השימוש בשד העדתי יחסל אותך - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השימוש בשד העדתי יחסל אותך

המשימה במגרש הפיננסי היא לעשות כסף מלבנים ומשחורים גם יחד

70תגובות

>> בבית הקפה שבו אני אוכל מדי פעם לא קוראים בשמו של הלקוח כשהזמנתו מוכנה, אלא בשמו של הסנדוויץ' שהוזמן. יש להם סוגים שונים של סנדוויצ'ים כמו סלמון, גבינה, חביתה וטוניסאי, וניתן לקבל כל סנדוויץ' בלחמניה קטנה או גדולה. בזמן שאני ממתין לסעודתי, אני שומע קריאות מהמטבח: "חביתה קטן", "סלמון גדול".

אני מזמין בדרך כלל סנדוויץ' טוניסאי ומסתפק בלחמניה קטנה. על כן, כשהזמנתי מוכנה נשמעת צעקה מהמטבח: "טוניסאי קטן"!. בדרכי לאסוף את ההזמנה, אני בוחן את פניהם של יושבי בית הקפה, כדי לבדוק אם הם מסיקים משהו לגבי מוצאי. לרגע אני תוהה אולי מוטב היה להזמין "חביתה גדול", כדי להימנע מהקיטלוג העדתי הזה. אני אולי קטן, אבל טוניסאי?

ואולם בתל אביב הקוסמופוליטית זה עניין חסר חשיבות. כל היושבים בבית הקפה ממילא תקועים בלפטופים שלהם ולא מעיפים אפילו מבט כדי לראות מי זה הטוניסאי הקטן הזה.

התבטאויותיו של הכלכלן הראשי של אקסלנס, שלמה מעוז, שהביאו להדחתו, הזכירו לי את הסנדוויץ' הזה ואת התהיות העדתיות שנלוות אליו. קשה להתווכח עם תחושותיו של מעוז. אם הוא חש מקופח או דחוי, חזקה עליו שיש לו את הסיבות לכך. אבל עם העובדות שהוא תיאר ועם הפרשנויות להן - אפשר גם אפשר. גם עם המהירות שבה אקסלנס נפטרה ממנו אפשר להתווכח.

מעוז הופיע שלשום בכנס במכללת ספיר ופרש שם את משנתו בצרור אמירות שקישרו בין אירועים משנותיה הראשונות של המדינה ועד ימינו, ומחוויותיו האישיות ועד מחאת הקיץ האחרון. הוא טען שהאקדמיה ובית משפט העליון הם נפוטיסטים ואשכנזים, שקרקעות המדינה נשדדו על ידי הקיבוצים והמושבים וש"בנק לאומי הוא הבנק של הלבנים. רק הלבנים יכולים להתמנות שם לתפקידים".

מעוז סוחב עמו חוויות דחייה מלאומי. הוא רצה להתמנות לדירקטור בבנק, אך לא נבחר. אני מרשה לעצמי לשער שמעוז נדחה לא בשל מוצאו, אלא בגלל הפרובוקטיביות שלו. דירקטוריונים של בנקים (לבנים ושחורים) לא אוהבים טראבל-מייקרים, ומעוז הוא טראבל-מייקר. מה הם צריכים אחד כזה בדירקטוריון?

דירקטורים בבנקים הם על פי רוב אנשים סולידים. מי שהתקבל למועדון הזה קיבל לידיו כוח אדיר והשפעה מכרעת על ניהול חסכונות הציבור. הכוח הזה מחייב קודים של התנהגות שמעוז לא עומד בהם. הוא פטפטן, חובב תקשורת, בוטה במודע, נון-קונפורמיסט. מעוז הוא לא חבר מועדון. הוא יותר מתאים לתפקיד הבחור שמתווכח עם הסלקטור בכניסה ועושה בלאגן.

זוהי תעודת עניות לדירקטוריונים - לא בגלל העניין העדתי המופרך (תיכף נתייחס אליו), אלא בשל חוסר הפתיחות לאנשים אינדיווידואליסטים. מוטב היה שמעוז ייצא בזעקה חברתית נגד דמי הניהול המופקעים בשוק ההון הישראלי, נגד התספורות שעושים טייקונים לחוסכים ונגד הקלות הבלתי נסבלת שבה העמידו גופים מוסדיים את כספי הפנסיונרים. מוטב שלא היה צועק רק מתוך כאבו האישי כמי שלא התקבל למועדון הדירקטורים של לאומי. אבל אדם קרוב אצל עצמו, ומעוז אינו שונה בעניין זה.

בבנק הפועלים היה בעבר דירקטור, פרופ' אמיר ברנע, שהתבקש לפנות את מקומו משום שלא הלך עם הזרם, אלא הציק עם שאלות קשות. גם מוסדות פיננסיים שאינם "לבנים" כמו הפניקס (הוקמה על ידי משפחת חכמי ונשלטת בידי יצחק תשובה), בעלת השליטה באקסלנס, לא אוהבים פרובוקטורים מסוגו של מעוז, בעיקר כשהם נוגעים בעניינים שכלל לא קשורים לעבודת בית ההשקעות.

לכן, אקסלנס מיהרה להקריב את ראשו של מעוז. לא ברור מה יגרום לה יותר נזק: העסקתו של כלכלן פטפטן או שליחתו הביתה וסתימת פיות של הבא שירצה להגיד משהו שאינו בקונצנזוס. הציבור הישראלי מורגל בסערות מתחלפות בארבעת נושאי הליבה של החברה (דתיים-חילוניים, ערבים-יהודים, ימנים-שמאלנים ומזרחים-אשכנזים) שמעוררים דיון ציבורי. לרוב הדיונים האלה מתקיימים במערכת הפוליטית, וגם שם נופלים מדי פעם חללים (ע"ע הח"כ לשעבר אורי אור, שהודח ממפלגת העבודה). במערכת הפיננסית והצבאית כמעט שלא תמצאו דיונים כאלה. שם אפשר להתקדם יפה בלי לשלוף את העניין העדתי. פיטוריו החפוזים של מעוז מוכיחים כי העלאת העניין העדתי למגרש הפיננסי יכולה אפילו לחסל אותך. שם הרי המשימה היא לעשות כסף, והרבה, מלבנים ומשחורים גם יחד; שם המשימה היא לפעול בשקט, מתחת לרדאר של הציבור - ולהמשיך להרוויח כמו חזירים.

מחאת הקיץ חידדה מאוד את הרגישות והעירנות של המגזר העסקי לרחשי הלב של הציבור. קצת יותר מדי. היא הכניסה את קברניטיו לפאניקה, שמותירה אותם עם עצבים רופפים ואפס סובלנות לאמירות בוטות כמו אלה של מעוז. גם ככה הציבור רותח עליהם, על דמי הניהול הגבוהים, על התספורות למשקיעים, על משכורות המנהלים המנופחות. אז מה עכשיו צץ לו מעוז עם הפיכתו של בנק לאומי לבנק של לבנים? הוא בכלל בדק כמה אשראי העמיד לאומי לבעל הבית "השחור" שלו, יצחק תשובה?.

יוקר המחיה פוגע גם במזרחים

מה פירוש אמירתו של מעוז שלאומי הוא "הבנק של הלבנים": האם הבנק גובה עמלות רק משחורים? לבנים מקבלים פטור מדמי ניהול? האם הבנק מממן רק טייקונים אשכנזים ושולח את הטייקונים המזרחים לבנק המזרחי? או חלילה לדיסקונט שהוקם על ידי משפחת רקאנטי הס"ט? אולי שהוא בכלל מעדיף לשלוח אותם ליריבו הגדול, בנק הפועלים, שאותו מנהל אדם שלא גדל בוורשה? ואולי עדיף לשלוח אותו לבנק הבינלאומי של צדיק בינו, בן עדתו של מעוז?

אין בידינו מחקרים על מידת אשכנזיותם או מזרחיותם של ענפי משק שונים בישראל, אבל היכרות של 20 שנה עם המערכת הפיננסית בישראל מספקת כדי לקבוע שמספר הבכירים (מנהלים, בעלי שליטה ורואי חשבון) ממוצא מזרחי בסקטור הזה הוא עצום. לא נספק כאן רשימת מכולת של הבנקאים, אנשי הביטוח ורואי החשבון המזרחים מחשש שהלבנים יעלו על זה וידרשו מיד אפליה מתקנת.

מעוז יודע זאת היטב, אבל הוא העדיף לתלות את דחיית בקשתו להתמנות לדירקטור בלאומי בצבע עורו. נקווה שהשיח הזה לא יחלחל למערכת הפיננסית, כדי שלא נגיע למצב שבו יש יו"ר דירקטוריון ספרדי ויו"ר דירקטוריון אשכנזי. די לנו ביו"ר דירקטוריון אחד שלוקח הביתה כל חודש 300 אלף שקל. אין צורך בשניים.

מה שמטריד יותר בדבריו של מעוז הוא ההתייחסות למחאת הקיץ והקיטלוג שלה כמחאה אשכנזית לבנה. "הייתי מעדיף שהמחאה תתחיל בשכונת התקווה, איפה שיש פועלים זרים, איפה שאי אפשר לחיות", אמר מעוז כמי שמתרעם על המונופול של הפריפריה על הקיפוח, המרמור והזעם החברתי. דברים אלה מקוממים וגם לא נכונים. מחאת הקיץ היתה של אנשים צעירים שיצאו כנגד יוקר המחיה בישראל. זה אמנם פרץ בתל אביב, אבל הדביק במהירות ערים בכל רחבי הארץ. מעוז חוטא באמירותיו הן כלפי התושבים בשכונת התקווה והן כנגד צעירי רוטשילד.

הדור הזה, של צעירים בני 20-45, פטור מתחושות הקיפוח והמרמור העדתי שאנשי דורו של מעוז סוחבים עמם. זהו דור שמוחה כנגד יוקר המחיה, מוכן לצאת לרחובות ולהפגין, ולצאת מהאדישות שיוחסה לו. מי שצובע את צעירי רוטשילד כמפגיני שמנת אשכנזים מעוניין כנראה לשמור על המונופול של הפריפריה ושכונות המצוקה על תחושת הקיפוח והמרמור.

ההפגנות בתל אביב ואוהלי המחאה בשדרות רוטשילד סיפקו שירות נהדר לפריפריה, בכך שהפכו את המחאה לעניין ציבורי-צרכני-ערכי שאין בו הבדל בין תושבי קריית גת למתגוררים ברחוב מלצ'ט בתל אביב בדירה שכורה. אתה לא צריך לגור בירוחם כדי להרגיש דפוק. גדולתה של המחאה היא החיבור בין אנשים ללא שיוך מפלגתי, עדתי ופוליטי, אלא על בסיס של קריאה לצדק חברתי ולשיטה כלכלית ופוליטית שמצמצמת את האי-שוויון. אם מעוז באמת מעוניין בתיקון עוולות חברתיות, הוא אינו יכול לתקוע טריז בין מוחי שכונת התקווה למוחי רוטשילד, גם אם הוא מרגיש שלקחו לו את המונופול על הקיפוח והמרמור.

נ.ב.

אני מפשפש בזכרוני ומנסה למצוא אמירות עדתיות ששמעתי במהלך שנות סיקור המערכת הפיננסית בישראל, ומצליח למצוא אחת מהשנים האחרונות. זה היה כששאלתי איש עסקים ממוצא עיראקי מדוע אינו פונה לרגולטור הממונה עליו כדי לקבל את עזרתו בעניין שרצה לקדם. תשובתו הייתה: "עיראקי בחיים לא יעזור לעיראקי".

מעוז, כך על פי דפי הוויקיפדיה שלו, הוא ממוצא עיראקי. אני קורא מכאן לאיש העסקים העיראקי לשבור את המסורת הזו ולעזור למעוז למצוא עבודה. על אף שהוא עיראקי. ושהוא פטפטן בוטה. התעשייה הפיננסית זקוקה גם לקולות מעניינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#