בבחירות המתקרבות החיסכון יקבע יותר מהביטחון; המצע מתעדכן בהתאם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בבחירות המתקרבות החיסכון יקבע יותר מהביטחון; המצע מתעדכן בהתאם

אחרי ארה"ב ואירופה גם בישראל מבינים שהכסף חשוב מאוד לבוחר

תגובות

כשיאיר לפיד נדחק לפינה בשבוע שעבר ונאלץ להגדיר את עמדותיו המפורשות לרגל ההכרזה על כניסתו לזירה הפוליטית, הוא בחר בשתי מלים. "איפה הכסף?", שאל בטור שכתב ל"ידיעות אחרונות". לפיד התייחס לשאלות חברתיות ומדיניות מזווית ממוקדת - הזווית הכלכלית.

במקום להכריז אם הוא בעד או נגד המשך מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, הוא שאל מדוע מושקעים מאות מיליוני שקלים בכבישים להתנחלויות אלה. במקום להכריז אם הוא בעד או נגד תחבורה ציבורית לכלל האזרחים בשבת או גיוס חובה לכלל החרדים - הוא דיבר על כך שהחרדים צריכים לעבוד.

הבחירה של לפיד בדרך זו היתה מושכלת. הוא הגיע למסקנה שבתוך העימות הפנימי השוחק והאינסופי על דרכם המדינית והחברתית של הישראלים, שבו אף גוש לא מצליח לנצח כבר שנים ארוכות, הזווית הכלכלית היא היחידה שתאפשר לו להשיג את אהדת העם. קל יותר לדבר אל לבם של כלל האנשים כשאתה מתמקד בכסף, הרבה יותר מאשר להתעסק באידיאולוגיה וברגשות. ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים - כולם צריכים כסף.

אלון רון

לפיד לא יהיה היחיד במערכת הבחירות הקרובה שידבר על כסף. בקיץ האחרון דרש העם צדק חברתי, וגרם לרבים להאמין כי מערכת הבחירות הבאה תוכרע סביב הנושאים הכלכליים ולא סביב הפצצה האירנית או סכנת החמאס.

בשנים האחרונות מקדישה שלי יחימוביץ' חלק ניכר מהמרץ הפוליטי שלה לביקורת על טייקונים שעושים תספורות, ונזהרת כמו מאש מהנושאים המדיניים שהיו יכולים לעמוד על הפרק. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו עוסק בשבועות האחרונים בהמלצות ועדת טרכטנברג ובחוק חינוך חינם. כדי להבין את סיכוייו של לפיד לצבור קולות ולהביא לשינוי חברתי וכלכלי, כדאי להביט אחורה אל אלה שניסו זאת לפניו ולראות מה עלה בגורלם.

תנו לחיות בארץ הזו

בימים אלה פופולרי לדבר על "מפלגת מעמד הביניים", אבל כבר לפני קום המדינה היתה מפלגה שמיצבה את עצמה ככזו - "הציונים הכלליים". המפלגה נוסדה במזרח אירופה בשנות ה-30 והפעילים המרכזיים בה היו סוחרים, תעשיינים ויזמים אחרים, שדגלו בציונות עם קו מדיני מתון לצד תפישה ימנית-כלכלית קלאסית: כלכלה חופשית, יוזמה פרטית ומינימום התערבות ממשלתית בכלכלה, בניגוד ברור לסוציאליזם של מפלגות הפועלים, מפאי"י ומפ"ם, שהיו המפלגות הדומיננטיות בתקופה ההיא.

בבחירות הראשונות לכנסת ב-1949 זכתה המפלגה בשבעה מנדטים בלבד וישבה באופוזיציה. הפריצה הגדולה שלה היתה על רקע משטר הצנע והקצבאות שהנהיגה מפא"י בשנות המדינה הראשונות. המפלגה התנגדה למשטר זה ויצאה בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת", שסחפה את קהל המצביעים בבחירות של 1951. "הציונים הכלליים" הצליחה להדהים את מפלגות הפועלים כשזכתה ב-20 מנדטים ונהפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת, ובכך תפסה את מקומה של מפ"ם, שזכתה ב-15 מנדטים בלבד.

במערכת בחירות זו, לצד ביקורת על תרבות הפרוטקציות של מפא"י, הדגישה המפלגה את תרומת הערים לחברה לעומת ההתיישבות העובדת, ואת חופש היוזמה, הזכות לבעלות על הון ונכסים והזכות ליחס שווה מצד המדינה לגבי כל האזרחים. "אזרח בישראל!", נכתב במצע המפלגה, "ב-30 ביולי מקומך בצד לוחמי החופש, בצד המעודדים והמדרבנים את היוזמה הפרטית, בצד אלה שהקימו את התעשייה, פיתחו את החקלאות הפרטית, אירגנו את המסחר, עודדו את המלאכה, בנו את הערים והמושבות ויצרו מקומות עובדה ופרנסה למאות אלפי עולים חדשים".

ההצלחה הגדולה נבעה גם מהעיתוי - בשיאו של מצב כלכלי קשה שממנו סבלו אזרחים רבים. בהמשך הדרך, כשהמפלגה נהפכה לחלק מהקואליציה והמצב הכלכלי השתפר, היא זכתה בפחות מנדטים. ב-1955 היא זכתה ב-13 מנדטים וכעבור ארבע שנים זכתה בשמונה בלבד. ב-1961 היא התמזגה עם המפלגה הפרוגרסיבית כדי להקים את המפלגה הליברלית הישראלית, שמאוחר יותר חברה למפלגת חירות בגוש אחד (גח"ל) - שלימים נהפך לליכוד.

מכונית לכל פועל

הרקע להקמתה של מפלגת רפ"י ב-1965 לא היה קשור כלל לענייני כלכלה וחברה. המפלגה נוסדה כתוצאה מפרישתם של דוד בן גוריון (שהתפטר שנתיים קודם לכן מראשות הממשלה) ושבעה ח"כים נוספים ממפא"י, על רקע הסכסוך בין בן גוריון לצמרת מפא"י בנוגע לפרשת לבון - פרשייה ביטחונית משנות ה-50 ששיסעה באותן שנים את המערכת הפוליטית.

האנשים הדומיננטים במפלגה היו הדור הצעיר במפא"י, בהם כוכבים כמו משה דיין ושמעון פרס. בין הפעילים היו אנשים שמאיישים כיום את צמרת העולם העסקי - עו"ד רם כספי, אז והיום מקורבו של פרס, ואיש העסקים ארנון מילצ'ן. פרס הוא זה שניסח במצע המפלגה רעיונות חדשים בתחומי הכלכלה והחברה, שהציבו את רפ"י כמפלגת מרכז. כך לדוגמה, במצע כלל לא הוזכרה המלה "סוציאליזם". הסיסמה הקליטה היתה "מכונית לכל פועל", שביטאה את ההתמקדות בחופש הצרכני של הפרט ובקדמה.

רפ"י דיברה על מודרניזציה של המשק וטיפוח המדע, הטכנולוגיה והחדשנות. המפלגה הציעה, בין היתר, הכנסת "מחשבים אלקטרוניים מודרניים" לתעשייה, הגברת הידע הטכני והגדלת פריון העבודה. המפלגה אף העזה לדבר על תחרות, על ניידות עובדים ועל "מחירים דינמיים במקום משק קרטליסטי מנוון הקופא על שמריו", כפי שכתב שמעון פרס במאמר ב"הארץ". "יש לתכנן יותר תחרות על פריון-ייצור ועל יצוא - ופחות התערבות מינהלית המצילה כביכול מפעלים כושלים".

"היינו חייבים לבדל את עצמנו ממפא"י, ופרס הוביל את הרעיונות של חברה מודרנית ומתקדמת כדי למשוך את הדור הצעיר להצביע למפלגה", משחזר גדעון בן ישראל, אחד מהח"כים שפרשו ממפא"י כדי לייסד את רפ"י. אבל יחסית לציפיות הגדולות, המפלגה לא הצליחה - היא גרפה עשרה מנדטים בלבד וישבה באופוזיציה עד שהתמזגה למפלגת העבודה ב-1968 ונעלמה מהמפה הפוליטית.

במבט לאחור, נראה שהמפלגה הקדימה את זמנה. חלק מהרעיונות שהציג פרס בשנות ה-60 הוא יישם כעבור 20 שנה, כראש ממשלת האחדות שיזמה את תוכנית הייצוב של 1985 - שסימנה את המעבר של הכלכלה הישראלית לעידן הקפיטליסטי.

לכלכל לפי הלב והשכל

האלמנט המרכזי בבחירות 1977 היה השחיתות הכלכלית של שלטון מפא"י ארוך השנים. בתגובה לשחיתות הזו הציגה אז מערכת הבחירות בראשונה את המודל שעליו מנסה לרכוב עתה ככל הנראה יאיר לפיד: מפלגה הנשענת על מצב רוח לאומי של מיאוס מכל יתר המערכת הפוליטית, ומבטיחה שינוי שגם למצביעיה לא ברור מה הוא. כך נוצרה המפלגה הדמוקרטית לשינוי - ד"ש.

ד"ש אמנם הציגה אג'נדה של שפיות כלכלית בימים של אינפלציה מתגברת ופיחות זוחל, דיברה על דאגה ל"משטר חיים צודק" ועל "חלוקה שווה של הנטל על הציבור", ואפילו הציגה דמות דומיננטית בתחום הכלכלי - התעשיין סטף ורטהיימר, שדיבר על השקעת מאמץ ותשומת לב גדולים יותר לטכנולוגיה הישראלית ועל יצירת מקומות עבודה.

אבל בסופו של דבר הקולות שהצביעו בעד ד"ש עשו זאת לא בגלל אמונה בשינוי כלכלי, אלא בשל מיאוס מאותה שחיתות. וכמו בנושאים האחרים שבהם התיימרה לטפל, ד"ש לא הותירה חותם כלכלי. הקולות שהצביעו לד"ש הגיעו מהמעמד השבע של ישראל. מי שנשען על מצוקה כלכלית באותה מערכת בחירות היה הליכוד בהובלת מנחם בגין, שזכה בבחירות כשהוא רוכב על תחושת הקיפוח הכלכלי והכללי בקרב "ישראל השנייה" שנשכחה על ידי המערך.

מכאן, הנושא הכלכלי ייהפך לדומיננטי יותר במערכות הבחירות הבאות. בינואר 1981 מונה יורם ארידור, ליברל בעל רקע חברתי רדיקלי, לתפקיד שר האוצר של הליכוד. בחודשים שקדמו ליוני 1981, מועד הבחירות, הוא נקט במה שהותקף בחריפות על ידי יריבים פוליטיים כתעמולת בחירות והוגדר על ידו כמדיניות, שבה טען ש"יש לכלכל את העניינים לפי הלב והשכל גם יחד", ופעל לפי הוראותיו של מנחם בגין שהסביר כי "יש להיטיב עם העם".

מחירי הטלוויזות ירדו ב-15%, מחירי המקררים ירדו ב-10%, ייקור הסיגריות פסק, תנורי הבישול הוזלו וכך גם מכונות תפירה, מכשירי רדיו, תקליטים, קלטות, מגהצים וצעצעועים. מחירי הלחם, העוף הקפוא, השמן, התחבורה הציבורית והבנזין הוקפאו כולם. המדיניות הזו, שהוגדרה על ידי ארידור כתוכנית הגנה על השכבות החלשות, צלחה. הליכוד זכה בבחירות. ההטבות האלה אולי הביאו להאטה של האינפלציה בטווח הקצר, אבל לא היטיבו בטווח הארוך עם כלכלת ישראל שהמשיכה לדהור לאינפלציה תלת-ספרתית.

הזקנה במסדרון בית החולים

ההפתעה הגדולה בבחירות הבאות, שהתקיימו ב-1984, היתה מפלגה שזכתה לארבעה מנדטים, וגם היא פיתתה את בוחריה במידה רבה בהבטחה כלכלית: ש"ס. הסיבה המרכזית להקמתה של ש"ס, שהציגה את עצמה כסוציאל-דמוקרטית, היתה קיפוח כלכלי של מוסדות החינוך שלה על ידי היהדות החרדית האשכנזית. ש"ס הבטיחה לבוחריה תקציבים להכשרת מורות ספרדיות ולשיפוץ מבנים הרוסים של ישיבות ובתי ספר.

ההצלחה היתה גדולה ונמשכה ממערכת בחירות אחת לשנייה. במשך כמעט 20 שנה היתה ש"ס שותפה בכל קואליציה - מיום הקמתה עד 2003. השיא היה בבחירות של 1999, אז כיכב הנושא החברתי-כלכלי, וראש הממשלה הנבחר אהוד ברק הבטיח כי ידאג לזקנה השוכבת במסדרון בית החולים בנהריה. אבל עם כל הכבוד לניצחונו של ברק על נתניהו, ש"ס זכתה בלא פחות מ-17 מנדטים.

ההצלחה הזו השתלמה מבחינה כלכלית. המפלגה השיגה לבוחריה תקציבים וקצבאות שצמחו משנה לשנה. ההצלחה היתה כה גדולה, שהיא גררה את הקמתה של מפלגה ששמה לה למטרה להפסיק את זרם הקצבאות הזה. בכנסת ה-16, שנבחרה ב-2003, זכתה היורשת של ד"ש, מפלגת שינוי בהובלת טומי לפיד, ב-15 מנדטים, ונכנסה לקואליציה בממשלה של אריאל שרון ובנימין נתניהו, שהובילה בהצלחה מדיניות של הפחתה בקצבאות לחרדים. זה היה בסך הכל פרק נוסף במלחמה הכלכלית על משאביה של המדינה הציונית - מלחמה שבנו של טומי ממשיך כעת.

מנצחים את העוני

בחירות 2006 היו ציון דרך במפלגת העבודה, משום שזו היתה הפעם הראשונה מזה שנים ארוכות שבה המפלגה הציבה במרכז מסרים כלכליים-חברתיים. מסרים מסוג זה לא נעדרו קודם לכן, אבל הם נשארו בצד לעומת המסרים המדיניים-ביטחוניים, החביבים כל כך על הגנרלים והמדינאים שהנהיגו את המפלגה עד אז. כל זה השתנה לאחר שעמיר פרץ נבחר לעמוד בראשות המפלגה.

פרץ, שהיה יו"ר הסתדרות במשך עשור לפני כן, עשה את הונו הציבורי על המאבק הכלכלי-חברתי. היה זה בעיקר בימיו של נתניהו כשר האוצר בממשלת שרון. פרץ נלחם בכל כוחו, באמצעות שביתות והפגנות, נגד הגזרות הכלכליות של נתניהו ומיצב עצמו כמנהיג ואלטרנטיבה בתחום הכלכלי-חברתי. אחת הדרישות המרכזיות של פרץ בקמפיין 2006 היתה העלאת שכר המינימום. מלבד זאת, הוא יצא בסיסמאות כמו "נלחמים בטרור, מנצחים את העוני".

אלא שבעידן של שנות ה-2000 הקמפיינים מתבססים פחות על תשדירי תעמולה ומודעות בעיתונים, ויותר על יחסי ציבור, כלומר החדרת אייטמים לתקשורת. פרץ ואנשיו נתקלו בקשיים כשניסו להחדיר לעיתונות מסרים בתחום הכלכלי והחברתי, שהם מורכבים יותר לעיכול. "ירקנו דם כדי שהתקשורת תסכים לראיין ח"כים, כולל עמיר פרץ, על נושאים כלכליים-חברתיים", משחזר רוני רימון, יועץ אסטרטגי ושותף במשרד רימון-כהן-שינקמן, שניהל אז את הקמפיין. "העיתונאים רצו רק חוץ וביטחון. אני מניח שכיום זה היה קל יותר, כי האג'נדה הציבורית השתנתה".

בסופו של דבר הצליח פרץ לשמור על כוחה של מפלגת העבודה עם 19 מנדטים, לאחר שאיבד הרבה קולות ותיקים לטובת קדימה, אך הביא למפלגה ציבור בוחרים חדשן. אלא שאת עולמו הוא איבד באחת כשוויתר על האג'נדה הכלכלית לטובת תפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט, תפקיד שממנו התפטר בעקבות כישלון מלחמת לבנון השנייה. לפני כמה חודשים הפסיד בפריימריז ליחימוביץ', שהצטרפה למפלגת העבודה ב-2006 בזכות הקו שהוביל פרץ. בבחירות הבאות, תהיה זו יחימוביץ' שתציב את המסר הכלכלי-חברתי במרכז הקמפיין של המפלגה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#