הדבש והעוקץ

עמירם כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

>> כבישיבה המיוחדת והחגיגית של הנהלת המינהל הרבו הדוברים לדבר ולהלל את הדבש שבהחלטת המינהל 979 - לאחר השינוי לחומרה שנעשה בה לדרישת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וכן בעקבות בג"צים של גופים וארגונים שונים, בהם פורום 15 הערים הגדולות - שהודאג מאוד ממעבר עסקים רווי ארנונות למגזר הכפרי, והאגודה לצדק חלוקתי - מתנגדת סדרתית לכל דבר ועניין שנודף ממנו ריח של זכויות קניין בקרקע לקיבוצים ולמושבים. וגם מקופחים אחרים לא חסרו. אלא שהעוקץ המר ביותר שהוצמד להחלטה ההיסטורית הזו - בכל זאת היסטורית - הוא בכסף שעל חברי המושבים והקיבוצים לגייס לשם מימוש הזכויות הללו.

כשרוכשי מגרשים ב"הרחבות הקהילתיות" במושבים ובקיבוצים בפריפריה (לא בישובי קו העימות, שם המגרשים ללא תשלום) נדרשים לשלם למינהל 300 אלף שקל לחצי דונם בשינוי ייעוד, ובמרכז גם מיליון שקל וביישובים הסמוכים לעיר הגדולה 1.5 מיליון שקל, לא כולל מסים ותשתיות, זה מתחיל להיות בעייתי.

לא כל חברי המושבים והקיבוצים, בעיקר הקשישים שבהם, מסוגלים לגייס מקורות לשלם 33% מהשווי הזה. מה גם שלא הוסדרו עדיין ההליכים לשעבוד המגרשים, כשהזכויות עוברות לחברים, כבטוחות לתשלום מחירי המגרשים והמשכנתאות שעל הרוכשים לקחת בבנקים לתשלום הבנייה או השיפוצים.

זו הסיבה להתנגדות הנחרצת, בקיבוצים בעיקר, להסדר החדש. בקיבוצים המתחדשים, שבהם הכנסות החברים מופרטות ורבים מהחברים הוותיקים מתקיימים בעיקר מפנסיה קטנה, מביטוח לאומי ומהשלמת הכנסה, רק חברים בעלי הכנסות גבוהות ומקורת כספיים חיצוניים יוכלו להרשות לעצמם לשלם 33% משווי מגרש לבנייה במרכז הארץ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker