איך לתקן את הרשויות המקומיות - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך לתקן את הרשויות המקומיות

מה יכולים להסיק בישראל מהלקח שלמדה מרגרט תאצ'ר בבריטניה?

9תגובות

1,300 תושבי המועצה האזורית תמר שלגדות ים המלח יושבים על שטח של 1.65 מיליון דונם, ונהנים מארנונה של עשרות מיליוני שקלים בשנה ממפעלי ים המלח, מלונות ים המלח, המפעלים הכימיקליים במישור רותם, בסיסי צבא בנגב ועד לפני חמש שנים - גם מהכור הגרעיני בדימונה.

באופן פרדוקסלי, הכור שנקרא על שם העיר הסמוכה לו, ושמסכן את חיי 42 אלף תושבי דימונה, שילם כל השנים מיליוני שקלים ארנונה דווקא ל-1,300 תושבי תמר המרוחקים הרבה יותר מהכור. זאת, עד שהעיר דימונה התקוממה והחל ב-2005 הכור משלם את הארנונה שלו לעיר.

8% מאזרחי ישראל, תושבי המועצות האזוריות, יושבים על 86% משטחי המדינה, ומחזיקים ב-62% משטחי אזורי התעסוקה בישראל. העושר הנדל"ני העצום של המועצות האזוריות מעמיד אותן במסלול התנגשות עם שכנותיהן - ערי הספר העניות של ישראל. לא רק, אלא שעיוות היסטורי איפשר למועצות האזוריות לגבות דמי ארנונה נמוכים יותר מאלה של הערים. כך המועצות האזוריות גם מחזיקות במרבית שטחי הקרקע לפיתוח אזורי תעסוקה, וגם הן יכולות לפתח את אותם אזורים במחירים שערי הפיתוח הסמוכות אינן יכולות להתחרות בהם. התוצאה היא שהמועצות האזוריות, בפועל, גוזלות את מטה לחמן של ערי הפיתוח - יהודיות וערביות כאחד.

מסלול ההתנגשות הזה הביא להולדתו של פורום ראשי הערים לצדק חלוקתי, עם דרישה של ראשי ערים בפריפריה לפרק את המועצות האזוריות, לבצע תיקוני גבולות ולהעביר את מקורות ההכנסה הגדולים שלהן - אזורי תעסוקה, אזורי קניות, מחנות צבא ומתקני תשתית לאומיים - לרשות ערי הפיתוח העניות.

על רקע המחאה החברתית של קיץ 2011, הדרישות לצדק חלוקתי מאסיבי בחלוקה מחודשת של הקרקעות בישראל זוכה לאוזן קשבת. מה יכול להיות יותר צודק מאשר הוצאת 86% משטחי המדינה מידי 8% בני מזל המחזיקים בהם כיום, וחלוקתם שווה בשווה גם לתושבי ערי הפיתוח - הסובלות מצפיפות ומהיעדר מקורות הכנסה עסקיים?

רק שרגע לפני שישראל נכנסת למהלך היסטורי של רפורמה אגררית, נחלצים דווקא מומחי השלטון המקומי להגנת המועצות. המועצות האזוריות, מתברר, מחזיקות ב-86% מהקרקעות של ישראל, אבל חלק גדול מהקרקע כלל אינו רלוונטי לשימושים כלכליים (יערות, שמורות טבע). למעשה, המועצות האזוריות הן הריאה הירוקה של ישראל, גם בשטחים החקלאים שברשותן וגם בשטחי הטבע, ובכוונת מכוון קבעה תוכנית המתאר הארצית כי השטחים הגדולים האלה יימסרו למועצות ולא לערים. ההערכה היתה כי ראשי הערים לא יעמדו בפיתוי של התפשטות הבינוי על כל דונם פנוי שיש להן. דווקא המועצות, עם התרבות הכפרית-חקלאית, מודעות לחשיבות של שמירה על שטחים פתוחים.

סיבה נוספת לשמירה על המועצות האזוריות במבנן הנוכחי היא תקינות הניהול שלהן. לפי נתוני משרד הפנים, 53 המועצות האזוריות בישראל הן 21% ממספר הרשויות, אבל 38% מהן קיבלו את פרס הניהול התקין של משרד הפנים - כמעט כפול מחלקן באוכלוסייה. מתוך 53 המועצות האזוריות, מועצה בודדת אחת (מועצה ערבית) נכנסה אי פעם לתוכנית הבראה - 2% מהאוכלוסייה, לעומת כ-23% של רשויות רגילות שנכנסו לתוכנית הבראה.

"הניהול במועצות האזוריות", אומר פרופ' ערן רזין, ראש המכון ללימודים עירוניים באוניברסיטה העברית, "הוא תקין יותר. זו כנראה פונקציה של תרבות פוליטית אחרת - הפוליטיקה שם היא לא מפלגתית, ראש המועצה נבחר בבחירות אישיות על סמך האמון של התושבים בו, ובהתאם הוא מקדיש 90% מזמנו לעשייה ורק 10% מזמנו לפוליטיקה. זו דמוקרטיה ייצוגית במובנה המוצלח".

כתוצאה מהניהול התקין, המועצות האזוריות מתאפיינות גם ביוזמה ובעשייה מוצלחות יותר. זה לא רק מזל שלמועצות האזוריות יש עתודות קרקע לפיתוח, זוהי גם היוזמה של המועצות שאיפשרה לקדם הרבה מאוד אזורי תעסוקה מוצלחים שקמו בישראל ב-20 השנים האחרונות. השילוב של הפוטנציאל (עתודות קרקע) עם היכולת הניהולית הגבוהה, הוא שאיפשר לרשויות האזוריות לשנות את מפת אזורי התעשייה ואזורי הקניות בישראל - ובכך להתגבר על ההשלכות הקשות שהיו לקריסת המערכת הקיבוצית והמושבית על מצבן של הרשויות האזוריות.

לפיכך, הפירוק של המועצות האזוריות טומן בחובו את הסיכון של אובדן המועצות המוצלחות ביותר בשלטון המקומי - ואלה שמהוות את סוכן השינוי העיקרי בפיתוח הנדל"ני-עסקי של ישראל. בהקשר הזה רזין מזכיר את הלקח שלמדה ראש ממשלת בריטניה המיתולוגית, מרגרט תאצ'ר.

בכהונתה כראש ממשלה, החליטה תאצ'ר לעשות מעשה כדי להקטין את הפערים בין הרשויות המקומיות בבריטניה. לשם כך היא הלאימה את מס הרכוש שגובות הרשויות מעסקים בתחומן. מס הרכוש נהפך לקרן לאומית שהכנסותיה חולקו באופן פרוגרסיבי בין הרשויות בבריטניה - במטרה לסייע לרשויות חלשות יותר. התוצאה היתה צניחה בהכנסות של קרן מס הרכוש, לאחר שהרשויות החזקות חדלו להקים מיזמים עסקיים בתחומן.

"צריך לדעת לטפל בחלשים מבלי לתת להם לבלוע את הטובים - כך שכולם ייצאו נפסדים", אומר רזין. הדרך להגיע לכך, מעריכים רזין ואחרים, עוברת דרך מודלים של שיתוף פעולה בין רשויות סמוכות וחלוקת הכנסות ביניהן, וכן מודלים של חלוקת הכנסות פרוגרסיבית ומידתית בין הרשויות החזקות במרכז לרשויות החלשות בפריפריה.

"יש פערים ניכרים בחוסנן הכלכלי של רשויות מקומיות בנגב ובגליל", כתבו רזין ואנה חזן בעבודת מחקר לקראת ועידת השלטון המקומי, "אך הפער העיקרי הוא בין מרכז לפריפריה, ושיסוי הרשויות המקומיות הפריפריאליות זו בזו לאו דווקא תורם לאינטרס של הפריפריה הישראלית". מצער, עם זאת, לגלות כי דווקא שר הפנים, אלי ישי, הוא ראש המשסים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#