מה הסיכוי של אביחי סטולרו לשבור את מונופול המלט של משפחת לבנת? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הסיכוי של אביחי סטולרו לשבור את מונופול המלט של משפחת לבנת?

לאור העוצמה הרבה של משפחת לבנת ושליטתה בענף מדובר במשימה לא קלה בכלל ■ שותפיו של אביחי סטולרו מאמינים כי עסקי המתכות שבנה מעידים על יכולתו לעשות את זה ■ הניסיון שלו בשוק ההון מעורר ספקות

30תגובות

אדם שאינו בקיא ברזי ההובלה הימית והיה מזדמן לרציף של נמל אשדוד באמצע דצמבר, לא היה שם לב למשהו מיוחד. המכולות הריקות העומדות בשטח הנמל, האנייה שעוגנת ליד המזח, ועובד הנמל המנומנם שנח על כיסא נוח בשטח הרציף - כל אלה לא היו יכולים להעיד על שום דבר לא שגרתי.

ואולם לא מדובר במכולות רגילות, אלא ב"סילוסים" - מונח מקצועי לצוברים שנועדו להעברת מלט בתפזורת - שעליהם מתנוסס לוגו ירוק של חברת נור צמנט, שמעיד כי אלה צוברים של החברה הבת של קונצרן המלט האירופי וורלד צמנט הולדינגס, שעושה בימים אלה את צעדיו הראשונים בשוק המלט הישראלי. בתחילת דצמבר פרקה נור צמנט את משלוח המלט הראשון שלה בניסיון להיכנס לענף המלט בישראל, אבל דווקא האנייה השוכנת במרחק של כמה עשרות מטרים מהצוברים של נור צמנט מתיימרת לשמש תחרות קשה יותר לנשר.

האנייה הזו משתייכת לענף ישראלי שרב הנסתר בו על הגלוי. היא חכורה על ידי יצואנית המתכות הישראלית, חברת גרין-לנד. בטן האנייה, בגודל של בניין דירות בן ארבע קומות, מלאה עד גדותיה בגרוטאות ברזל מישראל. להערכת מקורבים לחברה, כ-300 אניות חכורות בידי גרין-לנד יוצאות בכל שנה מחופי ישראל לכיוון טורקיה כדי לפרנס את תעשיית מיחזור הברזל הטורקית.

אם התוכניות של החברה ייצאו אל הפועל, בקרוב עשויות אניות אלה, שכיום מגיעות ריקות לישראל, לחזור עמוסות במלט מטורקיה - באמצעות חברה בת של גרין-לנד בשותפות עם קבוצה של משקיעים אמריקאים.

על פי גורמים בנמלי אשדוד וחיפה, בעל השליטה בגרין-לנד נמצא בשבועות האחרונים במגעים עם הנמל לגבי יבוא המלט. לדברי מקורבים לגרין-לנד, הקבוצה כבר רכשה ציוד של שואבי מלט המאפשר לה לשאוב אותו מאניותיה ישירות לתוך ה"סילוסים", והיא לוטשת עיניה לכ-10% משוק המלט הישראלי. לדבריהם, בתחילת דצמבר נשלחו יועצים מטעם החברה לטורקיה, ביקרו שם בכמה מפעלים לייצור מלט וסיכמו עם חלקם על שיתופי פעולה ליבוא מלט.

יבוא מלט לישראל אינו מהלך פשוט. ענף המלט נשלט על ידי חברת נשר, מונופול בשליטת משפחת לבנת, החולש כבר כמה עשורים על כ-90% משוק המלט הישראלי. נשר השכילה עד היום להרחיק מהענף כל גוף שניסה להתחרות בה ולשמר את מעמדה.

אם הקבוצה תרצה לייבא מלט, יהיה עליה לדאוג להכשרת אניותיה להובלתו, לשטחי אחסון, להובלת המלט מהנמל ללקוחות, וכמובן שבראש ובראשונה למציאת לקוחות. גורמים בענף המלט העריכו השבוע כי מדובר במהלך שייקח עוד חודשים ארוכים, אבל מקורבים לחברה מתעקשים כי היבוא יתחיל בפברואר.

הובלת מלט בתפזורת באניות, פריקתו והובלתו מהנמל אל הקבלנים חייבות להיעשות באמצעים מיוחדים. משפחת לבנת חולשת גם על חברת תעבורה, השולטת כמעט באופן בלעדי על הובלת המלט מהנמלים. משפחת לבנת גם ידעה לפעול מול הרגולטורים ולדרוש מהמדינה לקבוע היטל היצף על כל מי שניסה לייבא מלט בעבר.

לכן כל מי שניסה להתחרות עד היום ניגף, והתוצאה היא מחירי מלט גבוהים מאלה שהיו נקבעים בוודאי בשוק תחרותי. לכן סיכוייה של קבוצה חדשה לצאת אל הדרך ולהוות תחרות לנשר ניצבים בסימן שאלה, וגורמים לתהות מי הם אלה שרוצים להתחרות בשוק המלט הישראלי.

מאחורי השאיפה היומרנית עומדים שניים: אביחי סטולרו ואלכס פסל, בעלי השליטה בגרין-לנד, שקשרים בנמלי ישראל ואף במסדרונות השלטון לא זרים להם. העובדה שהם לא נרתעים מפעילות בתחומים אפורים, שבהם טוויית הקשרים ועמידה בלחצים פוליטיים ואחרים הן תנאי הכרחי, עשויה לעמוד לזכותם בענף המלט הכוחני בישראל.

ניסיון לבדוק את טיב עסקי המתכות של הקבוצה, שרוצה לנסות לשבור את מונופול המלט של משפחת לבנת בתקופה הקרובה, מציג ענף מרתק - אך עם זאת כזה הנוגע בתחום לא מוסדר של עולם העסקים, שנשען על פסולת מתכת דוגמת מאווררים, מקררים וכל מוצר מתכתי אחר, שנאספת על ידי אנשי השוליים של החברה הישראלית. תעשיית המתכת היא תעשייה עלומה, שעל היקפי הפעילות בה אי אפשר להשיג נתונים ממשיים, ואפשר להישען רק על הערכות של פעילים בה.

סטולרו הוא שם מוכר בשוק ההון הישראלי. מדובר באיש עסקים בעל נגיעה בתחומים רבים: נדל"ן, תחנות דלק, סוכנות ביטוח וחברות למימון חוץ בנקאי הם רק חלק מהתחומים שבהם התעסק. פעילותו מתאפיינת בהרבה אומץ ויצירתיות, אבל גם בהבטחות גדולות, לעתים ללא כיסוי. חלק מהבטחותיו ותוכניותיו, שהצליחו להלהיב משקיעים רבים, לא יצאו אל הפועל.

סטולרו לא ייצר עד היום ערך רב למשקיעים בחברות שבהן היה פעיל בשוק ההון. הוא היה מעורב בכמה עסקות הנוגעות לשלדים בורסאיים, כמו גם ברכישה ומכירה של כמה חברות. חברה מרכזית אחת שבה היה פעיל היא חברת הנדל"ן אסים, שגייסה בהובלתו כמעט 90 מיליון שקל באג"ח ב-2007. מי שהשקיע באג"ח האלה, עם זאת, לא זכה לראות את כספו בחזרה. סטולרו גייס כסף באמצעות חברה נוספת, פסגות מימון, שבה זכו בעלי החוב לפירעון מוקדם של חובם.

עסקי המיחזור והסחר במתכות שלו ושל פסל לא נחשפו עד היום. מדובר בקבוצה פרטית העוסקת בכרייה, בסחר ובמיחזור של מתכות וגומי בארבע יבשות, ולדברי מקורבים לה מציגה מחזור שנתי של כ-3 מיליארד שקל בשנה.

גרין-לנד, שהמנכ"ל שלה הוא שאול עבודי וסמנכ"ל השיווק שלה הוא אלעד פסל, שולטת לפי הערכות בכ-80% משוק יצוא המתכות הישראלי. החברה מוציאה מישראל 20 אלף טונה ברזל בחודש, ומגיעה למחזור עסקי של קרוב לחצי מיליארד שקל בשנה.

חברה נוספת בקבוצה, ריסייקום, עוסקת באל-מתכות ומייצאת מישראל חומרים דוגמת בדיל, אלומיניום, פליז ונחושת, בהיקף של 2,000-3,000 טונה בשנה. להערכת שותפים בחברה, היא מציגה מחזור שנתי של 50-100 מיליון שקל בישראל.

החברה הגדולה בקבוצה של סטולרו ופסל היא סקראפ (פירוש המלה הוא פסולת ברזל), שפועלת באירופה ובאפריקה. לפי מקורבים לחברה, 15% מרווחי סקראפ מגיעים מפעילות האל-מתכות, והיתר מפעילות הפלדה. בנוסף יש לקבוצה חברה למיחזור גומי בשם גרין-גומי, שנמצאת בתחילת דרכה.

לא חוששים מתחומים אפורים

אנשים שעבדו עם סטולרו, 42, מגדירים אותו כ"אנרג'ייזר", כ"קומבינטור" וכ"איש שיכול לעשות 20 דברים בשעה מבלי להתבלבל". סטולרו נוהג במאזדה 6 שכורה ומתרוצץ בין מגרשי הגרוטאות שלו בלבוש לא פורמלי של ג'ינס וסניקרס.

עם זאת, לדברי מקורבים לחברה, חלק מהלו"ז של סטולרו כולל פגישות עם ראש ממשלת רומניה כשגריר עסקי של המדינה במזרח אירופה.

מקורביו מאפיינים אותו כאדם שהשקעתו בקשרים וביחסי אנוש יוצאת דופן ביחס לאנשי עסקים אחרים. הוא בעל זיכרון חד לפנים ולשמות, ומכיר גם את שמו של השליח הפשוט ביותר שעובד בחברת השילוח שלו, כמו גם את האחראי על הרציף בנמל שבו האנייה שהוא חוכר עוגנת. הוא לא עוסק בניהול השוטף, אבל יש לו צורך עז להיות בשליטה. הוא מחזיק מצלמות במרבית העסקים שלו, ומנהלי החברות שלו בחו"ל רגילים להתקשר אליו פעמיים בכל יום - ב-8:00 וב-20:00.

החברה הציבורית המרכזית שבאמצעותה פעל סטולרו עד לפני כמה שנים היתה חברת הנדל"ן אסים. דרכה הוא פעל בשנות הגיאות של 2006-2008 במזרח אירופה. סטולרו ושותפיו גייסו לאסים עשרות מיליוני שקלים בבורסה, באמצעות אג"ח, להשקעות נדל"ן בבולגריה וברומניה, תוך שהם בונים על הצמיחה הכלכלית במדינות אלה.

כמו אצל רבים מאנשי העסקים הישראלים שהשקיעו באותה התקופה במזרח אירופה, הציפיות היו גדולות. עם זאת, שלא כמו אנשי עסקים אחרים, סטולרו לא נשאר לראות את בועת הנדל"ן מתפוצצת. בתזמון שנראה מדהים בדיעבד מכרו סטולרו ושותפו באסים, ישראל שמעונוב, את אחזקותיהם ביוני 2008 - רגע לפני המשבר העולמי - לעדי קייזמן.

בעלי המניות שמכרו יחד אתם את המניות אולי הרוויחו. ואולם בעלי המניות, ובעיקר בעלי האג"ח, שנתנו אמון בסטולרו ונשארו בסופו של דבר עם קייזמן, מצאו את עצמם תקועים עם החברה בתקופת המשבר העולמי. קייזמן ויורשיו לא הצליחו לשלם את החובות (קייזמן מכר את החברה הלאה באוגוסט 2009), ונאלצו לנהל את הסדר החוב של החברה מול בעלי האג"ח הישראלים שהפסידו את כספם.

עוד אחזקה ציבורית שעדיין לא הוכיחה את עצמה היא חברת מיינרום ליין, המחזיקה בנמל ג'ורג'יו שברומניה ובצי של דוברות להובלת סחורות בדרך הים, בבעלות סטולרו, רוני יצחקי ויהודה סייג, המשנה לנשיא בורסת היהלומים. מיינרום אינה סוחבת על גבה כל הלוואות, לאחר שיצחקי וסטולרו שילמו את חובותיה, אבל מניית החברה נסחרת בתקופה האחרונה בשווי זניח של 10 מיליון שקל.

בחודשים האחרונים דובר על הוצאת הפעילות של החברה מהבורסה ומכירת שלד החברה לענבל אור, מארגנת קבוצות הרכישה, אך העסקה עלתה על שרטון, ואור שילמה פיצויים לסטולרו ולשותפיו בחברה בגין ביטול העסקה לאחר שנחתמה.

מאמ"ן למיחזור גרוטאות ברזל

סטולרו נולד בהרצליה להורים ניצולי שואה ממוצא רומני. אביו עבד במשרה ממשלתית במשך מרבית חייו. בשירותו הצבאי הוא היה קצין מודיעין באמ"ן מחקר וראש מדור כוח אדם של אמ"ן. גם כיום הוא עושה מילואים באמ"ן ובבקו"ם כקצין מיון.

את קריירת היזמות שלו בחו"ל התחיל סטולרו בתחום הנדל"ן, ברכישת נכסים בארה"ב. בשנות ה-90 היה סטולרו דירקטור בקפיטל קופות גמל של חברת קפיטל, שבבעלות שמעון וינטראוב. באותה התקופה הוא גם היה שותף בזרוע הנדל"ן של קפיטל ובהשקעות בארה"ב.

במקביל, אחד מתחומי הפעילות הראשונים שלו בישראל היה תחנות דלק. בשנות ה-90 פתח סטולרו תחנת דלק שסיפקה שירות לרחיצת מכוניות בהרצליה, וכיום הוא מחזיק בעשרות תחנות דלק פרטיות בישראל. בימים אלה הוא נמצא במגעים להקמת תחנות דלק על הכביש המתפתח בין באר שבע לעיר הבה"דים בדרום.

אחזקה מרכזית נוספת שלו היא חברת הלוגיסטיקה והשילוח ICL, חברה בת 250 עובדים שהוקמה לפני עשר שנים. סטולרו משמש היו"ר שלה ושותף בה עם מירי לחמני, מנכ"לית החברה. סטולרו החזיק בעבר גם 25% מממ"ן - חברת השילוח הגדולה בישראל. שותפיו לשליטה בחברה היו בני משפחת לבנת - אותה משפחה שמולה יעמוד אם יתחיל לייבא מלט. בפעילות הנדל"ן הוא מוזכר בתביעה של אזרח נגד עיריית הרצליה, שגרס כי הוא זכה בשטח תחנת הדלק בזכות קשריו עם ראש העירייה.

סטולרו עוסק גם בהתקנת פאנלים סולריים בישראל דרך חברת אלקטרון ואנרגיית אור. הוא מחזיק בסוכנות הביטוח "אינטר ביטוחים" שהוקמה ב-1997 - וגם בחברת מרמולייט, המייצרת דברי מתיקה נטולי סוכר ומנוהלת על ידי אחותו הצעירה. הוא מחזיק גם בגרעין השליטה של חברת הנדל"ן ע.ר.מ רעננה, העוסקת בבנייה ובהשכרת דירות, והקימה את פרויקט לב הפארק ברעננה.

מלבד זאת הוא עסק בתחום המימון דרך חברת ב.ס.ס.ח שבה היה מושקע, וחברת פסגות מימון הציבורית, שבה היה מעורב סטולרו בתביעה שנדחתה מצד בעלי המניות - שטענו לקנונייה בהליך מכירת החברה.

בתוך כל זה, סטולרו עוסק כבר כשמונה שנים ביצוא מתכות. לדברי מקורביו, פעילות יצוא המתכות מישראל הביאה לחשיפה להיקף הגדול של הביקושים לגרוטאות מתכת ברחבי העולם. "באירופה נוצרה דרישה לסחורה מהקניינים שאנו עובדים אתם, וכשאתה יודע שיש מי שרוצה לקנות גרוטאות - אתה מחפש מאיפה להשיג לו את זה", אומר מקורב לסטולרו. "אתה יכול להיות מוכן עם מערכת שנועדה לספק את הביקושים".

לפני ארבע שנים חבר סטולרו לאיש העסקים פסל. השר לשעבר אפרים סנה ואיש העסקים שמעון הייבלום, לשעבר מנכ"ל סולל בונה, הכירו ביניהם. פסל, 63, מוכר לציבור בזכות האחזקה שלו - יחד עם דיוויד פדרמן ויעקב גוטנשטיין - בחברות הציבוריות בז"ן והמפעלים הפטרוכימיים, שסימן שאלה גדול מרחף בימים אלה מעל יכולתן להחזיר חובות לבעלי האג"ח שלהן. פסל גם החזיק בעבר שלושה מפעלי טקסטיל, שנסגרו עם פשיטת הרגל של התעשייה. בנוסף, יש לו אחזקות נדל"ן בישראל והוא השקיע יחד עם סטולרו באופן פרטי בנדל"ן ברומניה, השקעה שממנה הם לא רוו נחת.

פסל, יהודי חובש כיפה שעלה לישראל מפולין כשהיה בן פחות משנה, פועל כבר 35 שנה בתחום המתכות בישראל. את צעדיו הראשונים עשה כשהתמחה בסחר במתכות עם מדינות שאין לישראל יחסי מסחר רשמיים אתן, כמו אירן ורוסיה. כמו כן, הוא מחזיק יחד עם דיוויד פדרמן במפעל המתכת מודגל, השוכן בראש פינה ומייצר ברזל לתעשיית הרכב.

פסל וגוטנשטיין תרמו בעבר לקמפיין של אריאל שרון, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול בנימין נתניהו. פסל מתואר על ידי מקורבים כאיש חם ומשפחתי, ובניו משובצים בחברות שבהן הוא שותף עם סטולרו. למרות החזות החמימה, עסקי המיחזור שלהם מעידים כי הם לא חוששים לעסוק בתחומים אפורים ובמקומות שבהם עובדים באמצעות קשרים.

מלחמת היצרנים ביצואנים

בסיס הפעילות של ענף הסחר והמיחזור של הגרוטאות נשען על שתי רגליים. הראשונה היא איסוף גרוטאות מהגופים הגדולים שעושים מכרזים על פסולת הגרוטאות שלהם. היכולת להגיע למכרזים אלה כרוכה בהרבה ניסיון וידע, שכן לא פשוט להגיע לחלק מהאתרים שמהם נאספת המתכת.

כך, נציגים ישראלים של סקראפ מסתובבים באפריקה - במדינות שבהן השתוללו מלחמות דמים, כמו טנזניה ואתיופיה - ומנסים להשיג גישה לשטחי הקרבות המלאים בפסולת מתכת. גם בחלק ממדינות ערב יש לסקראפ נציג שמסתובב, בודק ורואה באילו אזורים מוכי קרב אפשר לפעול. גרוטאות המתכת המושלכות באין דורש באזורים אלה ובמקומות אחרים הן אוצר עבור סקראפ.

"מדובר בעסקות בסכומים גדולים מאוד", טוען אנליסט שליווה את עסקי החברה. "סקראפ יצרה קשרים שנדרשים עבור העסקות האלה והיא ממשיכה לעבוד עליהם. אלה מכרזים בעיתונות שצריך לעקוב אחריהם ולשלם כסף רב כדי להשתתף בהם, אבל לא רק. השווי של מכרזים יכול לנוע בין מיליונים בודדים ל-20-30 מיליון יורו. אם הצבא הרוסי מחליף את כל הגדרות שלו בסיביר, למשל, זה יכול להיות מכרז של 100 מיליון דולר לאורך שנים".

הרגל השנייה שעליה נשענת התעשייה היא אספני הגרוטאות. אם עולם המכרזים מצריך היכרויות וקשרים לא קונוונציונליים, עולם איסוף הגרוטאות סבוך עוד יותר. לדברי אחד מיצרני המתכת בישראל, שצורך גרוטאות, "זו פירמידה שהתחתית שלה היא איסוף זבל. אוספי הגרוטאות הם אנשים קשי יום או גנבים. בגיאורגיה או ברומניה אתה יכול לראות כל מיני טיפוסים שמעמיסים גרוטאות על טנדר ישן משנות ה-60, או אפילו צוענים שמובילים באופניים 50 או 100 ק"ג גרוטאות.

"יש בדווים רבים בעסק הזה. אלה לא סוחרים מסודרים במס הכנסה. גם אם אתה חברה מסודרת בעצמך, אתה צריך להיות מסוגל להתמודד אתם. וזה לא רק הם. גם אם אתה עובד מול מפעלים שיש להם פסולת ברזל בכמויות גדולות יותר, עדיין מדובר על איסוף של טונה פה וטונה שם. מי שעושה זאת הם נהגי משאיות. כשמחירי המתכת עולים, יש גנבים שנכנסים לתחום".

גרין-לנד וריסייקום בישראל, וסקראפ באירופה, לא עובדות מול האספנים הקטנים. שרשרת המזון בענף עובדת כך שהסוחרים הקטנים מוכרים את הסחורה שלהם לסוחרי המתכות הבינוניים, שעוסקים בסחר במתכות בהיקף של 3,000-5,000 טונות, ואלה מוכרים אותה הלאה ליצואני המתכות או ליצרני הפלדה.

"איסוף הגרוטאות בתחתית הסולם הוא שוק של כסף שחור, תשלום במזומן והרבה גניבות", מספר מנהל באחד המפעלים המייצרים מתכות בישראל. "האספנים בישראל גונבים מכסי ביוב ממועצות מקומיות, נשק וציוד מבסיסי צבא ותחמושת משדות אש. השוק הזה נשלט על ידי כמה סוחרים גדולים בישראל וכמה בגדה המערבית.

ב-2005 ביטלה רשות המסים את המע"מ על שוק הגרוטאות והגדירה שרק מקבל הסחורה צריך להוציא חשבונית. היא יצרה ענף שאי אפשר לעבוד בו באופן הגון וישר, וזה מביא לכך שכל החלק התחתון של הענף נמצא בידיים רעות. זה לא כך בשאר העולם. כל הגניבות הנוראיות, הכל מונע מכך שהגוף שלקח את איסוף הגרוטאות הוא משפחות הפשע.

"הבדווי מוכר את הגרוטאות במזומן, והסוחר שקנה ממנו כבר מוכר הלאה את הגרוטאות באלפי שקלים. הוא מציג לרשויות ניכוי מס במקור על הסחורה שהוא רכש (ניכוי מס במקור הוא החובה על המשלם בעסקה מסוימת לנכות מס הכנסה מהתשלום למוכר, ח"ע). הכסף שהוא שילם לאוסף הגרוטאות לא נכלל בחישוב המס שהוא משלם. והוא לא יכול לשלם 30% מס בעצמו כי זה יותר מהרווח שלו.

לכן כל הענף הזה מעוות. גופים מוציאים חשבוניות פיקטיביות וכל הענף מתנהל על בסיס אינפורמציה לא חוקית. בשאר העולם אין מס במקור, ואז הבעיה פתורה. פה אי אפשר לעבוד באופן חוקי, ואם לא עובדים חוקי הכל נעשה על ידי אותן משפחות פשע, ומתחילים לעסוק בהלבנת הון ובהיקף סחורה פיקטיבי שלא משקף את המציאות. אפשר לפתור את זה בקלות אם יקבעו מס במקור בשיעור של 3%-4%".

בסך הכל נאספות בישראל בכל שנה כ-800 אלף טונה של ברזל. כ-500 אלף טונה מיועדים לשימוש יצרני הפלדה הישראלים, דוגמת יהודה פלדות וחד אסף, וכ-300 אלף טונה מהם מיוצאים. יצרני המתכת הישראליים שמתיכים את הגרוטאות לצורך פעילות הייצור שלהם הם המתחרים של גרין-לנד על פסולת המתכת המפוזרת ברחבי ישראל.

במלחמה בין היצואנים ליצרנים המקומיים על הגרוטאות הישראליות, היצרנים המקומיים מציגים עצמם כ"טובים" - כי הם תומכים בתעשייה המקומית, מעסיקים עובדים ישראלים, וטוענים כי המצב שבו מיוצאות גרוטאות מתכת לטורקיה כדי להיות מיובאות לישראל בחזרה כברזל הוא מגוחך. הם אף טוענים שהם, בניגוד ליצואנים, לא מתעסקים בגרוטאות גנובות.

היצואנים טוענים לעומתם כי היצרנים רוצים ששוק הגרוטאות יישאר שבוי בידיהם, ואינם מוכנים לשלם את מחיר הברזל העולמי עבור הסחורה. יצרני המתכת, מצדם, דורשים שיוטל היטל על יצואני הגרוטאות שיגרום להם להציע מחיר נמוך יותר לאספנים, וכך יירדו מחירי הגרוטאות בשוק כולו. כך או כך, הגרוטאות מגיעות מהסוחר הגדול למגרשי האיסוף של חברת היצוא או המיחזור.

פסי רכבת הם הגביע הקדוש

ביקור במגרש איסוף הגרוטאות של ריסייקום באשדוד יכול ללמד את המבקר לאן הולכים כל מוצרי המתכת המרכיבים את חיינו במאה ה-20. במגרש ניצבת ערימה בגובה 7 מטרים המורכבת משלושה מטוסי בואינג שפורקו, שלטי דרכים ירוקים ישנים של מע"צ שמישהו הביא למקום, מכולות ענקיות מלאות בתרמילי קליעים, צפרדעי זבל ירוקות שסיימו את הקריירה, חלקי נגמ"שים צה"ליים מושלכים בערימה ומכולות מלאות בתריסי נירוסטה. אוצר בלום בתעשיית מתכות.

מכאן הגרוטאות נלקחות, נחתכות ומכווצות לקוביות קטנות בגודל של שתי מזוודות נוסעים. קוביות המתכת נארזות, מועמסות על מכולות ויוצאות לנמל. כאן הן יועמסו על אחת האניות שגרין-לנד חוכרת כל שנה וישוטו לטורקיה, ליוון ולתאילנד.

גרין-לנד לא מחזיקה כמעט מלאים. הרוב הכמעט מוחלט של הגרוטאות שהיא מייצאת נרכש גב אל גב מול מפעל מיחזור מתכת, שמתחייב לרכוש את הסחורה. בטורקיה יעברו הגרוטאות הישראליות לתעשיית המיחזור הטורקית שמונה 15 מפעלי ענק, שלהערכת אנליסטים רוכשים מדי חודש 1.5 מיליון טונה של פסולת ברזל. כל מפעל כזה מכיל תנורי ענק עם מבערים המסוגלים להתיך 350 טונה גרוטאות בבת אחת.

הסיבה לכך שהישראלים, בדומה למערב-אירופאים, משיטים חלק ניכר מהגרוטאות שלהם לטורקיה ומספקים פרנסה לחברות כמו גרין-לנד וסקראפ, היא שתעשיית המיחזור כרוכה בהשקעות עצומות, אבל גם במפגעים סביבתיים משמעותיים שמדינות המערב מעדיפות להותיר בטורקיה - ששמחה לעודד את תעשייתה המקומית.

טונה ברזל נמכרת בטורקיה תמורת כ-400 דולר. מחירי המתכות נקבעים בבורסת המתכות, אבל גם לפי האיכות שלהן, שנקבעת לפי ארץ המוצא. גורמים בענף אומרים כי סחורה המגיעה מאספני הגרוטאות של רומניה נחשבת לאיכותית יותר בעיני הטורקים מזו הנאספת בישראל, ותזכה לתשלום גבוה יותר - משום שהניסיון לימד את המפעלים הטורקיים שהיא מכילה יותר ברזל ופחות "זבל".

רק הברזל "הפשוט" שמייצאת גרין-לנד יגיע לטורקיה. המתכות האצילות שבהן עוסקת ריסייקום ינדדו למדינות אחרות עם תעשיית מיחזור מפותחת יותר, כמו יוון, בלגיה, תאילנד, סין ואיטליה.

בהשוואה לתעשיית הברזל, שולי הרווח בתעשיית האל-מתכות גבוהים הרבה יותר. מחירן של המתכות היקרות יכול להגיע גם ל-7,000 דולר לטונה, כך שהפעילות בתחום האל-מתכות מאופיינת ביצוא של כמויות הרבה יותר קטנות - במחיר גבוה יותר. ההשקעה במיחזור אל-מתכות גם כרוכה ביותר עבודה: מיון האל-מתכות מתוך הגרוטאות הוא תהליך מורכב.

"בכבל תקשורת ממוחזר יכולים להיות גם עופרת, גם נחושת וגם גומי. צריך לפרק אותם ולהפריד אחד מהשני. עושים את זה עם מגנטים בעלי עוצמה שמחלצים את המתכות הרצויות, או בשימוש בסכינים מיוחדים, במכבשים ובמתקנים אחרים לטיפול במתכת", אומר גורם בענף.

מי שחי את הענף יודע לזהות את ההזדמנויות הגדולות. כך למשל, המכרז של חברת בזק להוצאת כבלי התקשורת הישנים שלה שפורסם באחרונה - שבו זכתה ריסייקום - צופן בחובו פוטנציאל מכירות בהיקף של 4 מיליון דולר בחודש. "בכפר בלום, למשל, יש מפעל שמייצר מחברים מנחושת. 20% מהמתכות שלו הן פסולת. לריסייקום יש הסכם עם אל על לגריטת מטוסים. יש להם הסכם גם לגריטת מטוסים של חיל האוויר. גם התוכנית של משרד התשתיות עכשיו, להחליף 25 אלף מקררים במדינה, היא בשבילם. אם לא היו חברות כאלה בשוק - המקררים האלה היו נזרקים", אומר גורם בחברה.

"גם באל-מתכות יש קטגוריות של איכות. יש מדינות שאפשר לקנות מהן סחורה ברמה גבוהה יותר, ואז שווה לשלם להן יותר כסף כי אנו יודעים שנמכור את זה בהמשך ביותר כסף. פסי רכבת ישנים, לדוגמה, נחשבים ל'גביע הקדוש' של הענף. הם קלים להובלה ונקיים יותר", מסביר אנליסט שעבד עם הקבוצה.

המהלך האחרון של סטולרו בשנה האחרונה היה השקעה בתחום המכרות באפריקה. לדברי מקורבים לחברה, סקראפ השקיעה באחרונה בזיכיונות של שלושה מכרות באפריקה לכריית עופרת, פלדה ופחם. בחברה מעדיפים לפנות לכרייה של אל-מתכות. לדברי אותם מקורבים, לחברה גם שיעורי אחזקה קטנים בזיכיונות לכריית נחושת בצ'ילה ואבץ באוסטרליה.

"היתרון בפעילות כרייה הוא שאתה לא תלוי במתווכים, בסוחרי הגרוטאות", מסביר עובד בחברה. "כשאתה עוסק בסחר במתכת אתה יודע מתי המחירים עולים. אתה יודע איזו סחורה חסרה בעולם, מה התחזית לשנים הבאות, מה קשה יותר להשיג ואיפה יש מתחרים קשים יותר. בענף שבו אתה יודע שיש מחסור, שם תיתן גז שם ותספק את צורכי השוק. זה תחום גלובלי. יש תקופות שבהן הסינים קונים מתכות בכמויות, ופתאום הם מפסיקים כי זה יקר להם והצטברו אצלם מלאים. אז האמריקאים מתחילים לקנות".

"באפריקה יש הזדמנויות עסקיות מדהימות, אבל צריך עוצמה כדי להתמודד על הזיכיונות הממשלתיים שם", אומר אנליסט שעובד עבור הקבוצה. "גם המדינות המפגרות ביותר יודעות לא לתת לך שום דבר לנצח. לפעמים יש עסקות הזויות של 'בוא וקח, רק תן עבודה לאנשים בכפר', אבל שום דבר הוא לא הפקרות. המפתח במדינות האלה הוא להשיג אמון רב. האמון בך הוא חלק מההחלטה לתת לך זיכיון כרייה".

הצמיחה של כל הפעילויות הביאה את הקבוצה גם לבחון אפשרות של הנפקה בחודשים האחרונים. האפשרות להנפיק בארה"ב נבחנה באמצעות בית השקעות בשם Tyto Capital, שאותו מוביל ישראלי לשעבר בשם ניב חריזמן, המקורב לסטולרו כבר שנים ארוכות. חריזמן וסטולרו הובילו לפני שש שנים קבוצת משקיעים שרכשה את קופת הגמל הגדולה במדינה, גדיש, והחזיקה בה חודשים ספורים לפני שמכרה אותה הלאה לפסגות.

לפי מקורבים, ההצעה של טייטו קפיטל להנפקת כלל הפעילות של הקבוצה - המכרות והסחר במתכות - דיברה על שווי של 1.5 מיליארד שקל. בחברה שאפו לשווי גבוה יותר, כתוצאה מהכללת פעילות המכרות בהנפקה.

בין אם ההנפקה תצא אל הפועל או לא, הקבוצה עומדת עתה להביא לשוק המלט הישראלי את מגוון היכולות הלוגיסטיות ואת הידע שפיתחה בתחום הסחר במתכת. בקבוצה מתכוונים לנצל את רוחות ועדת טרכטנברג הנושבות בישראל ואת פתיחת שוק המלט ליבוא, ולהעמיס את האניות שמובילה סקראפ לטורקיה במלט טורקי שיגיע לישראל.

גם רשת הקשרים שנובעת מפעילות המתכת עשויה לסייע לקבוצה. למרות ההצהרות של קברניטי הכלכלה על המלחמה בריכוזיות במשק, נור צמנט חווה בשבועות האחרונים את העוצמה של המונופולים הישראליים שחוסמים את התחרות. היא לא זוכה לשיתוף פעולה מנמל אשדוד שיאפשר לה לפרוק את המלט ברציף מוזל.

לדברי פעיל בענף, "סיפור המזחים בנמלים מראה איך אנשים נשכבים על הרצפה בגלל כסף וכוח. בנמל אומרים 'מה אני צריך להתעסק עם מישהו חדש כשיש לי פה את הגדולים, אני לא רוצה להרגיז אותם', ומקשים עליך. פעם הזה נתקע, פעם ההוא נתקע. פעם קשה לפרוק כי יש בעיה עם הרוח ופעם עם השמש".

אלא שבניגוד לנור צמנט, סקראפ וגרין-לנד מקנות לסטולרו, הנמצא בנמל לעתים קרובות, מערכת קשרים קרובה עם אנשי הנמלים. ICL מחזיקה במשרדים בנמל חיפה ובנמל באשדוד. סטולרו מכיר אישית את יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן.

מרבית העסקים של פסל וסטולרו אינם נוגעים לחיי היום-יום של האזרח הישראלי. לא כך הוא שוק המלט שהיקפו הוא 7 מיליון טונה בשנה, ומכניס כ-2 מיליארד שקל. מקורבים למתחרים החדשים אומרים שהם מתכוונים למכור את המלט במחיר זול מנשר ובאיכות גבוהה יותר. אם אכן תיווצר תחרות בענף, האזרח הישראלי ירוויח מכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#