השטחיות והעצלות של הח"כים כמעט עלו לנו ביוקר - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השטחיות והעצלות של הח"כים כמעט עלו לנו ביוקר

שינוי חוק סימון המחירים סוכל, אבל תהיו בטוחים שרשתות השיווק לא הרימו ידיים: הסיבוב הבא על סימון המחירים מחכה מעבר לפינה

30תגובות

>> ארבעה ח"כים כמעט הצליחו להעביר השבוע, בשקט-בשקט, חוק שהיה מחסל את ההישג הגדול ביותר של הצרכן הישראלי מאז ומעולם: חוק סימון המחירים.

אילולא התקשורת - שהח"כים כל כך רוצים להגבילה ולהחלישה - לא היתה חושפת את הסיפור, הרי שהחוק היה עובר בתוך שבועיים-שלושה.

נבחרי הציבור האלה - הח"כים כרמל שאמה הכהן (הליכוד), יואל חסון (קדימה), יוליה שמואלוב ברקוביץ' ומשה מטלון (ישראל ביתנו) - החתומים על הצעת החוק, העמידו אותנו השבוע בפני דילמה קשה: האם מנהיגי הציבור שלנו הם חסרי בינה? שטחיים עד אימה? ואולי הם סתם עצלנים או חלילה מושחתים? את אפשרות השחיתות פסלנו מיד. כי לא יכול להיות שיש חבר כנסת שאומר לעצמו שכדאי לו למצוא חן בעיני בעל הון, מתוך חשבון שבעל ההון יעזור לו בפריימריס; או שאם לא ייבחר לכנסת הבאה, אותו בעל הון יגמול לו בסידור עבודה "בחוץ", והרי קר שם בחוץ.

הבעיה היא שברגע שאפשרות השחיתות נפסלת, ההרגשה לא משתפרת בהרבה. כי אז מדובר אולי במקרה שהוא קומבינציה מפחידה של טיפשות, שטחיות ועצלנות. הייתכן? האם אלה הם נבחרי הציבור שלנו? ואם כן, איך נוכל לישון בשקט בלילה אם הם אלה שמגנים עלינו?

נכון שבעולם הגדול יש הכל. יש מדינות שיש בהן סימון מחירים מלא על גבי כל מוצר ומוצר, אך יש גם מדינות שבהן אין סימון כזה. אבל לידיעת הח"כים, במדינות שבהן אין סימון - ארגוני צרכנים, כלכלנים ועיתונאים נאבקים למענו. לא תמיד הם מצליחים, כי הרי גם שם יש בעלי הון ולוביסטים, לא רק אצלנו.

ההפתעה של שאמה הכהן

בכל מקרה, ההפתעה הגדולה ביותר, שלא לומר האכזבה הגדולה, היתה שאמה הכהן. במקרים רבים הוא פועל למען הצרכנים, אז איך ייתכן שהוא צירף את חתימתו בעד החוק שמחסל את סימון המחירים?

פניתי לשאמה הכהן ביום ראשון השבוע, והוא היה מופתע לחלוטין כשפירטתי באוזניו את הנזקים האדירים שביטול סימון המחירים יגרום לצרכנים. סיפרתי לו על המאבק ההיסטורי של רשתות השיווק והיצרנים הגדולים נגד הסימון - מאבק שנמשך 30 שנה!

לזכותו נאמר כאן מיד: שאמה הכהן לא ניסה לייפות את המציאות. הוא הודה שלא התעמק בנושא וסיפר שנענה לבקשת חגי שלום, הבעלים של רשת טיב טעם, להיפגש עמו לשיחה. במסגרת השיחה, שבה עלו כמה נושאים, אמר לו שלום שהגיע הזמן לשנות את חוק סימון המחירים.

שלום רכש לפני כשנה וחצי את טיב טעם המפסידה, ומאז הוא מנסה להחזירה לפסי רווחיות. הוא ביצע תהליכי התייעלות ברשת, אך גם הגיע למסקנה שמוטב שהקונים שלו לא יידעו בדיוק כמה עולה כל מוצר. מוטב שהנושא הפעוט הזה יישאר קצת מעורפל, חשב שלום לעצמו. בראיון לפני כשנה הוא אמר לתקשורת שיפעל לביטול "החוק המטופש... אפעל פוליטית מול משרד התמ"ת וגם אפנה לח"כים, שישנו את החוק". אז מתברר שהוא לא רק מדבר, הוא גם עושה.

באותה פגישה שערך עם שאמה הכהן, הפליא שלום לספר על היתרונות העצומים של השיטה האלקטרונית, שבה יוצבו צגים קטנים על גבי המדפים ועליהם ירצדו המחירים. כך ניתן יהיה להפסיק להדביק מדבקות מחיר על גבי המוצרים, והכל יהיה אלקטרוני ומתקדם.

שאמה הכהן שמע והתרשם, ואף הבטיח לתמוך בחוק ולקדם אותו בוועדת הכלכלה שבראשותו. ואמנם החוק עבר בכנסת בקריאה טרומית בשבוע שעבר, ולא תאמינו באיזה רוב: 32 בעד, אפס ח"כים נגד. אפילו צדיק אחד לא היה בסדום. קשה להאמין.

לכן, אם ההצבעה הטרומית הזו לא היתה מתפרסמת בעיתונים ומעוררת סערה, הרי שהחוק היה ממשיך להתגלגל במהירות, בעזרת משרד הלובינג גורן-עמיר ששכרו רשתות השיווק הגדולות, ובתוך שבועיים-שלושה היינו חוזרים 30 שנה לאחור, לימים המאושרים (מבחינת בעלי רשתות השיווק) שבהם לא היה סימון מחיר על גבי אף מוצר, ואנחנו מילאנו את העגלות מבלי לדעת על מה אנו משלמים.

מה ששאמה הכהן לא בירר כשדיבר עם שלום, הוא שבכל הקשור לסימון מחירים לא חשוב כל כך מה קורה על המדף. חשוב יותר מה שקורה בקופה ובבית. כי רק כשהמחיר מודבק על גבי המוצר, הלקוח יכול לעמוד ליד הקופאית ולבחון אם מה שמודפס בחשבון הוא גם מה שרשום על גבי המוצר. הרי אף אחד לא מסוגל לזכור מה היה רשום בצג שעל המדף.

ורק כשהמחיר מודבק על גבי המוצר, הלקוח יכול להשוות מחירים בבית, בשקט, בין מוצר זהה שקנה בשתי רשתות מתחרות. רק כך הוא יכול לשים לב לשינוי זוחל במחיר, כמו במקרה של הקוטג' - ואז לצאת ולמחות. רק כשיש מדבקת מחיר על גבי המוצר ניתן ללמוד ולהפנים את מחירו, ואז לזעוק מרה כשהמרכול מעלה מחיר, ואפילו לעבור למרכול אחר - ואת זה שלום ממש לא אוהב.

שאמה הכהן הבין מיד את הטעות שעשה, ואמר לי שימשוך את שמו מרשימת התומכים בחוק, ולא יעביר את החוק בוועדה שבראשה הוא עומד. "יש לי אג'נדה ברורה של תמיכה בצרכנים, ותהיה רגוע, החוק הזה לא יעבור", הוא אמר. ואמנם למחרת בבוקר, בקול ישראל, חזר שאמה הכהן והתחייב פומבית כי "הצעת החוק הזו לא תעבור במשמרת שלי בוועדת הכלכלה".

חסון, מקדימה, אחד מארבעת החותמים על החוק, נקט טקטיקה אחרת. הוא טען באוזני שפשוט עבדו עליו והראו לו חוק שונה ממה שעבר בסוף בוועדת השרים לחקיקה. הוא אף דורש מהכנסת לבדוק מי הכניס את השינוי. ביקשתי ממנו שישלח לי את ההצעה המקורית שעליה חתם, אך עד עכשיו לא זכיתי לקבלה. בהמשך השיחה אמר חסון: "יכול להיות שהפילו אותי בפח, ולא הבנתי לאן החוק מוליך. בכל מקרה אני לא מוכן להורדת המחיר המודבק על כל מוצר ומוצר". מודה ועוזב ירוחם.

ואז החליטה גם שמאלוב ברקוביץ' לרדת מהעץ הגבוה ולהודיע שגם עליה עבדו, ושזו בכלל שערוריה ששינו את הצעת החוק המקורית, ושצריך לערוך "בירור מקיף". אולי צריך גם "בירור מקיף" בנוגע להתאמת ח"כים לעבודת החקיקה.

וכך נשאר רק חבר כנסת אחד, משה (מוץ) מטלון מישראל ביתנו, שלא נסוג. הוא היה זה שיזם את החוק לאחר שנפגש עם אנשי רשתות השיווק, שהסבירו לו את עקרונות המסחר והחיים. מטלון הסביר כי בהצעת החוק ביקש לצרף את ישראל למועדון המכובד של רוב מדינות המערב, שבהן יש שימוש בטכנולוגיה של צגים אלקטרוניים להצגת מחירי המוצרים. עוד טען כי החוק ידידותי לסביבה וכי הוא יאפשר לבעלי העסקים להציע יותר מבצעים יומיים - הרי בלחיצת כפתור אפשר להוזיל את המחיר באופן גורף. זה נכון, אבל בדיוק באותה הקלות אפשר גם להעלות באופן גורף את המחיר. לא קשה לנחש באיזה משתי האפשרויות יעדיפו בעלי המרכולים להשתמש. הרי בשביל מה שכרו משרד לובינג?

ובכל זאת, מטלון המשיך לתמוך בלהט בחוק עד יום שלישי בלילה, והודיע שכל הח"כים שחתמו על הצעת החוק, הבינו היטב על מה הם חותמים. אז מי בסוף עובד עלינו?

תומר אפלבאום

ראש הממשלה מתערב

חובת סימון המחיר על גבי כל מוצר ומוצר לא מרגיזה את כולם. רמי לוי משיווק השקמה לא כועס על הסימון, וגם לא זכי שלום מחצי חינם. אצלם המחירים נמוכים ולכן הם דווקא מעונינים שהלקוח יראה את תווית המחיר באופן ברור - גם בחנות וגם בבית. רמי לוי אמר לי השבוע: "יותר קל לצרכן שיהיה מחיר על גבי כל מוצר, כי כך קל יותר לעקרת הבית לבדוק ולהשוות מחירים בבית. לכן לא צריך לשנות את השיטה, כי צריך להיטיב עם הצרכן".

גם ראש הממשלה חושב כך. כששימש שר אוצר, בראשית שנות האלפיים, נלחם בנימין נתניהו נגד שר התעשייה דאז, אהוד אולמרט, שרצה לבטל את חוק סימון המחירים. השבוע הוא אמר לי באופן הנחוש ביותר: "אני מתנגד בכל תוקף לביטול סימון המחירים על גבי כל מוצר ומוצר. זה צעד אנטי-תחרותי. לכן צריך להמשיך ולהדביק את המחיר על גבי המוצרים - זה חלק בלתי נפרד מהשירות שכל צרכן צריך לקבל".

לכן מעניין מה חושבים עכשיו שלושת שרי ישראל ביתנו, סופה לנדוור, סטס מיסז'ניקוב ויצחק אהרונוביץ', שהיו בין השרים שהצביעו בוועדת השרים לחקיקה בעד ביטול סימון המחירים, מתוך תמיכה עיוורת בהצעת חברם לסיעה, מטלון. מה תפקידם של שרים? לתמוך אוטומטית בחבר מפלגה או להגן על הציבור? אגב הם לא היו היחידים. גם שרת החקלאות אורית נוקד הצביעה בעד, כמו גם שאר חברי ועדת השרים לענייני חקיקה, למעט שמחון ושר המשפטים, יעקב נאמן.

באגף התקציבים במשרד האוצר מרגישים בושה גדולה. שם מצטערים מאוד על הפאשלה. הם מודים שהנושא "עבר להם מתחת לרדאר", כי רק רכז צוות זוטר עסק בו, ולא העביר אותו לממונים עליו. התוצאה היתה שגל הרשקוביץ, ראש אגף התקציבים, לא היה מודע כלל לנושא, וכך גם שר האוצר יובל שטייניץ.

במצב מוזר זה, נשאר משרד התמ"ת לבדו להובלת הנושא. ואולם עמדת התמ"ת היא כמעט תמיד בעד התעשיינים ורשתות השיווק, והצרכנים עומדים אצלם בדרך כלל בסוף התור. העמדה המקורית של המשרד במקרה זה לא היתה חדה מספיק. הנה למשל מה שאמרה עורכת הדין תמר פינקוס, העומדת בראש הרשות לסחר הוגן, שלא מתלהבת מצרכנים. לדבריה, "מדובר בהצעת חוק ראשונית שצריך לצקת בה תוכן". איזה בושה! היא זו שצריכה להגן עלינו - עוד הגנה כזו ואבדנו.

מנכ"ל משרד התמ"ת, שרון קדמי, גם לא כל כך אוהב צרכנים. הוא מתנגד, למשל, להורדת המכסים המטורפים על מוצרי המזון, וכך לא מאפשר את הוזלתם לציבור. שר התמ"ת עצמו, שלום שמחון, אמנם הצביע נגד החוק יחד עם השר יעקב נאמן, אך בסוף הסכים להמשך הטיפול בו תוך הכנסת סייגים ותיקונים. בהמשך הדרך הוא הביע עמדה יותר פרו צרכנית.

בתמ"ת מסבירים כי התיקונים שהכניס שמחון לחוק נועדו לעקרו מתוכן: "רק לאחר שאושרה הצעת החוק ברוב גדול על ידי ועדת שרים לחקיקה, ובניגוד לעמדתו, הציב שמחון שורת תנאים מחמירים לתמיכת הממשלה. הצבת התנאים נועדה ‘לקבור את החוק'. היטיב להגדיר זאת יו"ר הכנסת, כשאמר במהלך ההצבעה הטרומית למציעים כי התנאים שהציב שר התמ"ת לא יאפשרו המשך קידומו של החוק. וכך אמנם היה. הח"כים המציעים חזרו בהם".

כל זה טוב ויפה, אבל גם השר שמחון יודע איך מובילים קמפיין ציבורי נגד הצעת חוק פסולה, אם רק רוצים בכך. את זה הוא לא עשה הפעם - ואפילו לא אמר מלה אחת באופן פומבי לפני ועדת השרים.

מאז שנות ה-80

אלון רון

ההיסטוריה של סימון המחירים החלה בראשית שנות ה-80, כשההיפר-אינפלציה הגיעה לקצב של מאות אחוזים בשנה, ורשתות השיווק לא היו מסוגלות לעמוד בקצב שינוי המחירים. היה קשה אז להדביק פתקאות מחיר על גבי כל מוצר ומוצר פעמיים בשבוע, ולעתים פעמיים ביום. לכן הרשתות עברו לשיטת הקודים על גבי המדפים והפסיקו לסמן את המחיר על גבי המוצרים.

הבעיה התעוררה כשההיפר-אינפלציה הודברה ב-1985, אבל רשתות השיווק המשיכו בשיטת הקודים הפסולה. מטרתן היתה לבלבל את הציבור, כדי שימשיך לא לדעת את מחירו של אף מוצר, וכך יקנה בלי חשבון מוצרים יקרים.

ואולם אז החל מאבק ציבורי נגד רשתות השיווק, בניסיון להכריח אותן לחזור ולהדביק את המחירים על גבי כל המוצרים. לאחר שנים של מאבק, הצליחה יו"ר ועדת הכלכלה, שושנה ארבלי אלמוזלינו, להעביר תיקון לחוק שכופה על רשתות השיווק להדביק פתקית מחיר על גבי המוצרים. החוק נכנס לתוקף ב-9 ביולי 1991, ועל כך ראויה ארבלי אלמוזלינו לתעודת כבוד.

באותו יום קיץ מאושר ב-1991 חשבו הצרכנים שהשיגו ניצחון, אך רשתות השיווק והיצרנים הגדולים צחקו בגדול. הם הצליחו להכניס לחוק כל כך הרבה "יוצאים מהכלל" עד שהרגו אותו לחלוטין. התוצאה היתה שכמעט שלא חל שיפור בסימון המחירים. הלוביסט הידוע בוריס קרסני, שעבד אז בשירות רשתות השיווק, עשה עבורן עבודה טובה.

ואולם לאורך שנות ה-90 התחדש המאבק נגד רשתות השיווק והיצרנים הגדולים, אך שום דבר לא התקדם. אלא שכמו בכל סיפור מתח טוב, חל לפתע שינוי חד בעלילה. פתאום הגיח לזירה הפוליטית שר תעשייה מזן חדש לחלוטין, כזה שלא מחובר לאליטות, מישהו שלא מכיר את פרופר או את שטראוס - אדם בשם נתן שרנסקי.

שרנסקי היה אז סמל המאבק על זכויות האדם בבריה"מ לשעבר. הוא ישב שנים ארוכות בכלא הסובייטי עד שלבסוף שוחרר, עלה ארצה, הקים את מפלגת ישראל בעלייה וב-1996 התמנה לשר התעשייה והמסחר.

באותם ימים נפגשתי עם שרנסקי ודיברתי אתו על האבסורד של אי סימון המחירים, ועל הנזק שזה גורם לציבור הרחב - ובעיקר לעולים מבריה"מ לשעבר, שמתקשים לקרוא את התוויות הקטנות והמסובכות שהודבקו על גבי המדפים. שרנסקי השתכנע מיד, והבין שמדובר בעושק הציבור. הוא נכנס לפעולה ולמרות לחצים אדירים שהופעלו עליו, הצליח להעביר בכנסת את חוק סימון המחירים המלא ב-23 ביולי 1998. זה היום שכולנו צריכים לחגוג את "חג הצרכן", ואותו צריך להקדיש לשרנסקי, שראוי להירשם על כותל המזרח.

לאחר שהחוק עבר בכנסת, אמר קרסני שהוא לא יחזור לעולם לטפל בנושא, כי אי אפשר לנצח בו - והוא אמנם לא חזר.

הורדת מחירים

קבלת חוק סימון המחירים הביאה לשינוי בענף הקמעונות. רשתות שיווק פרטיות חדשות קמו, תוך שהן מדגישות את העובדה שהן מוכרות בזול יותר. הן סימנו את המחירים באופן בולט, וכך גדלה התחרות והחוק היה לאחד הגורמים המרכזיים לכך שמאז 1999 הודברה האינפלציה והתייצבו המחירים, כי אינפורמציה מלאה וקלה להשגה תורמת לתחרות ומורידה מחירים.

לכן, סימון המחירים המלא מאפשר צרכנות נבונה יותר וחסכונית יותר. לכן הוא שנוא כל כך על רשתות השיווק והיצרנים הגדולים. הסימון מקשה עליהם לעבוד על הצרכן ולהעלות מחירים.

מספיק להיזכר במלחמת החורמה בשנות ה-90 של דן פרופר (מאסם) נגד החוק של שרנסקי, ואת דבריה של עפרה שטראוס, שהציעה כבר ב-1998 להציב צגים אלקטרוניים על גבי המדפים בסופר במקום סימון על גבי המוצר. כלומר, חגי שלום מטיב טעם הוא ממש לא מקורי.

אבל המאבק לא תם. מדי פעם, כשנכנס לתפקיד שר תמ"ת חדש, חוזרים התעשיינים ורשתות השיווק לגייס את השפעתם במטרה לבטל את חוק הסימון. כך זה נמשך ב-14 השנים האחרונות. ב-2004 הם כמעט הצליחו.

זה קרה כשאולמרט היה שר התמ"ת. הרי אין דבר אהוב יותר על אולמרט מאשר לעשן סיגר יקר עם בעלי הון ולהקשיב לדבריהם. והם ביקשו רק דבר קטן אחד: ביטול חוק סימון המחירים. על כך, אגב, הוא לא עומד לדין.

אולמרט התלהב מנימוקי בעלי ההון ומיהר לאמץ את עמדתם. אבל למזלנו התקשורת לא שתקה, ומול אולמרט התייצב שר האוצר נתניהו - כך שאולמרט נכשל ולא הצליח לבטל את הסימון. שרנסקי אמר אז על אולמרט: "מעשיו הם שערורייה. מהרגע שנכנס לתפקיד, אולמרט הוא נגד הצרכן".

ביום רביעי בבוקר, כשהלחץ עליו גבר, נשבר גם מטלון והודיע שהוא מקפיא את הצעת החוק. הוא נאלץ לסגת משום ששלושת הח"כים שתמכו בו נסוגו לפניו. פתאום מטלון אומר שהוא רוצה "להקשיב לצורכי הציבור". אז מדוע לא הקשבת לציבור לפני שישבת עם נציגי רשתות השיווק?

ביום רביעי הודיע גם שמחון שהשינוי בחוק סימון המחירים מת, ושהוא עומד להתבטל סופית בדיון החוזר שייערך בוועדת השרים לחקיקה. גם שרת החקלאות, אורית נוקד, שתמכה בהצעת החוק בוועדה, הודיעה שתשקול מחדש את עמדתה. שטייניץ אמר בתשובה לשאלתי שהוא יתמוך בערר שהוגש לוועדת השרים לחקיקה על ידי לימור לבנת, כי הוא מתנגד להצעת החוק לביטול סימון המחירים, מכיוון שהיא "עלולה לפגוע באפשרות הפיקוח של הצרכנים על מחירי המוצרים".

האם כל זה אומר שהסיפור כולו מאחורינו? מה פתאום. בעלי רשתות השיווק ויצרני המזון הגדולים לא חולמים אפילו לרגע להפסיק את המאבק. יש להם מספיק כסף כדי לשכור עוד ועוד לוביסטים, ויש להם מספיק קשרים וכוח השפעה על שרים וח"כים. הם מבינים שעכשיו, על רקע מחאת הקוטג' ומחאת האוהלים, הביקורת הציבורית לא תאפשר להם להעביר את החוק. לכן מוטב להם, לעת הזו, להוריד פרופיל.

אבל זו רק טקטיקה זמנית. לא אסטרטגיה. הם יחכו בצד בשקט ויארבו להזדמנות הבאה, כי מדובר כאן בכסף גדול. לכן אנחנו, ציבור הצרכנים, צריכים להמשיך לעמוד על המשמר. שום דבר עדיין לא סגור סופית. מדובר רק בניצחון קטן בקרב אחד. הסיבוב הבא מחכה כבר מעבר לפינה, ולא ברור מי ינצח בו - בעלי רשתות השיווק או הציבור הרחב. הכל עוד פתוח.

מסיעת ישראל ביתנו נמסר בתגובה: "הצעת החוק הוגשה מבלי שעלתה לדיון בסיעת ישראל ביתנו, וברגע שהובררה מהותה הודיעה הסיעה על ביטולה לאלתר".

מלשכתו של שלום שמחון נמסר בתגובה: "שר התמ"ת התנגד להצעת החוק בישיבת ועדת שרים לחקיקה. גם תמר פינקוס, מנהלת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, התנגדה לתיקון החוק נחרצות. פינקוס הסבירה לשרים את חשיבות הצגת המחיר מבחינת הצרכן, שמאפשרת לו לבצע השוואת מחירים. כל צורה אחרת תהווה פגיעה בזכות בסיסית של הצרכן והחזרת הגלגל 20 שנה אחורה.

"לגבי עמדת מנכ"ל המשרד בשאלת המכסים: מנכ"ל משרד התמ"ת אינו מתנגד להפחתת מכסים, נהפוך הוא. ברם, המנכ"ל בהחלט מתנגד להפחתה גורפת מבלי להתייחס לגורמים מהותיים נוספים במשק, דוגמת תעסוקה וסחר חוץ. זאת, בניגוד לגורמים אינטרסנטיים אחרים בתוך ומחוץ לממשלה. ועדת המזון - ועדה בין-משרדית שבה שותפים כל בעלי העניין הרלוונטיים בממשלה - עדיין יושבת על המדוכה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#