84% למנהלים, 16% לציבור - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

84% למנהלים, 16% לציבור

שטייניץ נאבק בנושא תמלוגי הגז אך מגלה אדישות כלפי התעשייה הפיננסית

36תגובות

"אחרי שנים ארוכות שבהן ביליתי בתעשייה הפיננסית, מעניין לציין את התגובה של הקולגות שלי כשסיפרתי להם שאני כותב את הספר הזה. כשעימתתי אותם עם התיזה המרכזית שלפיה למשקיעים היה עדיף להשקיע באג"ח ממשלתיות ולא אצל מנהלי ההשקעות, רובם לא היו מופתעים. רובם לא הופתעו משום שאם אתה עובד בתעשייה - אתה יודע באופן אינטואיטיבי מה קורה בה. מעניין עוד יותר שחלק מהקולגות שלי הביעו תרעומת כנה על כוונתי לכתוב ספר שמגלה את כל סודות התעשייה... כמו ברוב התעשייה הפיננסית, חלק מהבעיה נובע מכך שאין מודל עסקי (אי אפשר להרוויח) למי שיש לו פרספקטיבה שלילית. יש תעשייה שלמה של קרנות, ברוקרים ויועצים שמתפרנסת מהזרמת כספים לתעשייה הזאת... ויש ביקוש קטן ליועצים שמביעים ספקנות".

במלים אלה מסכם סיימון לאק, שהיה במשך 23 שנה בכיר בתעשייה הפיננסית האמריקאית, את ספרו החדש "חזיון השווא של קרנות הגידור: האשליה של הכסף הגדול ומדוע זה טוב מכדי להיות אמיתי", שבו הוא מנתח בראשונה את תעשיית הענק הגלובלית של קרנות הגידור.

לאק עבד במשך שנים ארוכות בבנק ההשקעות האמריקאי ג'יי.פי. מורגן, והכיר מקרוב את התעשייה הפיננסית בכלל ואת עולם המכשירים הפיננסיים המתוחכמים וקרנות הגידור בפרט. לפני שנתיים הוא החליט לבדוק מקרוב מה הערך האמיתי שמייצרות קרנות הגידור למשקיעים. האינטואיציה שלו לא הטעתה אותו: הנהנים העיקריים, אם לא היחידים, מקרנות הגידור היו המנהלים שלהן.

דניאל בר און

המספרים של לאק מדהימים: ראשית, הוא גילה שמאז 1998 ועד היום 84% מרווחיהן של קרנות גידור זרמו לכיסיהם של המנהלים ורק 16% זרמו למשקיעים. שנית, הוא גילה שלמשקיעים בקרנות הגידור היה עדיף להשקיע את כספם במכשיר ההשקעה הפשוט והבטוח ביותר: אג"ח ממשלתיות. כלומר, הקרנות כתעשייה מייצרות ערך למנהלים ומשמידות ערך למשקיעים.

לאק הוא איש פיננסים ולא פרופסור למדע המדינה או לכלכלה, ולכן הספר שלו חף לחלוטין מכל אמירה ערכית על משמעותה של התופעה - כמה מאות מנהלי קרנות גידור לקחו הביתה בעשור האחרון משכורות של עשרות, מאות ולעתים גם מיליארדי דולרים מדי שנה, בעוד המשקיעים שלהם לא קיבלו שום תמורה.

אבל מי שמחזיק בפרספקטיבה מעט יותר רחבה מזאת של איש מימון וכספים מבין בקלות את משמעות הספר: קרנות גידור שמנהלות כיום יותר מ-1.5 טריליון דולר של משקיעים בכל רחבי העולם הן מכשיר שלוקח כסף ממיליוני משקיעים ומזרים אותו לחשבונות הבנק של כמה אלפי אנשים.

הממצאים של לאק רלוונטיים וחשובים במיוחד על רקע המתרחש בשוקי ההון הגלובליים והישראליים בשנים האחרונות.

ראשית, מדהים לגלות שעל אף שנכסי תעשיית קרנות הגידור צמחו בעשור האחרון ביותר מטריליון דולר, כמעט שום גורם לא חקר ובדק עד היום מהם הביצועים האמיתיים של המגזר הזה. כפי שרמז לאק בספרו: לאלפי הברוקרים, היועצים והפרופסורים למימון אין שום אינטרס לגלות לציבור שקרנות גידור, כתעשייה, מייצרות ערך רק למנהלים שלהן.

שנית, קרנות גידור נתפשות בקרב הציבור כמכשירי השקעה פלאיים שיודעים "להכות" את השוק, כלומר לייצר למשקיעים שלהן תשואות גבוהות משמעותית מאלה שהיו משיגים אם היו משקיעים ישירות בשוק או במכשירי השקעות בטוחים. מתברר שזה נכון רק לקרנות ספציפיות בתקופות ספציפיות והתעשייה כולה בממוצע משמידה ערך, או כפי שכותב לאק: "אם כל הכסף שהושקע בקרנות גידור היה מושקע באג"ח ממשלתיות במקום, התוצאות היו טובות כפליים".

שלישית, הממצאים לגבי קרנות הגידור שומטים את הקרקע תחת הטענה שנשמעת בשנים האחרונות, שלפיה יש לשנות את מודל התגמול בשוק ההון לכזה שקושר ישירות בין הביצועים של המנהלים לבין שכרם. כידוע, רבים טוענים שמנהלי קופות הפנסיה, חברות הביטוח וקרנות הנאמנות מציגים תוצאות חלשות לאורך זמן משום שהתגמול שלהם כלל אינו קשור לביצועים: הם גובים את דמי הניהול גם כשהם מצליחים וגם כשהם נכשלים.

המודל המקובל בקרנות גידור הוא שהמנהלים גובים דמי ניהול קבועים של כ-2% ועוד 20% מהרווח של הקרן. החלק האחרון אמור לגרום לאינטרס של המנהלים ושל המשקיעים להיות זהה: הם מרוויחים הרבה אם המשקיעים שלהם מרוויחים הרבה.

אבל זאת התיאוריה. בפועל, המנהלים של רוב קרנות הגידור מייצרים רווחים יפים כשהם מנהלים כסף קטן או כשהשוק עולה. לאחר שהם מציגים תוצאות טובות הם נהפכים לאטרקטיביים, ואז הם מגייסים סכומי כסף גדולים. זה השלב שבו חלק גדול מהם מפסיד כסף רב ללקוחות - בעיקר כשהשוק יורד.

כשבוחנים את הביצועים של קרנות הגידור בשיטה של ממוצעים אריתמטיים פשוטים במשך שנים, נדמה שהן מייצרות כסף ללקוחות. אבל כשבודקים מתי נכנס הכסף לקרנות הגידור ומתי הוא יוצא - מגלים שהתעשייה ייצרה ערך רק למנהלים שלה.

הפער העצום בין התדמית של קרנות הגידור לבין הביצועים האמיתיים שלהן הוא תסמין לתעשייה הפיננסית כולה: מאות מיליוני אנשים מפקידים את חסכונותיהם, את הפנסיות שלהם ואת ההשקעות שלהם בידי בנקים, חברות ביטוח וקרנות פנסיה, גמל, נאמנות וגידור - אבל לרובם אין מושג ירוק אם האנשים האלה באמת מייצרים להם ערך אמיתי.

הדעת נותנת שהממשלה או הרגולטורים ידאגו לוודא שהתעשייה הפיננסית מייצרת ערך לציבור, למשקיעים ולמשק, אבל ברבות מהמדינות בעולם - ארה"ב וישראל הן דוגמאות טובות לכך - התעשייה הפיננסית השתלטה בהדרגה על כלבי השמירה: הפוליטיקאים, הרגולטורים והעיתונות.

שר האוצר יובל שטייניץ והממונה על שוק ההון באוצר עודד שריג מגלים אדישות מוחלטת לתופעה הזאת. השבוע הם נפגשו עם ראשי חברות הביטוח - חבורה קטנה של אנשים המנהלת מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור.

אלה האחרונים התלוננו אצל שטייניץ ושריג על הביקורת המושמעת כלפי הדרך שבה הם מנהלי את כספי הציבור. במקום לדרוש מהמנהלים תשובות לשאלות כיצד הם מקצים את כספי הציבור ואיזה ערך הם מייצרים למשק וללקוחות, הינהנו שטייניץ ושריג בהסכמה. שטייניץ, שנאבק בהצלחה בנושא תמלוגי הגז, מגלה אדישות כשמדובר בתעשייה חזקה פי עשרה - התעשייה הפיננסית.

למערכת הבנקאות ולענף הפיננסים בישראל תמיד היתה עוצמה כלכלית, פוליטית וציבורית אדירה, אבל בשנים האחרונות היא עלתה מדרגה כתוצאה מזינוק חד בהיקף הנכסים המנוהלים על ידי התעשייה והריכוזיות הגוברת במשק.

ארה"ב היא מודל גרוע במיוחד לחיקוי: ב-2009 הגיעה עלות השכר של 25 מנהלי קרנות הגידור המובילות בארה"ב ל-25.3 מיליארד דולר. כן, זו אינה טעות: מדובר בכמה עשרות אנשים שלקחו הביתה סכום השקול להכנסה הממוצעת של כחצי מיליון אמריקאים. אנשים כמו סטיבי כהן, דייוויד טפר וג'ון פולסון לקחו הביתה כמה מיליארדי דולרים.

הסיפור הישן ביותר בוול סטריט, שהזכרנו כאן כמה פעמים, הוא על קבוצת תיירים שהגיעה לבקר במנהטן. במהלך הסיור לקחו אותם לראות את וול סטריט ואת מעגן היאכטות הקרוב. "זאת היאכטה של מנהל הבנק הזה, זה של מנהל הקרן הזאת וזה של חברת הביטוח ההיא", הסביר להם המדריך. ואז שאל אחד המבקרים, בתמימותו: "ואיפה היאכטות של הלקוחות?"

הנתונים של סיימון לאק על תעשיית קרנות הגידור - מכשירי ההשקעה שאמורים להיות המתוחכמים ביותר ואלה שבהם למנהלים יש אינטרס גדול לייצר ערך ללקוחות - מוכיחים פעם נוספת שללקוחות אין אף פעם סיכוי להגיע ליאכטה. תנועת המחאה בארה"ב הציפה בחודשים האחרונים את התופעה המדהימה של ריכוז העושר בידי 1% מהאוכלוסיה - שרובו מורכב מענפי הפיננסים וממקורביהם.

בישראל אנחנו דוהרים בשנים האחרונות למודל הזה. אם לא נעצור אותו עכשיו, אנחנו עלולים להגיע במהירות למצב האמריקאי שבו הממשלה, הרגולטורים וכלבי השמירה כבר נלכדו, סוממו והוחלשו - על ידי בעלי היאכטות.

"THE HEDGE FUND MIRAGE: The illusion of big money and why it's too good to be true". publisher: John Wiley & Sons, Inc

הביצועים וחלוקת הרווחים בין המשקיעים למנהלים בתעשיית קרנות הגידור*

*2011, שלא נכללת, היתה שנה גרועה לרוב קרנות הגידור, וחלק מהקרנות של כוכבים כמו ג'ון פולסון הפסידו סכומי עתק. הרווחים הכוללים המוצגים בטבלה נמוכים משמעותית מהרווחים שהמשקיעים היו משיגים אם היו משקיעים באג"ח ממשלתיות אמריקאיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#