הפספוס הגדול של המחאה החברתית - מחאת האוהלים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפספוס הגדול של המחאה החברתית

כל עוד מתמקדים במספרים ולא בערכים כלכלת המקורבים והסחטנים תשלוט

9תגובות

אין כמו חרב מונפת על הצוואר כדי לחדד את המחשבה. האיש שהפגין את המחשבה החדה ביותר בשבוע האחרון הוא שר הפנים, אלי ישי, שאמר בראיון בתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" כי זה לא נכון להפריד את בית שמש לעיר חרדית ועיר חילונית. נימוקו של השר היה ש"עיר חרדית - בלי הכנסות, בלי תעשייה, בלי מסים ובלי ארנונה - זה לא נכון לעשות את זה".

אין מה להגיד, מזמן לא שמענו מפיו של ישי כאלה דברי טעם. דבריו מאששים את החשד העיקרי שעלה בתקופת המחאה של קיץ האחרון: יש יותר מדי אנשים, גופים, ארגונים ושחקנים שנהנים מאוד מהסדר הקיים בישראל; יש יותר מדי אנשים שמצליחים להפיק תועלת מהסקטוריאליות הישראלית, מהיעדר הסולידיריות החברתית, משיטת כיפופי הידיים, מהשיטה הפוליטית ומהשיטה הכלכלית. אם יש פספוס גדול של תנועת המחאה הוא מיקוד היתר שלה במספרים במקום בערכים.

בקיץ שמענו מסרים רבים של אנשי המחאה ושל יועציהם, שהתמקדו בקריאה לממשלה לפתוח את הארנק, להגדיל הוצאות, לשחרר כספים. על מה? למי? באיזה מנגנון? באיזה שיטה? על כך שמענו מעט פחות. הפספוס הוא גדול, כי הגדלת הוצאה ללא שינוי תרבותי וערכי תנציח שיטה כלכלית בעייתית של כלכלת מקורבים, סחטנים ומסתדרים. היא לא תביא את החברה והכלכלה למקום טוב יותר, צומח יותר, מכליל יותר וצודק יותר.

אוליבייה פיטוסי

נניח שדרישת המחאה להגדיל את ההוצאה הממשלתית במיליארדים ואף עשרות מיליארדים היתה מתקבלת. מי היה נושא בעול? מי היה ממן את ההוצאה הזו? והכי חשוב: לאן בדיוק היה הולך הכסף? כל דיון בהקצאת משאבים שלא עונה על השאלות מאיזה כיס יוצא הכסף ולאיזה כיס הוא נכנס - מרחיק עוד יותר את השגת הצדק החברתי.

בבית שמש מתנהלת בימים אלה מלחמת תרבות בעלת השלכות חברתיות וכלכליות רבות. מה אומר ישי? שללא כושר העבודה, היזמות ותשלומי המסים, החרדים לא יצליחו להתקיים. הוא לא קורא לחרדים - מצביעיו - צאו לעבוד והקטינו את תלותכם בתשלומי המסים של החילונים. הוא לא דורש מהם לצאת לשמונה שעות מאוהלה של תורה ולהביא פרנסה לביתם. במקום זאת הוא מבקש ממצביעיו: הורידו ראש לרגע, הרגיעו, כי אם לא תרגיעו, יעלו עליכם-עלינו, ויחייבו אותנו לעבוד ולשלם מסים.

תקציב הביטחון יצא משליטה

ישי אינו שר חריג בממשלה, והבעיה אינה רק הקונפליקט בין חרדים לחילונים. יש עוד חלקים רבים בחברה הישראלית שנהנים מהמצב הקיים, הם פיצחו את השיטה, והם לא יתנו לאף אחד לגלגל לכיוונם את החשבון.

קחו למשל את תקציב הביטחון. התקציב הזה מעולם לא היה תחת פיקוח, אבל נראה שבשנתיים האחרונות הוא לגמרי יוצא משליטה. אין ויכוח על כך שהמציאות הביטחונית-מדינית של ישראל משתנה לנגד עינינו בימים אלה בעקבות ההתרחשויות במצרים, בסוריה וההשלכות שלהן על שאר מדינות האיזור. אין ספק שהאירועים מגדילים את הצרכים הביטחוניים, למשל את הצורך בבניית גדר בגבול מצרים.

ואולם מערכת הביטחון התחייבה, במסגרת המתווה שקבעה ועדת ברודט, להתייעל במקביל להגדלת תקציבה. בפועל, רק צד אחד של הנוסחה מיושם במלואו - זה שמגדיל את תקציב הביטחון. שר הביטחון, אהוד ברק, אמנם אמר לרגע משהו על כך שגם מערכת הביטחון תתרום את חלקה למימון דרישות המחאה, אבל הוא התעשת מהר מאוד ואף קבע כי המדינה צריכה להגדיל את הוצאותיה בעשרות מיליארדי שקלים. ברק ניצח את משרד האוצר והעומד בראשו, יובל שטייניץ, וגם לא איפשר לו עד כה שום בקרה ושליטה על הוצאותיה של מערכת הביטחון. הסדר הישן ניצח.

ויש עוד מקום שבו הסדר הישן מנצח. בשוק העבודה, שמתהדר בשיעור האבטלה הנמוך בתולדות המדינה, יש לא מעט עיוותים וכשלים, שאחראים בין השאר לכך שישראל היא אחת המדינות הפחות שוויוניות בעולם המערבי. אחד הכשלים המרכזיים בשוק העבודה הוא צורת ההעסקה הפוגענית של עובדי קבלן ועובדי חברות כוח האדם. ההסתדרות, בראשות עופר עיני, החליטה לפתוח במאבק למען עובדי הקבלן (אחרי שתרמה במחדליה במשך שנים להיווצרות המעמד הנחות הזה), ומשרד האוצר מנהל מולה מגעים נרפים.

יש סיבה לנרפות הזו. הסדרת מעמדם של עובדי הקבלן אינה מהלך שעומד בפני עצמו. המהלך דורש בחינה כוללת של שוק העבודה, איתור המוקדים שנהנים במיוחד מקיומו של המעמד המבוזה הזה, ומתן מענה כולל לבעיה. במלים פחות עדינות נגיד שמי שנהנה במשך שנים מקיומם של עובדי קבלן הם העובדים והמנהלים במקומות העבודה שבהם יש עבודה מאורגנת במסגרת הסכמים קיבוציים. אותם עובדים נהנו מביטחון תעסוקתי מוחלט ומתנאי העסקה נדיבים (לרבות תוספות שכר הניתנות באופן אוטומטי בתקופות שפל).

האם יש דרך לשפר את מצבו של המעמד הנחות מבלי לגעת במעמד הגבוה של שוק העבודה הישראלי? אם תשאלו את אנשי הסדר הישן, התשובה תהיה כמובן שלילית. לא עולה על דעתם שטיפול בכשל חברתי-כלכלי בשוק העבודה יכול להתבצע מבלי להגדיל את הגמישות בניהול כוח האדם בסקטור הציבורי ובחברות הממשלתיות והממשלתיות לשעבר.

גם במקרה זה, יש לקיים דיון ערכי יותר ממספרי. הערך העומד לדיון הוא מידת הסולידריות של החברה, של המערכות המסודרות והמאורגנות שהסתדרו בחיים, אל מול הציבור הרחב, הלא מאורגן והלא מסודר - שרק רוצה תקווה לסדר חדש המתבסס על יותר צדק חברתי.

נ.ב.

נשיא התאחדות התעשיינים הפורש, שרגא ברוש, היה באמצע שנות ה-80 בעליו של מפעל תנורי ברוש. כשהוחלט לפתוח את המשק ליבוא כחלק מתוכנית הייצוב של 1985, התנגד לכך ברוש נחרצות, כי חשש שהדבר יפגע בתעשייה הישראלית ובמפעל שלו. הוא צדק. היבוא פגע במפעל התנורים, הוא נאלץ לסגור אותו, ובהמשך רכש במקומו מפעל טקסטיל כושל שפיתח והפך לעסק משגשג המייצר ומייצא סיבים סינתטיים לשטיחים. לימים הודה ברוש כי טעה בהתנגדות לפתיחת המשק ליבוא, משום שהתוצאה הסופית היתה ויתור על פעילות שבה לא היה לו יתרון תחרותי לטובת עסק שבו הצליח לפתח יתרון כזה. הדילמה הזו ניצבת כיום לפתחם של משרדי האוצר והתמ"ת. תעשיינים ישראלים מתנגדים להסרת מכסים משורה של מוצרי מזון כדי להוזיל את יוקר המחיה. אנשי הסדר הישן מצליחים בינתיים למנוע את הסרת המכסים, אבל הסדר הזה לא יכול להתקיים לאורך זמן. העם דורש צדק חברתי, וצדק חברתי פירושו הורדת יוקר המחיה ודאגה לכלל הציבור. הגיע הזמן שהשרים אלי ישי, אהוד ברק, יובל שטייניץ, שלום שמחון ויו"ר ההסתדרות עופר עיני יבינו את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#