הכירו את המוסדות שעושים בית ספר למערכת החינוך - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכירו את המוסדות שעושים בית ספר למערכת החינוך

ליצור, לחוות, ללמוד מתוך סקרנות, להרגיש שמכבדים אותך ■ שני מודלים של בתי ספר שמאתגרים את המחשבה

13תגובות

"אכפת לך שנקצר דרך רהט?", שואל אותי הנהג ששלח בית הספר לקחת אותי מהתחנה. לא, אין התנגדות. אנחנו עוברים בשתיקה דרך כביש ישן, חולפים על פני מבנים נטושים, קירות חשופים, ערימות חול ועצים, מאהלים בפאתי העיר וילדים שמסתובבים ברחוב בשעות בית הספר. מסביב יש גבעות חומות של חול, משובצות בירוק פה ושם. כן, טוטו, אנחנו בהחלט לא בפינלנד, המדינה שמערכת החינוך שלה נחשבת לטובה בעולם.

בשערי המוסד החינוכי מבואות הנגב שבקיבוץ שובל, התמונה נהפכת למעט יותר פסטורלית: הכיתות שוכנות במבנים נמוכים הפזורים בין שבילים, מדשאות ועצים, באוויר נישא ריח אורנים וצמחי תבלין, והפרות גועות ברפת שמול השער.

אייל טואג

בכיתת הלימוד של אבנר כהן-זמיר, מנחה פדגוגי להוראת אזרחות, יושבים תלמידי כיתה ח' כשלפניהם מחשבים ניידים, רובם כבויים, ומקשיבים למורה המסביר כיצד דמוקרטיה מתקשרת למהפכות ועל העיתון שהם עומדים להכין בעניין. התלמידים מקשיבים, חלקם מתנדנדים על כיסאותיהם או מתלחשים, אבל אף אחד מהם לא משחק סוליטר, על אף שהם בהחלט יכולים.

כהן-זמיר הוא מורה לדמוקרטיה, מקצוע שמחבר היסטוריה ואזרחות. העיתון הוא אחד מ"ביצועי ההבנה" - הז'רגון המקומי לפרויקטים שהתלמידים משלימים כשהם מסיימים ללמוד כל נושא. בינתיים, בחוץ, מתחת לסככה שעשויה מצמיגים וצינורות ממוחזרים, תלמיד אחד עודר את ערוגת הירקות ושני שולף קולורבי מהאדמה. הירקות מהגינה ייתרמו לבתי תמחוי בסביבה.

לא מעט מדברים על מערכת החינוך הישראלית המידרדרת: ההישגים המדאיגים במבחני פיז"ה, הצפיפות בכיתות, המחסור במורים טובים. כמה מחתני הנובל הישראלים הביעו דאגה ממצב המערכת, והדגישו כי הישגיהם התאפשרו אך ורק בשל ההשקעה הרבה בחינוך בעשורים הקודמים.

פרופ' אברהם צ'חנובר אמר לפני כמה חודשים כי "דירדרו את מעמד המורה, ואין פלא שישראל מדורגת במבחנים הבינלאומיים וברמת המחשוב בבתי הספר איפשהו בין גמביה לזמביה. אומרים לי שהכלכלה שלנו פורחת וישראל היא אחת מהמדינות הצומחות. כל זה נכון, אבל זה רבות הודות לחינוך בדורות הקודמים". גם פרופ' דן שכטמן התבטא באחרונה בחריפות בעניין, ואמר כי "אין חשוב מן החינוך בשביל לבנות מדינה. במערכת החינוך יש חורים גדולים, לא קטנים. כל התשתית של ההשכלה הבסיסית והתיכונית זקוקה לשיפור".

במוסף השנתי של-Markerweek הוצגו חלופות מהמודל החינוכי הסקנדינווי, שכולל בין היתר כיתות מרווחות, מחשבים בכל כיתה, ספות המיועדות למנוחה בכיתה וסטודנטים שעומדים בתור כדי להתקבל ללימודי ההוראה. אבל גם בישראל יש ניסיונות לשכלל את השיטה, ולהקים בתי ספר ציבוריים שמכבדים את המורה ואת התלמיד.

אייל טואג

יש בתי ספר אחרים, שמנסים לוודא שהמורים באמת יכירו את התלמידים, ושכאשר אלה ייצאו מהתיכון הם יזכרו עוד כמה דברים מלבד התשובות לבגרות. בתי הספר האלה מסרבים לקבל את מנטליות פס הייצור ואת ההשתעבדות למבחנים מכל סוג - מבלי לדרוש מההורים שכר לימוד של אלפי שקלים לחודש, ומבלי לבחור באופציה הקלה ולוותר לגמרי על הבגרויות. אבל מדובר עדיין בזרם קטן וצדדי, שהגישה אליו אפשרית רק למיעוט מהתלמידים.

מבואות הנגב הוא אחד הבולטים שבבתי הספר החדשניים האלה, והוא מציג ניסוי רדיקלי שבודק מחדש כל מוסכמה חינוכית מוכרת. גבעת גונן הירושלמי מנסה לעשות את זה בסביבה הרבה פחות פסטורלית. שניהם מוכיחים שעם מספיק אומץ, עקשנות ויצירתיות, אפשר גם אחרת - לפחות עד שצריך להכין לבגרויות.

מחשב במקום מחברת

אם הייתם לומדים במבואות הנגב לא הייתם מרבים להיבחן בצורה המוכרת, עם דף שאלות ושעון מתקתק. לעומת זאת, הייתם יכולים לקבל ציון "מצוין" על ניסוי שבו בחנתם אם קפה הוא דשן טוב לצמחים, או על בובה שבניתם של מרטין לותר - שמדגימה את מה שלמדתם על מהפכות. נושאי הלימוד מוכתבים מראש, אך את נושא העבודה, או "ביצוע ההבנה", אפשר לבחור לבד.

אייל טואג

במקום ללמוד מקצועות רבים, כל אחד מהם למשך 45 דקות מפי מורה עייף שבקושי זוכר את שמכם, התלמידים כאן לומדים רק ארבעה-חמישה "אשכולות" שמאחדים כמה מקצועות: אזרחות והיסטוריה מתאחדים לאשכול דמוקרטיה, ותנ"ך, ספרות, אמנות והיסטוריה, עם הרחבות מפסיכולוגיה וסוציולוגיה, מאוחדים באשכול הומניסטיקה. בשיעור מדעים וסביבה, לעומת זאת, עובדים בחממה, בגן הירק או בחווה האקולוגית. כשלומדים, לדוגמה, על משק המים, מקיפים את הנושא מכל צדיו: הביולוגי, הכימי, הכלכלי והחברתי.

ויש, כמובן, את עניין המחשבים. קצת מוזר להיכנס לכיתה ז' ולא לראות על השולחן אף מחברת, אבל במבואות הנגב המחשב הוא הרבה יותר ממחברת אלקטרונית. שיעורים רבים מוקדשים לחיפוש מידע ברשת לצורך הכנת פרויקטים בזוגות או בשלישיות, או ללמידה בסביבת לימוד וירטואלית. המחשב הוא דרישת הקבלה היחידה כאן, ומי שמתקשה ברכישתו מקבל סיוע כספי.

ההחלטה על מחשוב היא יותר מאופנה, מדגישה סיגל מורן, ראש מועצת בני שמעון שבה ממוקם מבואות הנגב ואם לתלמיד בבית הספר. "מי שלא מעמיק לא מבין שהעניין הוא לא המחשבים. האתגר היה לייצר פדגוגיה אחרת, ולא ידענו אם זה יצליח או לא. החשש היה שנישאר עם מחשב לכל ילד ולא יותר מזה".

להימצאות המחשב על השולחן יש כמובן עוד תוצאות. "בשנה הראשונה שלנו פה, כמה ילדים בכיתה שלי היו יכולים לנצח באליפות העולם בסוליטר", מספרת עידן בן יאיר, תלמידת כיתה י'. "הם נתנו לנו מחשב, כל האתרים היו פתוחים, וגילינו את הרשתות החברתיות. למה ציפו?"

אייל טואג

"ביליתי את כל השנה בפייסבוק", מעידה תמר שביט, גם היא תלמידת כיתה י'. כיום הרשתות החברתיות חסומות בשטח בית הספר, התלמידים למדו איך לווסת את הגירויים, וגם שביט חושבת כי "תפקיד בית הספר הוא להקנות לנו בסיס, ברמה הכי גבוהה שאפשר. אחר כך נדע להתמודד עם המטלות".

המחשבים, האשכולות, ביצועי ההבנה - כולם דרכים לאפשר סוג חדש של למידה. "אנשים לומדים בכל מיני צורות. יש למידה שטחית שלא נשארת זמן ממושך, ולמידה יותר עמוקה, שבה החומר שלמדת מוטמע לתוך מה שאתה כבר יודע", מסבירה ד"ר דורית טובין, חברת סגל במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון וראש היחידה לקידום המקצועיות בחינוך באוניברסיטה, שכתבה עבור ה-OECD דו"ח העוסק במבואות הנגב.

"קחי לדוגמה תלמיד שלמד על המהפכה הצרפתית: אם הוא גם למד איך התלבשו, מה אכלו, הציג לחברים שלו מצגת והם פרצו בצחוק בנקודה מסוימת - זה מוטמע באופן משמעותי. המחיר הוא שלא מספיקים את כל החומר, אבל מצד שני, הילדים לומדים איך ללמוד".

אלא שלפעמים, מעידה בן יאיר, קל יותר ללמוד באופן שטחי: "אני עורכת תחקיר לעבודה ושואלת את עצמי, האם אני בכלל צריכה לקרוא את זה, או שאני עובדת סתם? לפעמים הייתי מעדיפה שפשוט יכתיבו לי סיכום".

גם עבור המורים, השיטה החדשנית פירושה עוד הרבה מאוד עבודה - הם צריכים לכתוב מחדש את כל תוכניות הלימודים, במקום להסתמך על אלה המגיעות ממשרד החינוך. "המודל הזה נשען על מורים מקצועיים ומנוסים, שמשקיעים הרבה זמן, מעבר להיקף המשרה שלהם, ולדעתי בהתנדבות. זה לא טריוויאלי", אומרת טובין.

מיכל כהן, מחנכת ומנחה פדגוגית להומניסטיקה, מסכימה כי "לנהל סביבה וירטואלית זה הרבה עבודה. אני מאלה שעובדים מסביב לשעון ומרוויחים כמו כל מורה. אבל התמורה היא שאני אוטונומית, שאני כותבת את תוכנית הלימודים ולא סתם עוד פקידה".

מכיוון שכמעט כל מורה מלמד אשכול שמקיף כמה נושאים, כל שיעור נמשך 60 דקות והמחנך פוגש את תלמידי כיתתו בכל בוקר לשיחה על ענייני דיומא, המורים מכירים את התלמידים היטב. "אם אני זקוקה למספר טלפון של מורה אני אפילו לא צריכה לחפש באתר של בית הספר", מעידה אפרת אבידן, תלמידת כיתה י"א. "אני פשוט שואלת חברים שלי, ולמישהו כבר יהיה אותו. אני מרגישה נוח לדבר עם המורים לא רק על לימודים, אלא גם על החיים שלי".

אנה קלנטיר, מורה להיסטוריה ולהומניסטיקה, עברה למבואות הנגב מבית ספר גדול בבאר שבע. "לימדתי שמונה כיתות, 40 תלמידים בכל כיתה, כל כיתה שעתיים בשבוע", היא מספרת. "כשהגעתי למועצה הפדגוגית של אמצע השנה לא ידעתי על איזה תלמיד מדברים. הייתי מדפדפת בתמונות שלהם בזמן הישיבה בתקווה לקשר שם לפנים. פה אני מכירה את כל התלמידים בחטיבה".

בזכות השינוי במערך השיעורים, מורה במבואות הנגב יכול להגיע למשרה מלאה כשהוא מלמד בסך הכל 60 תלמידים. אבידן, שהגיעה לכאן בכיתה ח' לאחר שנה בבית ספר ציבורי במיתר, חשה היטב בהבדל. "מאז כיתה ח' שמעתי אולי על שלושה מקרי אלימות בבית הספר. בבית הספר הישן שלי, לעומת זאת, כל יום חצי מהכיתה היתה מורחקת כעונש".

אפשר לבוא בכפכפים

קל לפטור את מבואות הנגב כעוד בית ספר מיוחד לאוכלוסיה איכותית, מאלה שפתוחים למתי המעט שיש להם את הכסף ואת ההורים הנכונים. מבואות הנגב היה שייך באופן מסורתי לארבעה קיבוצים מהסביבה, הוא משרת יישובים קטנים מהאזור כמו מיתר, והקמפוס הירוק מחזק את ההתרשמות הזו. אבל בחינה של הרכב הלומדים בו מגלה גם תלמידים מרהט ועולים חדשים, שלומדים בו במסגרת פרויקט "נעלה".

בית הספר לא הלך בדרך הקלה של מימון השינויים על ידי תשלומי שכר לימוד גבוהים - תשלומי ההורים של ילדי המועצה מסתכמים ב-100 שקל לחודש. הוא גם לא פטר את עצמו מחובת הבגרויות: אחוזי הזכאות לבגרות גבוהים, ומגיעים לכ-80%. הדרישה היחידה לקבלה לבית הספר היא קניית המחשב.

כפי שמעיד אביה של אבידן, אסף, "מה שיפה הוא שבית הספר הוא קונוונציונלי, לא דמוקרטי. מקפידים מאוד בעניין הלימודים, אבל נותנים הרבה חופש בתוך המסגרת. לא מקפידים אתם על דברים לא חשובים כמו תלבושת. אתה יכול לבוא עם כפכפים - אבל נדאג שתלמד. לגיל הזה, חופש ביטוי בתוך מסגרת מדבר הרבה יותר".

אולי בית הספר פשוט מושך ילדים אינטליגנטים, ולכן הוא כל כך מצליח?

"בוודאי שהוא מושך ילדים כאלה, אבל צריך שניים לטנגו. יש מערכות שיודעות לדכא ילדים חכמים ואת היצירתיות שלהם. אני יודע שילדים ממיתר, שחלק מהם היו לכאורה בעייתיים ואף עוררו דאגה בקרב ילדים שהכירו אותם כשהגיעו לבית הספר, מתנהגים כיום אחרת. הם יוצאים מהבית ב-7:00 בהסעה, חוזרים ב-17:00 - זה דורש השקעה גם מצדם".

האוטונומיה התלמידית זולגת גם לשטחים אחרים. כשמשרד החינוך החליט לבטל את שבוע הגדנ"ע לבית הספר מחמת קיצוצים בתקציב, שכבת י"א אירגנה מחאה - שכללה סרטון שהועלה ליוטיוב וראיונות לכלי התקשורת. התוצאה: הם קיבלו שלושה ימי גדנ"ע. "העובדה שהם נאבקו על מה שהם רצו באופן לגיטימי היא שיעור בפני עצמו", מעיר אבידן.

מה מאפשר את הניסוי של מבואות הנגב? קודם כל, מנהל חדור מוטיווציה. עידו ארגמן מנהל את בית הספר מזה 13 שנה, ומאמין כי "בית ספר הוא כמו כל מערכת אורגנית, כל הזמן צריך להתחדש. שיהיה חילוף של רעיונות, של אנשים, אחרת המערכת מתנוונת".

לפני חמש שנים קיבל ארגמן את ההזדמנות לעשות למערכת רמונט: בית הספר עבר מבעלות הקיבוצים לבעלות המועצה האזורית בני שמעון, שלדבריו תמכה בתחום החינוך באופן מסיבי, ובמקביל ירד מספר התלמידים שנרשמו לבית הספר והגיע ל-400 - מה שאיים על המשך קיומו.

"הבחירה הקלה היתה לסגור את בית הספר ולהעביר את התלמידים לאשל הנשיא, בית ספר גדול עם מתקנים מצוינים", מציינת ראש המועצה מורן, "אבל רצינו משהו אחר לילדים שלנו". והיא מוסיפה עוד פרט, שאולי מבהיר מדוע חלק גדול מבתי הספר הייחודיים נמצא בפריפריה: "כדי להתחרות בתל-אביבים, אנחנו צריכים להיות יותר טובים. זה מה שחשבנו וזה מוכיח את עצמו".

בני שמעון היא מועצה אמידה, והיא הרעיפה על בית הספר כמיליון שקל בהשקעה התחלתית - ששימשה בעיקר למחשוב בית הספר, כולל רשת אלחוטית מהירה שפועלת מכל מקום (כי לדברי מורן, "אם האינטרנט לא פועל, בית הספר מושבת"), לאספקת מחשבים למורים ולקניית ציוד משלים כמו מקרני ברקו. לכך יש להוסיף מאות אלפי שקלים שמושקעים מדי שנה בתחזוקה, בהכשרות ובהדרכות למורים - שהן, לדברי מורן, ההוצאה הכבדה. "כל הזמן צריך להתחדש. מפעל שאין לו מו"פ, אין לו זכות קיום".

ומה עם מועצות אמידות פחות? גם הן יכולות ליצור בית ספר כזה?

"נכון, כשיש משאבים קל יותר לעשות שינויים. אבל זה גם עניין של סדרי עדיפויות, ואנחנו בהחלט שמנו את החינוך בראש סדר העדיפויות. יש מיליון קרנות שתומכות בפרויקטים חינוכיים, ולרשויות עניות קל יותר לגייס מהן משאבים. מי שרוצה - מוצא את הכסף".

במקרה של בני שמעון נראה שההימור הצליח: ב-2009 זכה בית הספר בפרס משרד החינוך, וכיום הוא מפיץ את שיטותיו לבתי ספר אחרים. כמו בביצועי ההבנה של התלמידים שנגמרים תמיד בהצגת הפרויקט לפני הכיתה, גם לנו עשו פרזנטציה וכינסו פאנל של "שגרירים": תלמידים רהוטים שישבו מול מוריהם ודיברו בכנות ובביטחון עצמי. במקביל אלינו הגיעו לבית הספר חוקרות ממט"ח, ואיש לא התרגש מנוכחותן של הצופות החיצוניות בשיעורים.

הבעיה היחידה היא שגם בית ספר ניסיוני כמו מבואות הנגב צריך להכין את תלמידיו לבגרות. פה נתקלת החדשנות בקיר האטום של מערכת החינוך הישראלית. עד מארס עוסקים תלמידי כיתה י' בביצועי ההבנה, ואז הם מתחילים לשנן. "בחטיבה העליונה תלמידים ממש דורשים שאכתיב להם", מספרת טלי לרנר, מורה נמרצת למדעים ומנהלת המרכז להפצת השיטה החינוכית של בית הספר. "הם חוששים שלא יהיו מוכנים".

"זה מצריך הרבה מאוד פתיחות, ובמובנים מסוימים דורש ללכת נגד הזרם", אומרת מורן. "בסופו של דבר הלימודים כאן צריכים להשתלב עם המרוץ אחר הבגרויות. זה לא פשוט. בסוף הרי מפרסמים בעיתון את אחוזי הזכאות, ובתור ראש המועצה המקומית אני צריכה לשאול גם את השאלות האלה. לא יכולנו להרשות לעצמנו שהניסוי יפגע בציונים".

נראה שאם זה היה תלוי במורים, הם היו שמחים למצוא דרך לדלג על הבגרויות. "כשהתחלנו עם התוכנית החדשה יולי תמיר כיהנה כשרת החינוך, ונראה היה שכל מערכת החינוך הולכת לכיוון הזה", מספר כהן-זמיר. "אבל אז הגיע גדעון סער, והדגש עבר למבחנים ולמספרים".

מספר התלמידים הוכפל

יום לאחר מכן, עדיין תחת השפעת הקמפוס היפהפה של מבואות הנגב, אנחנו זוכים למקלחת קרה של מציאות. לא לכל בית ספר יש 50 דונם פנויים בנוף מרהיב, מועצה מקומית שמעוניינת ויכולה לתמוך בניסויים חינוכיים ואוכלוסיה חזקה ששמחה לשלוח את ילדיה לבית ספר מעולה - גם אם היא צריכה לרכוש להם מחשב לשם כך.

התובנות האלה מתבהרות נוכח שער הפלדה של בית הספר גבעת גונן בקטמונים. ירושלים קפואה, והבניין נראה מבחוץ קצת כמו כלא ויקטוריאני: מבצר בטון מאיים עם לבנים אדומות וחלונות מסורגים. נראה כי נקודת הפתיחה של גבעת גונן נמוכה בהרבה מזו של מבואות הנגב, אבל בדרכו, גם הוא נותן לתלמידים סיבה טובה לבוא לבית הספר.

בראשיתו היה גבעת גונן אחד המוסדות המהוללים בירושלים. הוא הוקם בשנות ה-80 כבית ספר לערכי תנועת העבודה, ונוסד בשכונה חלשה מתוך אידאולוגיה. מיטב הסוציאליסטים של הבירה - בהם יולי תמיר ואברהם בורג - שלחו אליו את ילדיהם. "ההורים ליוו את הלימודים", נזכרת תמיר, "היה 'יום כחול' שבו הורים שיתפו את התלמידים במה שהם עושים ובתפישת עולמם, ונערכו מצעדים ב-1 במאי. הרעיון היה שבמקום שיסיעו את הילדים לשכונות החזקות נגיע אנחנו לחזק את השכונה, וזה עבד נפלא. היו שנים שבהן בית הספר היה חזק, והשכונה צמחה באופן בלתי רגיל".

"הגעתי לבית הספר בשיאו", מספרת פיפין ברודו, מורה בגבעת גונן מזה 16 שנה. "להתקבל לכאן כמורה היה מאוד נחשב, מאוד יוקרתי". אך עם הזמן עזבה קבוצת ההורים המייסדים, וכך גם המנהלת המיתולוגית. העיר השתנתה לבלי הכר: חילונים החלו לברוח ממנה, הביקוש לבתי ספר ממלכתיים ירד ובתי הספר הייחודיים התרבו. הנרשמים מחוץ לשכונה הפסיקו להגיע, ותוך חמש שנים התחלפו בבית הספר ארבעה מנהלים שברחו כשהבינו את גודל האתגר. בית הספר עמד לפני סגירה.

"היה פער גדול מאוד בין התפישה של בית הספר לבין מה שחווינו בשטח", מספרת ברודו. "ההבדל העיקרי היה דמוגרפי. התרגלנו למתח אינטלקטואלי גבוה בשיעורים, לתלמידים שמאתגרים אותנו כל הזמן. זה כבר לא קרה".

לפני שלוש שנים התכנסו המורים, מדוכאים ומובסים משנים של ציפייה לשינוי שבושש להגיע, והחליטו לבחור מנהלת מבפנים: יפית גרין, מורה לערבית שבילתה בבית הספר 23 שנה. גרין קיבלה את דין התנועה, וכמו שמתארת זאת המורה לספרות מאיה אדרי, "הסכימה לקחת את תפוח האדמה הלוהט ולהפוך אותו למוקרם".

גרין הציבה כמה תנאים לקבלת התפקיד: למשל, שהעירייה תמחוק את חובות בית הספר ותעמיד לרשותה רואה חשבון. בשלב השני החלה לשלב בבית הספר עקרונות מהחינוך הדמוקרטי, בעזרת המרכז לחינוך דמוקרטי - מבלי לוותר על לימודי הליבה ועל הבגרויות, החשובות שבעתיים עבור אוכלוסיה שהסיכוי שלה לניידות חברתית תלוי בהשכלה.

"בשלב הראשון כינסנו את תושבי השכונה, ואמרנו שאנחנו פותחים כיתה דמוקרטית וכיתה רגילה בשכבת ז'", מספרת גרין. "אבל כל כך הרבה רצו להירשם שבסוף שתי הכיתות היו דמוקרטיות, ונרשמו 54 תלמידים - כפול מהשנה שלפני כן".

הרעיון היה להכניס לחיי התלמידים את אלמנט הבחירה, מבלי להפקיר לגמרי את המבנה ואת המשמעת. "רוב בתי הספר הדמוקרטיים הם מוסדות אליטיסטיים", מסביר פרופ' יהודה בר שלום, מרצה במכללת דוד ילין וחוקר של בתי ספר מיוחדים, שמלמד קראטה בגבעת גונן. "זה דורש שהילדים יבואו עם גבולות מהבית. בגבעת גונן בית הספר חייב לתווך את הדמוקרטיה, להיות ברור יותר לגבי הגבולות והחוקים שלה. אלה ילדים שלא גדלים עם סמכות מהסוג הזה. צריך ללמד גבולות, ומצד שני ללמד בחירה".

לדברי גרין, "ההתכוונות היא לאוכלוסיה שרגילה שאחרים בוחרים לה, עם מגוון אפשרויות מצומצם. בכיתה ז' הם לא ידעו איך לאכול את הבחירה הזו, כיום זה מובן מאליו".

גבעת גונן אינו יכול לגבות תשלומים נוספים כדי להגשים את חזונו. למעשה, גם את תשלומי ההורים המינימליים קשה לו לגבות במקרים מסוימים. את עיקר המשאבים הוא מקבל ממשרד החינוך, שהסכים להקצות לבית הספר "חלוצים" - מורים צעירים שזה עתה סיימו ללמוד ומגיעים עם שעות, מטבע שווה כסף במערכת החינוך, ומעירית ירושלים, שתומכת בפרויקט מבחינה כספית.

כיום יש בכל כיתה בחטיבת הביניים שני מחנכים - אחד ותיק ואחד צעיר. יש מרכז לעזרה לתלמידים מתקשים, כיתה מיוחדת לילדים עם קשיים רגשיים, ובחירה בין שיעורי תיאטרון, מולטימדיה, כלכלת בית ואמנות. מספר הנרשמים נמצא במגמת עלייה, הנשירה אפסית, אך אחוזי הזכאות לבגרות נשארו נמוכים מעט מהממוצע הארצי: 47%.

"חייבים להתנסות גם בעבודת כפיים"

בבוקר רביעי קר בגבעת גונן, חבורת בנות מתיישבת מסביב לשולחן באחת הכיתות, ושתי מורות צעירות מחלקות להן דפים עם ציטטות של יאנוש קורצ'אק: "בכל ילד יש ניצוץ משלו, שיכול להדליק מדורות אושר ואמת". הן מתכוננות לארגון של שבוע נושאי שיעסוק בקורצ'אק - כחלק מהפעילות השוטפת שלהן כוועדת נושא.

בחוץ מתכנסת חבורת בנים סביב ילד שמנסר קרשי עץ. קבוצה אחרת צובעת את הקרשים בשחור: אלה הם חברי ועדת בינוי, שעוסקים בבניית ספסלים המיועדים לילדי בית הספר. אחד מהם הוא עידן בן זקרי מכיתה ח', שבחר לעבור לכאן מבית ספר בשכונת גילה. "ביקשתי לעבור לכאן כי היחס יותר טוב. המורים יותר אכפתיים, מקשיבים לנו".

"אם אתה עושה פה משהו, נותנים לך הזדמנות", מספר עמנואל, תושב השכונה ותלמיד מגמת מולטימדיה. "היה מקרה שהלכתי מכות - פה לא ישר שופטים אותך, קודם מדברים ורק אחר כך קובעים עונש".

הוועדות הן חלק מהשינוי שהנהיגה גרין: שעתיים שבועיות של פעילויות שהתלמידים בוחרים מתוך מבחר קיים. חלק מהם נמצאים כרגע בעמק הצבאים, פארק עירוני סמוך, ועוזרים לטפח אותו למען הקהילה. אחרים מנסים לפתור סכסוכים בין תלמידים במסגרת ועדת גישור. חברי ועדת הגינון, לעומת זאת, מסתובבים על הגבעה שליד בית הספר: כמה תלמידות עושות הפסקה, שתיים מהן חומקות במורד השביל שמוביל לבית הספר. הגינה פתוחה לתושבי השכונה, ומדי פעם צריכה הוועדה לנקות את שרידיו של מנגל אקראי.

תלמידים משכבות חלשות יחסית שעוסקים בגינון ובבינוי עלולים להזכיר תקופות שבהם הם היו מופנים באופן אוטומטי למגמה לא עיונית, או סתם נשלחים להסתובב עם השרת. ההשוואה הזו מקפיצה את גרין: "אנחנו לא מוותרים על הלימודים האקדמיים. בעיניי, ההפרדה הזו פשטנית. יש ילדים שאוהבים להיות יוצרים. לפעמים צריך להשקיע בנשמה. דווקא ילדים בסכנת נשירה צריכים להתחבר לתחומי החוזק שלהם, לחוות הצלחה. הבגרות מבחינתי היא מטרה חשובה מאוד, אבל יצירתיות, בחירה ועבודת כפיים לא באים על חשבון זה".

"אני חושב שבכל מסגרת בית-ספרית צריך להתנסות גם בעבודת כפיים", טוען בר שלום. "הפיצול בין גוף למוח הוא אחת הטרגדיות של המערכת החינוכית. בסופו של דבר, העניין הוא לתת לילד בחירה. אם הוא רוצה להיות בנאי זה בסדר גמור, לא רק שם אלא גם בצפון תל אביב".

דפנה, אם לתלמיד בכיתה י', מעידה שהשיטה עובדת. היא גרה מחוץ לשכונה, ומספרת שהמוניטין הקטמוני הרתיע אותה בתחילה. אך בנה חש אבוד בבית הספר הקודם שלו, והיא חיפשה עבורו בית ספר שבו המורים יכירו אותו, והוא יהיה יותר מסתם שם ברשימה. "במשך שלוש שנים הבן שלי לא הצליח ליצור קשר חם ועמוק עם אף איש צוות. אני מרגישה שהכירו רק את הפן המתבגר והסורר שלו. נוצרה לו תדמית כזו וזהו, זה היה אבוד. חיפשנו מקום קטן, שבו הוא יכיר את האנשים והם ישימו לב אליו.

"כיום הוא אוהב ללכת לבית הספר. אני שואלת אותו 'מה כל כך כיף?' והוא אומר 'אמא, אומרים לי בוקר טוב. יפית מכירה את השם שלי מהשבוע הראשון'. בסוכות הם קיבלו עבודה בהיסטוריה, ואני קיבלתי טלפון מהמורה שלו שאמר, 'שימו לב שלילד יש עבודה, תעקבו אחרי זה'. שאלתי אותו אם הוא מתקשר אלי במיוחד, והוא אמר 'לא, אני עושה סבב טלפונים בין ההורים'. איפה היה לנו דבר כזה קודם?"

"למדתי בגבעת גונן, וזו ממש פינת חמד במדבר", מעידה מאיה אלחרר, אם לתלמידה בכיתה ז'. "לצערי הרב, הסטיגמה עובדת, ורבים פוסלים את בית הספר רק בגלל השכונה שבה הוא שוכן. אבל הסגל עושה עבודה יוצאת מהכלל. אין דבר כזה שהילדה שלי לא תכין שיעורים - כי אחרת אני מקבלת טלפון בו ביום. בית הספר מעולה, המיקום שלו ממש לא חשוב".

בינתיים, בחוץ, בעוד תלמידות ועדת הגינון מתיישבות על ספסל ומוציאות סנדוויצ'ים, שחר שבת וליטל יעל מכיתה ח' אוחזים במעדר ושואלים את המורה אם הגיע הזמן לזרוע את החסה. החסה חשובה להם - היא תשמש להאכלת השרקנים, האוגרים והגרבילים שהם מגדלים בפינת החי שאירגנו בתוך חדר שירותים בקומה האחרונה. המראה סוריאליסטי: האסלות וקירות התאים נעקרו ממקומם, ובמקומם הוצבו כלובים גדולים שעשויים מקרשים ומרשת. כרגע אין שם חיות, אך בקרוב יגיע ממוזיאון הטבע עוד מחזור של בעלי חיים שיתרוצצו בין קירות החרסינה הלבנה. אז גם יפרשו התלמידים דשא מלאכותי, וכמו בשנה שעברה הם מתכוונים לבלות כאן את ההפסקות.

ליטל היא בת השכונה, מרקע לא קל, ושחר הגיע לבית הספר לאחר שלא הסתדר בבית הספר הקודם שלו. הוא רוצה להיות וטרינר, ובשנה שעברה נשאר בפינת החי בכל יום עד 17:00. "בשכונה אמרו שבית הספר מידרדר", מספרת ליטל, "אבל כיף כאן. נותנים לתלמידים להשתתף בהחלטות. אני מספרת לכולם שזה אחלה בית ספר"

"אם 30% מהילדים עניים - איך נהיה כמו פינלנד?"

"בחינוך יש אופנות, והאופנה הנוכחית היא השיטה הפינית", אומר עידו ארגמן, מנהל בית הספר מבואות הנגב. "פעם זה היה סינגפור. מה שקורה במקומות אחרים תמיד מעניין, אבל הבעיה היא שלעתים קרובות מתחברים לשם ממקום של תסכול. בחינוך יש הבדלים תרבותיים רבים. בפינלנד התלמידים לא לומדים מקצועות רבים ואין בחינות בגרות. צריך להבין מה התפישה החינוכית שעומדת מאחורי הדברים, אחרת אין סיכוי ליצור משהו נכון.

"בישראל אין מדיניות חינוך אחידה לאורך זמן, וזה אבי אבות הטומאה. זה גורם לתנועת מטוטלת ברמה המעשית ביותר. כיום יש יותר מבחנים חיצוניים ויותר פיקוח. משרד החינוך מעביר יותר כספים ויותר שעות, אבל הן מוקצות לייעוד מסוים ואין אפשרות לסטות. בית ספר שגישתו אלטרנטיבית נאלץ לנהל מלחמת עולם מול מערך הפיקוח".

"הסיפור של פינלנד אינו רלוונטי, וההשוואות מבאסות אותי בכל פעם מחדש", מצהירה ד"ר דורית טובין, חברת סגל במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון וראש היחידה לקידום המקצועיות בחינוך באוניברסיטה.

"מה זה קשור אלינו? תסתכלי על הנתונים הכי בסיסיים, כמו כסף. משרד הביטחון מקבל 50 מיליארד שקל, מערכת החינוך - 30 מיליארד. החברה הישראלית לא יכולה או לא רוצה להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות שלה. לא בטוח שחשוב לה שיהיה מורה על כל 13 תלמידים, כמו בפינלנד. משכורות המורים בפינלנד אולי לא גבוהות, אבל הם משתכרים בכבוד והמקצוע נחשב יוקרתי. בסינגפור, עוד מודל להשוואה, כ-90% מהתלמידים הם ממוצא סיני. אצלנו יש ערבים, חרדים, עולים חדשים וישנים. זה יוצר מציאות מאתגרת מבחינה חברתית. עכשיו לכי תשווי לפינלנד".

"הבעיה המרכזית היא שאנחנו חברה מאוד לא שוויונית, רקובה עד היסוד בעניין הזה", טוענת שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, "שלא מתביישת להציג שנה אחר שנה נתונים שלפיהם שיעור הילדים העניים הוא יותר מ-30% ולצפות שיצליחו כמו בפינלנד. אין שוויון בחינוך בלי שוויון בחברה, ולעולם לא יהיה. הטלת הנטל על החינוך משחררת את החברה מלפעול לשוויון".

ובכל זאת, לטובין יש גם מלת עידוד. "גם בתנאים הקיימים אפשר לבסס בתי ספר טובים. צריך רק לנהל נכון את המשאבים - למשל, לא לתת למורה ללמד 300 ילדים. מנהל יכול לשחק עם הדברים האלה, מבלי לשנות דבר בתוכנית הלימודים. רק לעבוד נכון ולתת למורים אפשרות להתפתח. מנהלים ומורים נאבקים לעשות את זה, וזה לא טריוויאלי. זה מה שהחברה הישראלית מאפשרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#