכת הפוליטית והכלכלית האמריקאית צפויות להיות הנושאים המרכזיים שבהן יתמקדו הבחירות. הסוגיות האלה יעמדו כעת למבחן הקלפי, והתוצאה עשויה להתברר כניצחון או ככישלון מהדהד למעמד הביניים.

מהומות מימין ומשמאל

את יריית הפתיחה לקמפיין הסוער לנשיאות ארה"ב ב-2012 סיפק בתחילת דצמבר ברק אובמה. בנאום שנשא בעיירה הקטנה אוסוואטמי שבקנזס עשה אובמה הכל כדי למצב את עצמו כמנהיגם של ה-99% מבלי לבטא את הסיסמה המפורשת, וסימן את הסוגיה המרכזית שלאורה ינהל את מסע הבחירות שלו לכהונה נוספת: מאבקו של מעמד הביניים האמריקאי נגד ההטבות המופרזות שהוענקו לאליטות בארה"ב על ידי ממשלים קודמים, וגם ממשלו שלו. או במלים אחרות, הבטחות למיסוי מוגבר על העשירים ורגולציה הדוקה יותר על הפיננסיירים.

המיקום שבו נשא אובמה את הנאום לא נבחר במקרה. 101 שנה לפני כן, הנשיא טדי רוזוולט נשא באוסוואטמי נאום חוצב להבות שבו הגדיר את הפילוסופיה הפוליטית שלו, שזכתה לכינוי "הלאומיות החדשה", לקראת הבחירות לנשיאות של 1912. באותו נאום קרא רוזוולט ללאומיות חדשה, "שבה לכל אחד יש סיכוי הוגן והזדמנות שווה להצליח".

האווירה שליוותה את אותן בחירות לא היתה שונה בהרבה מהאווירה בארה"ב כיום: גם אז חש האזרח שהחלום האמריקאי חומק מבין אצבעותיו, שהחברות הגדולות ועושי דברן השתלטו על הפוליטיקה והכלכלה וחוסר היכולת להתקדם הוביל לתסכול נרחב. רוזוולט הפסיד באותן בחירות.

100 שנה לאחר מכן, נראה שדבר לא השתנה בארה"ב. ואם השתנה - רק החמיר. החלום האמריקאי, קובעים כיום פרשנים כלכליים, מת ונקבר קבורת חמור אי שם בתקופת שלטונו של הנשיא רונלד רייגן. הפערים בחברה האמריקאית גדלו באופן מבהיל לשיא חסר תקדים ב-30 השנים האחרונות, שעה שהשכר הריאלי של מעמד הביניים נשחק וההכנסות של משקי הבית במאיון העליון זינקו בחדות.

הרגולציה על המגזר הפיננסי ועל החברות הגדולות, במקביל, התרופפה מתוך אידיאולוגיית שוק קיצונית, הביאה להרעה בתנאי העבודה של רבים ולמיקור חוץ של משרות אמריקאיות למדינות אחרות, והכניסה את ארה"ב למשבר הכלכלי החמור ביותר שלה מאז השפל הכלכלי.

ארה"ב נכנסת למערכת הבחירות הנוכחית כאומה שכבר לא מפקפקת בעובדה שהיא בדעיכה. המשבר הכלכלי היה רק הסמן למשבר עמוק הרבה יותר שעוברת בימים אלה האומה האמריקאית. האימפריה, מסכימים הפרשנים מכל קצוות הקשת הפוליטית, פצועה אנושות. לצד עלייתן של סין ומדינות מתעוררות אחרות, איבדה ארה"ב בשנים האחרונות חלק גדול מהדומיננטיות ומהחיוניות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שלה.

האבטלה שמסרבת לרדת מרמה של 8% והצמיחה המדשדשת הן רק הסימנים החיצוניים. "כיום יש בארה"ב הרגשה שימינו הגדולים מאחורינו - לא במובן שהסוף קרוב, אלא שתחושת הגדולה הכלכלית, התרבותית והפוליטית שלנו אבדה לבלי שוב", אמר לסיג בראיון.

הסיבה לכך שתנועת המחאה בוול סטריט הצליחה והתפשטה למאות ערים ברחבי ארה"ב היא שהיא כיוונה חץ מדויק ללבה של הבעיה הבוערת ביותר בחברה האמריקאית: מלחמת המעמדות הנסתרת, שנהפכה לגלויה עם פרוץ המחאה.

אי-אף-פי

באוקטובר, כחודש לאחר פרוץ המחאה, פירסם משרד התקציב של הקונגרס נתונים שהדהימו את ארה"ב, וחשפו את מצבו האמיתי של החלום האמריקאי: ב-30 השנים האחרונות זינקה הכנסתם של משקי בית במאיון העליון בארה"ב ב-275%, בעוד שההכנסה של החמישון התחתון עלתה ב-18% בלבד. 30 שנה של צמיחה מואצת, תמורות טכנולוגיות ופריחה כלכלית, התברר, היטיבו רק עם המיליונרים והמיליארדרים, בעוד מעמד הביניים כמעט לא נהנה מהפירות.

"העסקה הבסיסית שהפכה את המדינה הזאת לנפלאה נשחקה", אמר אובמה באותו נאום שנשא באוסוואטמי. "זמן רב לפני שהמיתון היכה בנו, עבודה קשה הפסיקה להשתלם ליותר מדי אנשים. פחות ופחות מהאנשים שתרמו להצלחת הכלכלה נהנו בפועל מההצלחה הזו. אלה שנמצאים בפסגה התעשרו מהכנסותיהם ומהשקעותיהם יותר מתמיד. ואולם כל השאר נאבקו עם עלייה בהוצאות ועם אובדן הכנסות ועבודה - ויותר מדי משפחות מצאו עצמן צוברות חובות גדלים והולכים שאי אפשר לעמוד בהם".

תחושת האובדן, יחד עם תחושת האבדון שנלווית להאטה הכלכלית, קצב העיקולים שמסרב להאט והאבטלה המתמשכת, הופכים את האמריקאים למהפכניים יותר מאי פעם. לא סתם כבשה Occupy Wall Street את השיח הפוליטי בארה"ב: היא צמחה על קרקע פורייה במיוחד לזעם מעמדי ואידאולוגיות קיצוניות. עוד לפניה נולדה ב-2009 תנועת מסיבת התה מימין, גם היא תנועת מחאה עממית, שהצליחה להכניס ב-2010 את מועמדיה לקונגרס וסייעה לרפובליקאים להשתלט על בית הנבחרים.

אף על פי ששתי התנועות נראות מנוגדות לחלוטין זו לזו, שתיהן היו תגובת נגד לתחושת האובדן של הגדולה האמריקאית. יותר מכך, הן היו ביטוי לאובדן התקווה. "האזרחים מאבדים תקווה ויוצאים לרחובות. בין אם החשש הזה מוצדק או לא, אנשים פוחדים מהעתיד שנראה עגום מאוד עבור רבים", אמר באוקטובר מנכ"ל ענקית ניהול הקרנות בלאקרוק, לארי פינק.

ככל שמתקרב מועד הבחירות בנובמבר נחלקת החברה האמריקאית לשני צדדים יריבים, שגבולותיהם הוגדרו על ידי תנועת המחאה האמריקאית: ה-99% - אלה שעליהם מוטל נטל המסים, הקיצוצים במשרדי הממשלה ומערכות הרווחה, גלי הפיטורים ועיקולי הבתים - והמאיון העליון, שהכנסותיו, כך מתברר, חסינות גם בפני תקופות מיתון. בשנים האחרונות סבלו אזרחי ארה"ב משפל כלכלי שעלה לרבים מהם במשרותיהם, בבתיהם ובכבודם העצמי, בגלל משבר כלכלי שנגרם בשל התנהלותם הפראית וחסרת האחריות של הבנקים הגדולים.

אי-פי

לאחר שנזקקו לחילוץ ממשלתי ודרשו טריליוני דולרים מכספם של משלמי המסים, התנגדו הבנקים בתוקף בשנתיים האחרונות לכל רפורמה ברגולציה שהיתה מובילה להידוק הפיקוח עליהם, או להעלאות מסים שהיו מסייעות לארה"ב להפחית את הגירעון העצום שצברה כשסייעה להם לצאת מפשיטת רגל. במקביל האמריקאים היו צריכים לראות את אותם בנקאים מחלקים לעצמם בונוסים גדולים משנה לשנה, במקום ללכת לכלא - והם מעוצבנים.

לא סתם הבהילה המחאה את הפוליטיקאים והפרשנים השמרנים, שמיהרו להזהיר באוקטובר מפני "מלחמת מעמדות": כך בדיוק רואים את המצב רוב האמריקאים. לפי סקר שערך מכון המחקר פיו (Pew), 66% מהאמריקאים רואים סימנים "חזקים" או "חזקים מאוד" לסכסוך בין העשירים לעניים, לעומת 47% ב-2009. בקרב המיעוטים והצעירים המודעות למלחמת המעמדות גדולה יותר: 74% מהשחורים בארה"ב מאמינים, לפי הסקר, כי ארה"ב נמצאת בעיצומו של קונפליקט בין עשירים לעניים, וכך גם 71% מהצעירים בני 18-34.

46% מהמשיבים ענו כי "העשירים עשירים בעיקר משום שהם מכירים את האנשים הנכונים, או נולדו למשפחות עשירות", לעומת 43% בלבד שהאמינו כי הם התעשרו בזכות עבודה קשה ואופי שאפתני. סקר אחר שערך מכון פיו בחודש שעבר העלה כי 49% מהצעירים בארה"ב, בני 18-29, רואים את הסוציאליזם באופן חיובי, לעומת 43% בלבד שראו את הקפיטליזם באופן חיובי.

את האווירה השולטת כיום בארה"ב אפשר לראות באוסף הציטטות השנתי של אוניברסיטת ייל, שפורסם בדצמבר, ואוסף את הציטוטים הטובים של השנה. "אנחנו ה-99%" זכה במקום הראשון, ומיד אחריו הופיעו דבריה של אליזבת וורן, לשעבר ראש ועדת הפיקוח של הקונגרס על תוכנית החילוץ למגזר הפיננסי וכיום מתמודדת לסנאט: "אף אחד במדינה הזאת לא התעשר בכוחות עצמו, אף אחד. אם בנית מפעל - יופי לך, אבל שיהיה ברור שאת המוצרים שלך אתה מביא לשוק על כבישים שכולנו שילמנו עליהם. העסקת עובדים שכולנו שילמנו על השכלתם. המפעל שלך בטוח, משום שכוחות המשטרה והצבא שאנחנו שילמנו עליהם שומרים על ביטחונו". במקום השלישי הופיע ציטוט של המשקיע המיליארדר וורן באפט: "הקונגרס הידידותי למיליארדרים פינק אותי ואת חבריי מספיק זמן".

בארה"ב של 2012 המאיון העליון שולט ביותר מ-30% מההון, וה-19% שתחתיו שולטים ב-50.5% ממנו. פירוש הדבר ש-20% בלבד מאוכלוסיית ארה"ב שולטת ב-85% מההון במדינה. השכר הממוצע ירד ב-6% באופן ריאלי, בעוד השכר הממוצע של המנכ"לים עלה לפי 110 ממשכורות עובדיהם. פערי השכר בשיא, הכלכלה מדשדשת ואין פתרונות לחובות הענק של הכלכלה האמריקאית ולשחיתות הפושה במערכת הפוליטית, שנהפכה עם פרוץ המחאה לחלק מרכזי בבחירות.

שינוי, והפעם ברצינות

למעט הבחירות בספרד, שנערכו ב-20 בנובמבר ושבהן הוענשה מפלגת השלטון הסוציאליסטית על מדיניותה הכושלת והוחלפה בשמרנים, הבחירות בארה"ב הן ההזדמנות הראשונה של המחאה העולמית להיבחן בקלפי. נכון שלמרות ניסיונותיו למצב את עצמו כרוזוולט של המאה ה-21 אובמה אינו חף מאכזבות, והיה אחראי בעקיפין לדיכוין האכזרי של המחאות בארה"ב - אך בבחירות הנוכחיות הוא שוב מוצא את עצמו בעמדת הרפורמטור. למרות הכישלונות, הוא מבטיח להביא לארה"ב שינוי - והפעם באמת.

"במשך שנים הסתירו כרטיסי אשראי ומשכנתאות את המציאות הקשה של הכלכלה החדשה, אבל ב-2008 התמוטט מגדל הקלפים הזה", אמר אובמה בנאומו באוסוואטמי. "המשבר יצר פערי אמון בין העם לוול סטריט. זהו רגע של הצלחה או כישלון עבור מעמד הביניים וכל אלה שנלחמים להצטרף אליו. השאלה אם ארה"ב היא ארץ שבה אנשים עובדים יכולים להרוויח מספיק כדי לכלכל משפחה, לצבור חסכונות צנועים, להיות בעלי בית ולהבטיח את פרישתם מוטלת על כף המאזניים".

מול אובמה, המייצג לצורך העניין את טענותיה של המחאה החברתית, ניצבת הקיצוניות השנייה: הרפובליקאים השמרנים, שתובעים "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" באמצעות אותה שיטה שבמשך 30 שנה שירתה אותם - בעוצמה גדולה יותר. בצד הקיצוני של המפה ניצב חבר הקונגרס הוותיק רון פול, המועמד הליברטריאני הנצחי שמתמודד על ראשות המפלגה הרפובליקאית מדי מערכת בחירות, ותמיד מפסיד בפריימריז.

השנה מוצא עצמו פול בעמדת נחיתות מול המועמדים הרפובליקאים האחרים, אך בקרב הציבור הרחב הוא זוכה לאוזן קשבת. לפי סקר שערכה CBS בשבוע שעבר, מרבית המצביעים העצמאיים בארה"ב מעדיפים את פול על פני אובמה ועל המועמדים הרפובליקאים האחרים. האופי הקיצוני של השיח הפוליטי בארה"ב, מתברר, הופך את האמריקאים לפתוחים יותר לאג'נדה הכלכלית הקיצונית של פול, הקוראת לביטול הבנק הפדרלי, להסגת צבא ארה"ב מכל מדינה מחוץ לארה"ב, לביטול המלחמה בסמים ולביטולם של רוב משרדי הממשלה.

מול פול ניצב מושל מסצ'וסטס לשעבר, מיט רומני. רומני, מייסד חברת ההשקעות הפרטית ביין קפיטל, הוא המועמד המוביל כיום לראשות המפלגה הרפובליקאית, לצד הסנאטור לשעבר ריק סנטורום. בעוד סנטורום דוגל, כמו רוב הרפובליקאים, בשילוב של הפחתות מסים וקיצוצים תקציביים מסיביים, מוצא עצמו רומני בימים אלה בעמדה יוצאת דופן: מיליארדר במפלגה שפעם אהדה מיליארדרים ועדיין אוהדת אותם, אבל אם אפשר - מרחוק.

רומני אמנם מוביל כעת בפריימריז, ונחשב למועמד הטוב ביותר לנצח את אובמה בבחירות לנשיאות, אך בשבועיים האחרונים הוא מוצא עצמו מותקף בשל התנהלותו העסקית והאידיאולוגיה הפרו-עסקית שלו - דווקא על ידי חברי מפלגתו שלו.

"מיט רומני הוא מנהיג שיילחם למען האינטרסים של וול סטריט והחברות הגדולות", אמר עליו סנטורום השבוע בדרום קרוליינה. מושל טקסס, ריק פרי, שהתמודד בפריימריס הרפובליקאיים ומאז כבר הספיק לפרוש מהן, כינה אותו "Vulture capitalist" ("אוכל נבלות" בתרגום חופשי), בעוד יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', בעצמו מועמד בפריימריז, האשים אותו ב"בזיזת חברות" בתקופתו כמנכ"ל ביין קפיטל, משום שבראשותו פיטרה החברה אלפי עובדים בחברות שרכשה ואירגנה מחדש והעבירה את משרותיהם למדינות אחרות.

באופן אירוני, רומני מותקף הן כמייצג הבולט של מה שמכונה כעת "כלכלת המאיון העליון", שבה העשירים מתעשרים על חשבון הציבור, והן כמייצג הסוציאליזם של אובמה. הטיעון: הרפורמה במערכת הבריאות שהוביל רומני בתקופתו כמושל מסצ'וסטס היתה המודל לרפורמת הבריאות של אובמה, שנחשבת למשוקצת בעיני רוב הרפובליקאים.

לרומני אין ספק מדוע הוא מותקף כל כך: "זאת קנאה. זאת מלחמת מעמדות", אמר באחרונה בראיון ל"טודיי שואו". "בכל מקום שהנשיא אובמה הולך אליו, אנחנו שומעים אותו מדבר על מיליונרים ומיליארדרים ובכירים בוול סטריט. זאת גישה שמבוססת על קנאה ומתקפה, והיא תיכשל", טען רומני, שפעם אמר בחיוך - בהתבטאות שעליה הוא מתחרט כיום - שהוא "נהנה מכך שאני יכול לפטר אנשים".

שם המשחק כיום, הן במפלגה הדמוקרטית והן במפלגה הרפובליקאית, הוא קפיטליזם אתי. הן משמאל והן מימין, מסכימים המועמדים שארה"ב איבדה את הערכים שהפכו אותה לגדולה. הם אמנם חלוקים ביניהם בנוגע לזהותם של אותם ערכים, אך בפועל כולם משתדלים להתרחק כמו מאש משיוך לוול סטריט.

"אנחנו רוצים מערכת יזמות חופשית שתהיה כנה, הוגנת לכולם ותעניק לכולם הזדמנות שווה להיות מאושרים. זה לא בסדר אם עשירים מנצלים לרעה את מעמדם כדי לבצע מניפולציה במערכת, גורפים את כל המזומן ומותירים את השאר ללא כלום", אמר באחרונה גינגריץ', שמרן קיצוני והאחרון שאפשר לחשוד בו בחיבה למדינת הרווחה.

אותו גינגריץ' שיחרר באחרונה סרט תיעודי בשם "כשמיט רומני הגיע לעיר", שאולי נועד לבקר את התנהלותו של רומני, אך נראה כמו תשדיר שירות למחאה: בזה אחר זה מופיעים עובדים שאיבדו את משרותיהם במפעלים שרכשה החברה של רומני, משום שמשרותיהם הועברו למדינות אחרות. אם חיפשתם סימנים לכך שהעולם יסתיים ב-2012, תשדיר בחירות רפובליקאי המבקר את הקפיטליזם נטול הרסן הוא בהחלט אחד הסימנים לכך.

איך עסקים באמת עובדים

מונטי ברוסטר, גיבור הספר "המיליונים של ברוסטר" מאת באר מקטצ'ן, היה בחור בר מזל: יום אחד הוא התבשר שקיבל בירושה מיליון דולר מקרוב משפחה שמעולם לא פגש קודם לכן. ואלה אפילו לא היו החדשות הטובות: אם יסכים לבזבז את כל הכסף בשנה אחת, נאמר לו, מבלי לתרום את הכסף או לספר לאחרים מדוע הוא מבזבז את כל חסכונותיו, יקבל 7 מיליון דולר. ברוסטר מקבל את האתגר ללא היסוס: הוא מתחיל את מסע הבזבוזים המסוכן שלו בשכירת הדירה היקרה ביותר במנהטן, קונה ארבעה ציורים של מונה, שלוש מכוניות ושני סוסים, ואפילו מזמין שף מפאריס שיבשל עבורו את ארוחותיו.

למרות זאת, ברוסטר אינו מצליח להתרושש: כל סוס שהוא מהמר עליו זוכה במרוץ, כל מניה מפסידה שהוא משקיע בה מזנקת בחדות. כשתקרת זכוכית יקרה במיוחד נופלת על אורחיו במהלך ארוחת ערב, הוא צועק "תודה לאל!". כשהוא נשדד ברחוב, הוא צועק לשודדים שהם פיספסו חבילת שטרות בכיסו הפנימי.

"המיליונים של ברוסטר" פורסם בראשונה ב-1902, וייצג עבור מאות אלפי קוראים את החלום האמריקאי. המאה ה-20 התחילה בתמימות, באמונה נאיבית שכל אדם, הודות לעבודה קשה והרבה מזל, יכול לזכות בהון עצום. ב-1985, בשיא הנאיביות של הרייגונומיקס, עובד הספר לסרט בכיכובו של הקומיקאי ריצ'רד פריור.

כיום, לעומת זאת, קשה לדמיין שיימצא מישהו בארה"ב שיהיה מוכן לעבד לקולנוע את סיפור הבזבזנות של מקטצ'ן, שמסקנתו חד משמעית: העושר, למרות הכל, אינו משחית. לקראת מערכת הבחירות ב-2012 מוצאים עצמם המנכ"לים בוול סטריט בשפל תדמיתי חסר תקדים, עם ציבור שלם שדורש את ראשיהם. מתוך חוסר אונים וניסיון להבטיח שיהיו מוגנים מצעדי ענישה, רבים מהם תורמים בחוסר רצון לאובמה, שמטה הקמפיין שלו הכריז כי גייס 42 מיליון דולר ברבעון הרביעי של 2011, קצב גיוס מהיר יותר מהקמפיין הקודם שלו ב-2008.

"יש תחושה שהוא באמת לא מבין כיצד עסקים עובדים", אמר החודש בכיר במגזר הפיננסים לבלוג "דיילי ביסט", "כל הדיבורים האלה על הוגנות נשמעים יבבניים". למרות זאת, מחוסר ברירה, וול סטריט מתייצבת לצד אובמה, האיש שעבור רבים מייצג דווקא את הצד שהולך לרסן את הקפיטליזם החזירי של הפיננסיירים הבכירים. קמפיין אובמה גייס עד כה 7.7 מיליון דולר ממגזר הפיננסים, בעוד רומני גייס 5.1 מיליון דולר בלבד מחבריו לתעשייה.

ארבע שנים לפני כן, כשרומני התמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית ואובמה על ראשות המפלגה הדמוקרטית, המצב היה הפוך לחלוטין. 2012, למרות הסימנים שלפיהם כלכלת ארה"ב מתאוששת בקצב מהיר מהצפוי, לא צפויה להיות שנה קלה לאמריקאים. מערכת הבחירות תעמיק את הפילוג בחברה, ועוד מוקדם לומר שהכלכלה תצליח להימנע ממיתון ולהתאושש מההאטה הכלכלית. חמור מכך, רבים מהאמריקאים מבינים כיום שהמשחק מכור, שהוא היה מכור מזה זמן רב, ושבמדינה שקידשה יותר מכל את ערך הניידות החברתית, היא נמצאת בשפל חסר תקדים.

פעילי המחאה דנים בימים אלה כיצד לארגן מחדש את פעילותם, כדי לשמר את המומנטום ולשמור שהמטרות שלמענן נאבקו - הפרדת הכסף מהפוליטיקה, הגברת הרגולציה על המגזר הפיננסי והגדלת השקיפות הממשלתית - יישארו על סדר היום. רבים מהפעילים עברו לפעול בתוך אירועי הפריימריז הרפובליקאיים והבחירות, כדרך להגביר את התודעה הציבורית לסוגיות העומדות למבחן.

את 2011 סגרו המוחים במקום שבו התחילו: בשעה שההמונים בכיכר טיימס בירכו על השנה החדשה, הסתערו פעילי Occupy על פארק זוקוטי שבו החלה התנועה. הם צעדו במנהטן, פרצו מחסומים והתעמתו עם השוטרים, כמו בקיץ. לא הרבה ידוע על 2012, אבל דבר אחד בטוח: זאת תהיה השנה שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#