כך סופחו 3,000 דונם לבית שמש - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך סופחו 3,000 דונם לבית שמש

עיקרון הצדק החלוקתי מדבר אל לבו של אלי ישי כאשר מדובר בעיר חרדית

41תגובות

שר הפנים, אלי ישי, קיבל לפני כמה חודשים את ההמלצות של ועדת הגבולות שהקים. בעקבות אימוץ ההמלצות, יועברו 3,000 דונם משטח המועצה האזורית מטה יהודה לשטח העיר הסמוכה, בית שמש. אין מדובר, כמובן, בסתם 3,000 דונם. על השטח הזה יושב אחד מאזורי התעשייה המצליחים של האזור, שמניב הכנסות ארנונה בסך 10 מיליון שקל בשנה. בפועל, החלטתו של אלי ישי הביאה לכך שהמועצה האזורית מטה יהודה איבדה הכנסות של 10 מיליון שקל לטובת העיר בית שמש.

בבית שמש מתגוררים 88 אלף איש בשטח של 44 אלף דונם. במועצה האזורית מטה יהודה מתגוררים 42 אלף איש - מחצית ממספרם של תושבי בית שמש - על שטח של 520 אלף דונם - פי 14 משטח העיר בית שמש. לא זאת בלבד, אלא שבית שמש היא עיר חרדית ענייה, המחויבת בהוצאות כבדות להחזקת האוכלוסייה הענייה ומרובת הילדים שלה, וכמעט אין לה מקורות הכנסה עצמיים. כלומר, לבית שמש יש מעט אזורי תעסוקה המכניסים לה ארנונה עסקית.

פתאל מיכל

זאת ועוד, תעריף הארנונה שבית שמש מחויבת לו גבוה פי ארבעה מהתעריף שגובה המועצה האזורית, כך שמלכתחילה לבית שמש אין סיכוי להתחרות באזור התעשייה של מטה יהודה. למועצה אזורית מטה יהודה, לעומת זאת, אזור תעשייה משגשג, מחצבות, מחנות צבא, מלונות וכמה אזורי תעשייה מרוחקים יותר. כלומר, המועצה האזורית מטה יהודה משופעת בהכנסות עצמיות. לאור כל זאת פסקה ועדת הגבולות כי יש להעביר את 3,000 הדונם הנחשקים ממטה יהודה לבית שמש, וכך לקדם את הצדק החלוקתי בין שתי הרשויות הסמוכות.

על פניו מדובר בהמלצות שמקדמות את הצדק החלוקתי בישראל. ואמנם, החלטת השר זכתה לתרועות מארגונים חברתיים כמו הקשת המזרחית, ועוררה גל של תביעות מצד רשויות ספר עניות לתיקוני גבול דומים. העובדה שרק 8% מאזרחי ישראל מתגוררים במועצות אזוריות, אבל יושבים על 86% מהקרקעות של ישראל, מזינה את הדרישות לשינוי היסטורי בחלוקת הקרקעות בין הרשויות, ובעיקר לביטולן של המועצות האזוריות ולהפניית קרקעותיהן לערי הפיתוח החנוקות בקרקעות.

מפתיע אפוא לגלות כי מרבית המומחים לשלטון מקומי בישראל מתקשים להתפעל מהחלטת השר. למעשה, מרבית המומחים חושדים כי מדובר בהחלטה פוליטית גרידא - קידום ענייניה של עיר חרדית על חשבון המועצה האזורית הסמוכה, הנשלטת על ידי בני הקיבוצים - ולא בקידום הצדק החלוקתי.

החשד הזה ניזון קודם כל מכך שמדובר בהחלטה כמעט חסרת תקדים. למעשה, קיים רק תקדים יחיד שבו שטח מניב הועבר בכפייה ממועצה אחת לאחרת - אזור המסחר של צומת ביל"ו, שהועבר ממועצה אזורית ברנר למועצה האזורית קרית עקרון בשנות ה-90. החשד הזה גובר כאשר מתברר כי אנשי המקצוע של משרד הפנים, שהופיעו בפני ועדת הגבולות, התנגדו להעברה בכפייה של אזור התעשייה. הם תמכו בפתרון המקובל יותר של חלוקת הכנסות, רצוי בהסכמה, ולא של "הלאמת" השטח והעברתו במלואו מרשות אחת לשנייה.

החשד מתחזק כאשר נזכרים כי בית שמש אינה העיר הענייה היחידה בישראל שנמצאת בסיטואציה דומה. העיר הערבית סחנין, הענייה הרבה יותר מבית שמש, נמצאת מתחת לאזור התעשייה המצליח תרדיון, שנבנה על קרקעות שהופקעו מתושבי סחנין בשנות ה-50. למרות זאת, כל ההכנסות מתרדיון זורמות לכיסה של המועצה האזורית משגב, שבה יישובי וילות מפוארים כמו רקפת. האם זה רק מקרי שעיקרון הצדק החלוקתי מדבר אל לבו של שר הפנים כאשר מדובר בעיר חרדית ולא כאשר מדובר בעיר ערבית?

החשד מקבל חיזוק נוסף כאשר מתברר שהמועצה האזורית מטה יהודה כבר ויתרה על שטחים לטובת העיר בית שמש. זה היה בשנות ה-90, והעיר בית שמש השתמשה אז בשטחים כדי לבנות עוד שכונות מגורים (שמכניסות מעט מאוד כסף) במקום לפתח אזורי תעסוקה מכניסים.

החשד מתחזק עוד יותר כאשר מתברר שלבית שמש יש עתודות קרקע לפיתוח אזורי תעשייה. רק שפיתוח אזורי תעשייה חדשים כרוך בסיכון ובהשקעה כספית, וכמובן בתחרות מול אזור התעשייה המצליח הקיים של המועצה האזורית מטה יהודה. הרבה יותר פשוט לוותר על כל המאמץ, ולקבל אזור תעשייה מן המוכן.

ההחלטה על העברת אזור התעשייה ממטה יהודה לבית שמש מונחת כיום בפני בג"ץ. עם זאת, מרבית העוסקים בניהול רשויות מקומיות בישראל רחוקים מלהיות משוכנעים שההחלטה חסרת התקדים היא המפתח לקידום הצדק החלוקתי בין הרשויות. מרביתם סבורים כי הפתרון נעוץ במודל כמו זה של קרית שמונה והמועצה האזורית גליל עליון, שבו המועצה האזורית הסכימה מראש לפתח אזור קניות בצוותא עם העיר (על קרקעות של המועצה האזורית) ואף לחלוק את ההכנסות.

"יזמנו מהלך מסובך של שיתוף פעולה עם קרית שמונה לאחר שנים של חוסר אמון", אמר ראש המועצה האזורית, אהרון ולנסי, בראיון ל-TheMarker. "נתתי הבטחה שהמתחם של ביג, ששייך לנו, יתחלק שווה בשווה בינינו לבין קרית שמונה. נכון שאני לא חייב לתת כלום, אבל בראייה לטווח ארוך זה גם אינטרס שלי. זה אינטרס של הקיבוצים להפוך את האדמות לתעשייה שמניבה פדיון גדול יותר מהחקלאות, ובלי קרית שמונה לא נוכל לעשות את זה".

למשרד הפנים יש הסמכויות לקדם שיתופי פעולה כאלה בין רשויות סמוכות, ואף לאכוף אותם בעת הצורך - אלא שהוא מעולם לא עשה בהן שימוש. בכך תורם המשרד לפירוד ושיסוי בין רשויות המקומיות - ודווקא הרשויות החלשות בפריפריה - במקום להידוק הקשרים ביניהן. האם זה מקרי?

תגובת משרד הפנים: "שרי הפנים לדורותיהם אימצו המלצות רבות של ועדות חקירה לעניין שטחי שיפוט. השר מאמץ את המלצות הוועדות להעביר שטחים מהמועצות האזוריות לערים ולמועצות מקומיות במטרה לאפשר את התפתחות הערים לצורכי מגורים ותעסוקה במסגרת צדק חלוקתי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#