מ"מר ישראלי" למנהיג מעמד הביניים ב-400 טורים - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מ"מר ישראלי" למנהיג מעמד הביניים ב-400 טורים

במשך תשע שנים כתב המתמודד החדש על ראשות הממשלה ב"ידיעות אחרונות" יותר מ-400 טורים, שבהם הציג את עצמו כעממי, אלא שככל שעברו השנים, נהפך לפיד לאיש ציבור שמנהל קמפיין בחירות; עד שהשבוע הוא החליט לשאול: "איפה הכסף?"

76תגובות

>> מה אנחנו יודעים על הפוליטיקאי החדש-ישן יאיר לפיד? לא מעט. לפיד, 48, חושף עצמו לציבור כבר כ-20 שנה. למעשה, הוא הרבה יותר מוכר לישראלים מכל השרים והח"כים הנוכחיים. אנחנו יודעים למי הוא נשוי, מיהם ילדיו ומיהם הוריו ואחיו. אנחנו יודעים שהוא מוכשר, שנון, בעל חוש הומור וקסם אישי, ושיש לו עולם דימויים רחב. אנחנו יודעים שהוא משכיל למרות שאין לו תואר, שהוא סופר, מנחה, מחזאי ופזמונאי. אנחנו יודעים שהוא אוהב שירה וספרות, שהוא גר בתל אביב ואוהב את פאריס. שהוא מדבר למיקרופון בקול שקט ושהוא לא מתבייש לשיר מדי פעם. אנחנו יודעים שהוא יודע לשקר, וגם להכחיש, כמו כל פוליטיקאי. ואנחנו יודעים שהוא רוצה שיהיה פה טוב יותר ושהוא חושב שהוא יכול לסדר את זה. אבל איך?

מה יש לו למכור? איזה ערך מוסף כלכלי-חברתי הוא יכול לספק לישראל? איך הוא ידאג שהחרדים יתחילו לעבוד? כיצד הוא היה מסתדר עם הוויכוח העדתי שפתח השבוע שלמה מעוז? איך הוא יסתדר עם עובדי חברת החשמל? מה הוא ישפר ברשויות המקומיות? מה יעשה עם תקציב הביטחון? עם שוד הפנסיה? עם הבדואים, הריבית, הדולר והצרות בענף ההיי-טק? עד כמה הוא יעסוק בפערים החברתיים? בשחיתות? בביורוקרטיה? האם הוא קפיטליסט? ליברל? חברתי? שונא דתיים? אנטי-מתנחלים? שמאלני? ימני? ומה החזון שלו לישראל של עוד 10 שנים? ומה יהיה אם המיתון יחזור? מה דוחף אותו ומה דוחה אותו? במי הוא בוטח? ממי הוא מפחד? את כל אלה אנחנו לא ממש יודעים.

בשלב זה לפיד מסרב לענות על כל השאלות האלה והוא בטח יסרב עוד זמן רב, כמקובל אצל ראשי ממשלה ישראלים ואצל כאלה שרוצים להחליף אותם. ובכל זאת, לפחות על חלק מהן יש תשובות, לעתים מרומזות, לעתים שטחיות או פלקטיות. הן מופיעות ביותר מ-400 טורים שכתב במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תחת השם "לא סופי". שם גם אפשר לקבל לפחות תשובה חלקית, מדוע הוא עשה השבוע את אחד הצעדים הדמרטיים של חייו, צעד שכבש את הכותרות והרעיד את המערכת הפוליטית כולה.

אורח חיים: הסיגר הלך, החומוס נשאר

קריירת הכתיבה של לפיד החלה ב"מעריב", העיתון שבו עבד במשך עשרות שנים אביו, טומי לפיד. אבל במארס 2003, ביום שבו נוער הגבעות קיבל כתבת שער ב"7 ימים", בישרה הפניה קטנה על מדורו של הכוכב החדש, שבתוך פחות מעשור ייהפך למועמד העיתון לראשות הממשלה.

לפיד קיבל את המקום היוקרתי ביותר בעיתונות הישראלית, אחד העמודים הזוגיים שבין עמוד 14 ל-28 בגיליון (תלוי כמה מודעות קנו אופיס דיפו, אייס, הום סנטר, ענק המזגנים, בסט ביי, טורנדו וסופר-פארם). היה זה כמה שבועות לאחר שאביו, שהוביל את שינוי לזכייה ב-15 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16, מונה לשר המשפטים בממשלת שרון ונהפך לאחד האנשים החזקים במדינה.

כבר שנתיים קודם לכן, ב-2001, קיבל לפיד תמונת שער זוגית ענקית ב"שבעה ימים" בזכות ראיון שהעניקה אשתו, ליהיא, לרגל צאת ספרה. כבר אז התמודדו השניים עם טענות על נהנתנות-תל אביבית-יאפית. "אני אמנם יכולה להבחין בין יין טוב ליין פחות טוב, אבל אנחנו לא יאפים", ענתה ליהיא. "לפעמים אנחנו מסתובבים מורעבים בבית שלושה ימים, עד שלמטפלת יש שתי דקות והיא עושה לנו שניצל, או שאנחנו הולכים לאכול במסעדה מזרחית". 10 שנים לאחר אותו ראיון יספר לפיד עצמו בראיון מלטף ל"ידיעות" (לרגל צאת ספרו האחרון) שהוא כבר לא מעשן סיגרים, לא נוהג בב.מ.וו, לא לובש מותגים ולא שותה וויסקי, והוא "מרגיש יותר טוב עם עצמו".

הקטע של עממיקו חוזר אצל לפיד לא מעט, וניכר שהוא ממש מחפש להיות "אחד מהחבר'ה". הוא מנגב חומוס "אצל התימני בשתיים בלילה", משחק שש-בש "בקפה של שלום", יושב "בחוף אצל ראוף" או אוכל ביפו "אצל מרגרט תייר" וב"אבו חסן". באחד הטורים הוא אף נכנס לטכניקות: "במקרה שאתם תוהים, אני אוכל חומוס בדיוק כמוכם. אני לוקח חתיכת פיתה ביד אחת, מנגב בסיבוב ואז מכניס לפה".

לפיד מרבה בשתיית קפה: שחור (בבית), נס על חלב (עם אריק שרון) ואספרסו (כמעט בכל מקום). מה לגבי וויסקי? בשנים הראשונות הוויסקי מופיע מדי פעם, וגם סיגרים וטיסות לחו"ל ועוד סממנים של החיים הטובים. הוא כותב מניו יורק, מפאריס, מקורסיקה, מקוסמוי, ממוסקווה, מטוסקנה, מאנטליה ומבודפשט. בשלב הזה לפיד עדיין מתרעם על הישראלים שמקנאים במצליחנים ואומר שבארה"ב דווקא מעריצים את מי שעושה כסף. "צדקנים זה הכי גרוע", הוא כותב. בשלב הרבה יותר מאוחר הוא אפילו קצת "מבין" את מי ששרט לו את הרכב ומחליפו לרכב זול יותר.

מינגלינג: שירה בציבור וראשי ממשלה

מוטי קמחי

הטור הראשון של לפיד ב"ידיעות" עוסק בבהלת השימורים והמים המינרלים בימים של לפני מלחמת המפרץ השנייה. ממש באותו ערב פתחו האמריקאים בבגדד את מלחמת תשע השנים שלהם. לאחר לילה של דיווחים עברו בערוץ 2 לשדר ערב שירה עם עינת שרוף ממועדון הגנקי בתל אביב. בערב נכחו סלבס מהעולם העסקי, כמו שרי אריסון ועופר נמרודי, ולפיד עלה לבמה ושר את "אהבה בת עשרים" (שהוקדש לליהיא). הופעה לה הוא הקדיש את טורו השני.

בכלל, לפיד נפגש המון. הוא אוכל בייגל עם רון חולדאי, מתעמת עם השגריר הצרפתי, סועד עם תום פרידמן (ניו יורק טיימס) ומיח"צן את ישראל בפני חברי פרלמנט בריטיים ומשלחות של מיליונרים יהודים מאמריקה. באחד הטורים הוא מספר על פגישת רקע שהיתה לו עם ראש הממשלה שרון בלשכתו, פגישה שאותה נאלץ לחתוך כדי "לרוץ להשתין". אחרי זה הוא מוזמן לפגישה דומה אצל נתניהו שהיה אז שר האוצר והשניים מתבדחים (יחד עם נושא הכלים דאז, אופיר אקוניס) על היום שבו יתיישב נתניהו בלשכת ראש הממשלה. את נחום ברנע, מצד שני, הוא ראה רק פעם אחת וגם זה רק במקרה. עניין זמני כנראה.

מי הוא ישראלי: אני

לפיד מחשיב עצמו לא רק "עממי", אלא גם "ישראלי". הוא עוסק בשאלה מיהו ישראלי לא מעט, בעיקר לקראת יום העצמאות. "אני קרוע על חומוס, אוהד מכבי ושותה עראק, הוא כותב ומוסיף, "רק מופלטה אני לא אוהב" (נראה איך ישרוד את המימונה הקרובה).

הטור השלישי של לפיד כתוב בסגנון החביב עליו של דברים-כאלה-יש-רק-בישראל: "רק בישראל הילדים מדברים את שפת התנ"ך - אבל שונאים שיעורי תורה, רק בישראל אם מישהו קורא לך אחי סימן שהוא לא מכיר אותך ואם מישהו קורא לך מניאק - סימן שהוא מחבב אותך". באותו שבוע הוא גם יוצא לכתבת שטח בשדרות עם חברו עופר שלח (שיהיה איתו, או לא, ברשימה לכנסת?). בטור מאוחר יותר הוא כותב על ביקורו בבית הכנסת של הרב שי פירון בפתח תקוה, שמוזכר עכשיו כאחד החברים במפלגתו החדשה.

במדור שהוא מפרסם הבוקר ב-"7 ימים" (ראו תיבה) הוא מציין עד כמה כתיבתו חדרה עמוק וכותב שאין השבעה בצה"ל שבה לא מקריאים טקסטים המתארים את תפיסת הישראליות שלו. "אני פטריוט ישראלי, יהודי וציוני", הוא כותב.

נשים: פטפטניות וחרוצות

על מלחמת נשים-גברים הוא כותב בלי סוף. הגברים אצלו אוהבים ספורט (בטלוויזיה) ועוד יותר אוהבים להישאר לבד בבית ולראות ספורט בטלוויזיה (עם בירה וגרעינים). נשים שנשארות לבד מיד מרימות טלפון לחברה ורצות לבית קפה, כדי לקטר כמובן. מצד שני הוא "מאמין בנשים ומעדיף לעבוד איתן. כי הן פקחיות יותר, חרוצות יותר ונאמנות יותר".

הוא כותב על אהבה (גם עצמית), על זוגיות וציצים ואוננות וסקס, ועל בכי. המון בכי. וגם על שתיקות.

יהדות: יהדות מתקדמת? מה זה?

לפיד כמעט לא מפספס את החגים: הוא מתפלל בראש השנה, משפחתי בפסח, משתעשע בפורים, ממלכתי ביום השואה, קודר ביום הזכרון, ציוני בעצמאות, היסטורי בתשעה באב ומסורתי בשבועות. פעם אחת הוא אף מראיין את אלוהים.

במדור הרביעי שלו הוא מפרסם נאום שנשא לקראת פסח בבית הכנסת הרפורמי בית דניאל בו הוא חבר כבר שנים. הנושא: המנהיגות של משה רבנו. העיסוק במנהיגות חוזר אחר כך גם באמצעות הספר של רודולף ג'וליאני, לשעבר ראש עיריית ניו יורק, וגם בציטוט של דה-גול ש"מנהיג צריך להיות מסתורי אחרת לא יילכו אחריו". גם בית דניאל יחזור אחר כך בעוד כמה טורים כמשקל נגד לדתיות הקיצונית ("אין אצלנו עזרת נשים, כי הנשים לא זקוקות לעזרה"). כעבור שנים הוא יחפש בית כנסת אחר, כי הרפורמיות מפריעה לו פתאום והוא בעצם לא מבין בכלל למה צריך יהדות מתקדמת.

כלכלה: רק שעה קלה

לפיד עוסק בנושאים ציבוריים יותר ויותר ככל שחולף הזמן, ומדבר על אלוהים (בקטנה), התנ"ך, החרדים והמתנחלים. הוא "לא מבין מאיפה מגיע הכסף למאחזים הלא חוקיים" ומתעצבן ש"החמאס והמתנחלים מנהלים לי את החיים". הוא עוסק בקריסה במערכת החינוך, בצבא וגם בטכנולוגיה. פעם אחת הוא מראיין את מייסד גוגל, סרגיי ברין, ופעם אחרת מציע לחלק אייפד לכל ילד.

על כלכלה הוא כותב מעט יחסית ובדרך כלל יש לו יותר שאלות מתשובות. למשל "מה קורה עם עובדי הנמלים? ומי יושב על קרנות ההשתלמות?". לפיד לא מבין מה כתוב בהסכם המשכנתא שלו, אך הוא יודע שהמקצוע של הבנקאים הוא להוציא כמה שיותר כסף, לעצמם. ולכן לא צריך להתפלא. הוא קורא את ספרי הפסיכו-כלכלה הפופולריים, הכלכלן הסמוי, פריקונומיקס וגם את דניאל כהנמן. הוא מתעצבן מעוולות צרכניות שבהן הוא נתקל, למשל כשפלאפון מחייבת את אביו על שיחות מחו"ל חודשים לאחר מותו.

במדור של הבוקר (ראה תיבה) לפיד כבר נשמע הרבה יותר "כלכלי". הוא מקדיש את רוב המדור לעניין זה וכותב שהסטיקר הראשון שלו יהיה בן שתי מלים: "איפה הכסף". לדבריו, הסיבה המרכזית להליכתו לפוליטיקה היא "המירוץ אחרי הכסף של מעמד הביניים. הכסף עליו השתלטו החרדים, המתנחלים, הטייקונים ושאר קבוצות הלחץ". לדבריו העובדה שהוא ויתר על כל מה שהיה לו רק מסייעת להילחם על הכסף הזה שכן אין דרך ללחוץ עליו.

תרבות: מאפרים קישון עד רוד סטיוארט

לפיד מקשיב למוסיקה כשהוא כותב ומזכיר לא מעט מבצעים כמו קורט קוביין (נירוונה), בוב דילן, פראנק זאפה, פינק פלויד, נינה סימון, רוד סטיוארט וג'ון קולטריין. בין הכותבים הוא מזכיר את ארנסט המינגווי, ז'וז'ה סארמאגו, ג'יימס ג'ויס, ויקטור פרנקל וגם דליה רביקוביץ'.

הוא כותב על בוש, ואובמה, על רוזוולט, דה-גול וצ'רצ'יל, אבל גם אוהב לאכול ומדבר על רוסטביף טוב, וקבב על האש, ובירה לוונבראו ויין קיאנטי. אנשי קבוצת ההתייחסות הישראלית שלו הם שלמה ארצי, שלום חנוך, אלי יצפאן, יהונתן גפן (וגם אביב), תמיר הרפז, עינת שרוף, רוני סומק, מיכה שטרית, ריטה, רמי קליינשטיין, שייקה אופיר, שייקה מהגשש ואפרים קישון (חלק מהם חבריו הקרובים, שניים מהם הם בני זוג ועוד שניים היו בני זוג).

פוליטיקה: לשנות המערכת מבפנים

סלמן אמיל

במדור החמישי שלו משווה לפיד בין הפריימריס בליכוד לבין הנצחון של מכבי תל אביב בגמר גביע אירופה וכותב שלא השמאל ולא הימין מסוגלים להוציא לכיכר 100 אלף איש לחגוג את הנצחון הצהוב. מי חשב אז שאפשר להוציא 400 אלף איש לרחובות על נושאים חברתיים.

לאט לאט עובר לפיד להיות הרבה פחות אישי ולעסוק יותר בנושאים ציבוריים וחברתיים והטורים נהפכים לכבדים יותר ומשעשעים פחות. הוא משיא עצות לראשי המדינה, נפגש עם קבוצות באוכלוסייה, מרצה ומופיע בכנסים. הוא כותב לשרי הממשלה: במקום להתעסק כל היום בהישרדות פוליטית, באמריקאים ובפלסטינים - עשו משהו גדול: בנו רכבת לאילת, הוסיפו עשרת אלפים שוטרים, הקטינו את הכיתות בחצי.

אינספור רמזים אפשר למצוא בטורים לכניסתו העתידית לפוליטיקה, והוא ממש צועק מתוך הטקסטים: "בישראל, אם אתה רוצה לעשות מהפכות, תעשה אותן מבפנים. מתוך הסיסטם". גם הגיל שאליו הגיע (הוא מתעצבן מהשערות באף) הוא תשובה מדוע צריך לתפוס את המושכות: "אנשים בגילנו, הוא כותב, הופתעו לגלות שהמנכ"ל והמפכ"ל הם אנשים בגילנו". "הגענו לגיל שאפשר להתחיל, העולם הוא מקום מסובך ומטריד והגיע הזמן לקחת אחריות". במקום אחר הוא כותב ששרון היה המבוגר האחראי האחרון, ונראה שהוא חושב שהוא המחליף שלו. על מפלגת העבודה, המתחרה שלו על אותו מאגר קולות, הוא אומר ש"אין לו מושג במה היא מאמינה".

הוא מסביר למה לו פוליטיקה עכשיו, אבל בלי לגלות שזו המטרה: "הייתי רוצה לדעת שלחיי יש משמעות, לכתוב ספר אחד כמו הזקן והים, לנצח מערכת בחירות אחת שלא היה לי סיכוי בה". וגם "הפוליטיקה נראית כמו משחק עלוב, מלוכלך, שבו כולם מרמים את כולם. אולי זה נכון, אבל אין משחק אחר בעיר הזאת". הוא משווה את עצמו לקישון וכותב: "אני לא רוצה לשבת בגיל 80 בחדר העבודה שלי ולהמשיך להוכיח למבקרים מתים שעלבונותיהם המצהיבים אינם נכונים".

לפיד מצטט את הברירה שהציב בפנינו מרטין לותר קינג: "דו-קיום ללא אלימות או היכחדות אלימה", וגם יש מסקנה: "בואו נקדיש את עצמנו מחדש למאבק הארוך והמר אך היפה כל כך של בניית עולם חדש". בטור אחר הוא שואל את הקוראים "מתי בפעם האחרונה שיניתם את העולם". הפחד שלו הוא "שלא אצליח לשנות כלום". בפרץ של אופטימיות הוא כותב: "לפעמים נדמה לי שאולי בכל זאת יש סיכוי למדינה הזאת". בברכה לשנה החדשה הוא עוקץ את עמיתיו לעתיד: "שתהיה שנה כנה שבה פוליטקאי יגיד 'אני כאן בשביל הכסא'". מעניין האם הוא יודה בכך בעצמו.

העיתונות: יחסי אהבה-שנאה

לפיד השתמש בכנס המחאה של העיתונאים, שנערך לפני חודש וחצי, כדי להיפרד מהמקצוע שאיתו הוא מקיים יחסי אהבה-שנאה מאז שכתב ב"במחנה" כששרת בצה"ל: הוא עלה לבמת הסינמטק והביע סלידה מהברנז'ה העיתונאית-שמאלנית-התל אביבית "שיושבת בבתי הקפה". למרות זאת הטורים שלו עמוסים בבתי קפה ובתל אביביות והוא גאה על היותו עיתונאי.

באחד הטורים הוא כותב "אני עיתונאי, נשוי לעיתונאית, אני בנו של עיתונאי לשעבר ונכדם של שני עיתונאים". שנים אחר כך הוא כותב טור מפרגן על מיזם "עם הספר" של ידיעות ובנק הפועלים (בנק שאותו הוא גם פירסם), ואומר: "העובדה שאני כותב עליו היא הפרה ברורה של שבעה-שמונה כללי אתיקה עיתונאית". בטור אחר הוא נוזף בעיתונאים שפירסמו שאביו אושפז בבית החולים מבלי לבדוק באמת מה קרה (סתם כאב בטן). "בעיתונות שבה אני גדלתי אתה מרים עוד שני טלפונים, מצליב מידע ועושה מאמץ מינימלי לברר את האמת", הוא מבקר.

מעובדים זרים ועד לירוקים

לפיד מדבר על היחס הרע לעובדים זרים בישראל, שאמנם לא נובע מגזענות אבל כן מרשלנות, קהות ושחיתות ממסדית. בירוקים הוא קצת מזלזל ("אוהבי גבינות, יין וטופו ומחבקי דיונות", הוא קורא להם).

שחיתות שלטונית: "כשבניין מתרומם"

על שחיתות יש לו קטע קצת משעשע, בעיקר כשנזכרים בידידו אולמרט, שאיתו התייעץ בסוף השבוע שבו הוגש נגדו כתב אישום חמור בפרשת הולילנד. לפיד כותב: "מתי אתה מבין שהמדינה מושחתת? כשבניין מתרומם במקום שבו אין שום סיכוי שבעולם שהתקנות העירוניות או המשרד לאיכות הסביבה היו מאשרים". ואיפה עוד אפשר לזהות שחיתות? "אם יותר מ-8% מעובדי חברה ממשלתית מונופוליסטית שמפנקת את העובדים הם קרובי משפחה. כשמאכערים נכנסים בלי תור, כשאנשים צעירים לא מוצאים עבודה כי אין להם קשרים, כשאתה נחשב נודניק אם אתה מבקש חשבונית".

שטחים: רמת אביב תמורת שלום

ההתנתקות היא אחד הנושאים הכי מדוברים בטורים של השנתיים הראשונות. הוא כותב ש"אם לא נחזיר את רוב השטחים נאבד את הרוב היהודי במדינה", ומציע אף לפנות את רמת אביב בשביל שלום. "שלא יאיימו במלחמת אחים", הוא כותב על המתנחלים ומסביר שהפחד מפניהם משתק את המנהיגות. כשהם מאיימים במלחמת אחים הוא כותב, "עדיף מלחמת אחים עכשיו כשעוד אפשר לשלוט בזה". יותר מאוחר הוא מתאכזב מהם וכותב: "כבר לא תהיה מלחמת אחים כי אנחנו כבר לא אחים".

לפיד רואה באופן העברת ההתנתקות כדרך שבה צריך לעשות שינויים מהפכניים בישראל, ואולי מרמז משהו על הדרייב שלו להצטרף לפוליטיקה: "זהו אחד המהלכים הכי מסעירים, הכי מהפכניים והכי חשובים בתולדותינו. דווקא מפני שהוא קורה מתוך המרכז, דווקא מפני שהוא מכריח את המערכת הפוליטית לשתף פעולה, דווקא מפני שהמיינסטרים הישראלי תומך בו".

גם בהמשך לפיד חוזר לעניין השטחים וכותב כי "ללא החזיון של אלפי מתנחלים צורחים ונאחזים באדמה, נתניהו היה עושה כבר שלום מזמן. אנחנו מפחדים מהם". אבל גם מנסה למצב עצמו במרכז המפה, מדבר על טעויות השמאל והימין וכותב בהזדמנות אחרת "עזבו אתכם משלום, תביאו הסכם".

על נתניהו: קורא לו ח"כ בכדי לשמח את אולמרט

כשההתנתקות מביאה להתפטרות נתניהו מתפקיד שר האוצר הוא יורד עליו ומצ'פר את אולמרט: "אני קורא לנתניהו 'ח"כ בנימין נתניהו' כי אני יודע עד כמה זה משמח את אולמרט". בפעם אחרת הוא ממליץ לנתניהו ללכת לטיפול פסיכולוגי ("בטח שרה ממליצה"), וגם לאהוד ברק הוא מפנה את אותה ההמלצה.

באחד מטוריו האחרונים לפיד לא שכח להכניס לנתניהו כשכתב כי "הסוס שמחובר עכשיו לעגלה התקועה שלנו". לצד זה הוא מדגיש: "לא לשכוח שאם מישהו בשלטון זה לא הופך אותו לרשע או טיפש", חס וחלילה אם הוא במקרה יגיע לאותה עמדה.

פייסבוק: התשובה לטוקבקיסטים

"אני לא קורא טוקבקים", הוא כותב באחד מטוריו, "להבדיל מכם, לי יש חיים". הוא כותב כי "פייסבוק בעיני הוא תגובה לאלימות של עולם הטוקבקים. האינטרנט נהפך עם השנים לחממה של מטורפים מלאי שנאה ומאותגרים תחבירית. אני רוצה להתווכח אבל כל המקללים, הסוטים, המופרעים ואלה שיש להם מה להגיד על אמא שלי משוגרים החוצה", הוא כותב ומגלה באיחור אופנתי את פייסבוק, שיהפוך אחר כך למקור הכוח שלו ולדרך שלו לגייס את בוחריו העתידיים (הוא מפנה לעמוד שלו בפייסבוק מהמדור ב-7 ימים).

נועם שליט: הפגישה הקשה

לפיד מספר על פגישה קשה ("אולי מהקשות בקריירה") עם נועם שליט - שהודיע על הצטרפותו לפוליטיקה, ליתר דיוק למפלגת העבודה, יום אחרי הודעתו של לפיד - שבה לפיד סירב להפצרות שליט ויחצ"ניתו לסיוע.

הישורת האחרונה: רגע לפני התרסקות

בחודשים האחרונים, מצטרפים ל-7 ימים קרן פלס וגם שלמה ארצי, ודנה ספקטור מחליפה בן זוג, ובעוד הם כותבים חוויות אישיות לפיד נהפך לאישיות ממלכתית-ציבורית.

הוא מפרסם את משנתו, כותב מניפסטים, עוסק בתעמולה פוליטית כמעט, ואפילו מדבר פה ושם בלשון רבים: "אנחנו", "נציע", "נעלה", ו"אלה עקרונותינו". הוא כותב על הפערים, על ציונות, על מחירי הדירות, על נצחון החרדים, על נשים מוכות ועל העבדות החדשה של מעמד הביניים.

בגיל 47 הוא עושה שוב ספירת מלאי וכותב: מי שאוהב אותי ימשיך לאהוב אותי, אך בטוריו האחרונים הוא פסימי בהרבה, חדור שליחות ציבורית ודי ברור שהוא בדרך לפעילות ציבורית: "ישראל מצויה ברגע קריטי בתולדותיה. אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת לתפקד כחברה אנושית"; "אנחנו, שומרי החוק מימין ומשמאל נמצאים כרגע בצד המפסיד"; "ישראל נמצאת רגע לפני התרסקות, אי-אכפתיות היא מחלה מידבקת. אי אפשר להמשיך ככה"; "לא נעים לי מהילדים. פישלתי. אני שייך לדור הראשון של הישראלים שעומד להעביר לילדיו מדינה פחות טובה מזו שקיבל מהוריו. מצד שני, מכאן אפשר רק לעלות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#