תופרים תיק: התעשייה המסורתית לא מתה; היא עברה לבתי הסוהר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תופרים תיק: התעשייה המסורתית לא מתה; היא עברה לבתי הסוהר

57 מפעלים, 50 אלף מוצרים, 2,400 עובדים. בלי חופשות, בלי הבראה ועם משכורת חודשית של 1,800 שקל לעובד ■ יום עבודה באחת התעשיות הגדולות במשק, שבה כולם מרגישים שהם מרוויחים

19תגובות

השעה היא שעת צהריים במפעל, וא', צעיר ערבי מהצפון, עובד כאילו אחז בו דיבוק. בקצב מסחרר הוא מקפל שקיות אריזה מהודרות זו אחר זו, ומניח את השקיות המקופלות בערימה. הוא לא מרים את עיניו, לא מסיט את מבטו מהשקיות. רעש המכונות וההמולה שמסביבו לא מסיחים את דעתו. הוא רק מקפל, כמה שיותר מהר, כמה שיותר מדויק, במהירות שמכונה היתה יכולה לקנא בה. גם את השעה הוא לא טורח לבדוק. הוא אולי נראה מוטרד, כאילו מישהו רודף אחריו, אבל מבחינתו כל שקית שווה כסף וכל פגם בייצור יכול לעלות לו, לכן ייתכן שיוותר אפילו על הפסקת הצהריים שלו.

לצדו יושבים עשרות עובדים, שעסוקים בעבודתם בדיוק כמוהו. הם לא טורחים אפילו להרים את הראש כדי לבדוק מי האיש הזר שצופה בעבודתם. מטרים ספורים בלבד ממפעל הנייר שבו יושב א', שוכן מפעל טקסטיל לא גדול. י', גבר ממוצא רוסי בגיל העמידה עם כיפה לראשו, הוא אחד מעשרות הפועלים שעובדים שם. מ-8:00 הוא יושב מול מכונת התפירה שלו, עמל על תפירת תיקים עבור מעצבת תל-אביבית. מאוחר יותר היא תמכור את המוצרים המוגמרים שלה לחנויות ולצרכנים, שלא יידעו שאת התיקים המעוצבים והיוקרתיים שלהם תפרו עשרות עובדים לבושי סרבלים כתומים בכלא איילון.

ממש בסמוך לא' ולי', מחזיק כעת ע' בידו 800 אלף שקל. ע', בחור קירח ממוצא ערבי בשנות ה-30 לחייו, עומד כעת מול בקר המחשב של מכונת CNC ענקית לעיבוד עץ, ומזין למכונת החיתוך שרטוטים מורכבים. בסופו של התהליך ייהפכו התוכניות שהזין ע' למכונה לשולחן מעוטר לבית כנסת. אתמול הוא ייצר שולחן משרדי עבור לשכה של שר, מפקד בכיר, או מנכ"ל, הוא מספר בגאווה, שעה שהוא מסביר על תפקוד המכונה. נשארו לו עוד כמה שנים לעמוד מול המכונה הזאת, אבל כשייצא מכאן תהיה לו עבודה מובטחת בשכר גבוה. בכל יום שבו הוא נמצא כאן, מול המכונה, הוא יודע שהוא מסייע לעתיד הזה לקרות.

א', י' וע' הם אסירים בכלא איילון, אחד מבתי הסוהר הקשים בישראל, הסמוך לרמלה. אחד הורשע בתקיפה, השני בגניבה והשלישי היה נרקומן. איילון, ששוכן בצמידות לבתי הכלא מעשיהו, גבעון ונווה תרצה, מאכלס אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ממושכות: רוצחים, גנבים, אנסים, עברייני מין ואלימות. המציאות היום-יומית לא מאפשרת להם לשכוח את כליאתם: חומות מקיפות אותם, הסוהרים נמצאים תמיד בקרבת מקום, ספירות גלויות וסמויות נערכות באופן קבוע כדי לבדוק שלא עשו דבר לא כשורה. אבל הם גם מרוצים, בסך הכל, עד כמה שאפשר להיות מרוצים בכלא: לא', לי' ולע' יש עבודה קבועה ללכת אליה, משכורת קטנה שהם יכולים לחסוך או לשלוח למשפחה, והדבר החשוב ביותר: הם לא צריכים לשבת בתא כל היום ולטפס על הקירות מרוב שיגעון.

א', י' וע' אמנם לא יודעים זאת שעה שהם נעמדים בתור לבדיקה הביטחונית בכניסה למשמרת מדי בוקר, אבל למעשה, הם עובדים עבור אחד הקונצרנים התעשייתיים הגדולים בישראל. המפעלים שבהם הם עובדים משתייכים כולם ל"מרכז היצרני איילון", מתחם של מפעלים הפועל בתוך הכלא וכולל שבעה מפעלים בתחומי העץ, הנייר, הטקסטיל והדפוס, שבהם מועסקים 300 אסירים. בנוסף לאיילון פועלים 17 מרכזים יצרניים דומים בבתי סוהר ברחבי ישראל. הם מאכלסים 57 מפעלים שמעסיקים כ-2,400 אסירים, שמייצרים 50-55 אלף מוצרים או חלקים למוצרים קיימים. לחברה הגדולה הזאת, שאחראית באופן ישיר לתעסוקה של אלפי אסירים ובאופן עקיף לתעסוקה של אלפי סוהרים, ספקים, מהנדסים ופועלים המשתייכים למערכת שסביבה, קוראים תעשיות השב"ס.

תמר אפלבאום

את השם שלה אולי לא שמעתם, אבל בחלק מ-50 אלף המוצרים של מעצמת התעשייה המסורתית הזאת השתמשתם בדרך זו או אחרת: מצעים וכריות שקניתם באחת מרשתות השיווק; שקיות אריזה שקיבלתם מחברת הסלולר או המשקאות שניסתה לקדם איזה מבצע; הריהוט במשרדי הממשלה; הכוננית במקום העבודה שלכם; שקי השינה שבהם ישנתם בשירות הצבאי; השקע שבו אתם משתמשים כדי לחבר את המחשב לחשמל; האוטובוס שבו אתם נוסעים לעבודה; הגרביים המתחממים במיקרוגל; סוכות המציל בחוף; ספסל הרחוב שעליו אתם אולי יושבים כעת; האפודים הזוהרים שחובה עליכם להחזיק במכונית, והאפוד שילבש השוטר שייתן לכם דו"ח אם תצאו ממנה ללא אפוד שכזה. וגם ארונות קבורה. "אני יצרן ארונות הקבורה הגדול בישראל", מכריז ניסים קשי, ראש מערך התעסוקה בשב"ס ומנכ"ל תעשיות השב"ס, בגאווה לא מוסתרת של אב שמספר על הישגי ילדיו בספורט או בלימודים.

קשי, שנכנס לתפקיד לפני 11 שנה, לא מתבייש לקדם את הבייבי שלו. אחרי הכל, כמו כל תעשיין, תפקידו לשכנע יזמים לבחור במפעלים שלו, להתרחב למוצרים משוכללים יותר ולשכנע תעשיינים אחרים לייצר אצלו ולא בירדן, בטורקיה או בסין. אבל בניגוד לחברות רגילות, תעשיות השב"ס לא פועלת למטרות רווח. המטרה המוצהרת היחידה שלה היא להעסיק כמה שיותר אסירים, לשקם אותם באמצעות עבודה, להקנות להם מקצוע ומוסר עבודה ולהוציא אותם לחברה כאזרחים יעילים, מועילים וחשוב מכל - שומרי חוק.

ללא מטרות רווח

סיפור קטן על גלובליזציה: נ', אסיר ערבי חירש ועיוור בכלא רימונים, מרכיב במהירות רכיבי אלקטרוניקה בשקעים ובאביזרי חשמל אחרים. הוא עושה זאת במהירות וביעילות - הרעשים מהסביבה הרי לא מסיחים את דעתו. במשך שנים הוא היה מגיע להכשרות המקצועיות ומבקש מחבריו להסביר לו מה אומר המדריך, אך הוא לא הצליח למצוא את מקומו, עד שהתגלה במקרה הכישרון שלו לרכיבים אלקטרוניים. נ' מתחרה כרגע על המשכורת שלו מול אויב קשוח ומיומן במיוחד: הפועל הסיני. אם הפועל הסיני ינצח יעביר מפעל האלקטרוניקה את הייצור לסין, ונ' יצטרך לחזור לבלות את כל היום בתא. המציאות של השוק התחרותי, אומר קשי, היא השיקול העליון.

תעסוקת אסירים אינה רעיון חדש בישראל, אבל רק בעשור האחרון היא החלה לפעול כעסק לכל דבר. "תעשיות השב"ס היו קיימות כבר בשנות ה-50", אומר קשי, "אבל אז זה היה יותר ריפוי בעיסוק: האסירים עשו צעצועים, שש-בש וסמרטוטים. זה המשיך באופן מינורי מאוד עד שנות ה-90. כשאני נכנסתי לתפקיד היו 18 מפעלים עם טכנולוגיה מאוד מיושנת. בשנה הראשונה שלי, המאבק הגדול ביותר שניהלתי היה להביא לכאן ציוד איכותי, לקנות מסורים ממוחשבים ומכונות CNC. הבנתי שאם אני לא עומד בתחרות הזאת, לא יהיה לי שום סיכוי". השנה, מספר קשי, צפויות ההכנסות של תעשיות השב"ס להגיע ל-40 מיליון שקל, ו"ערך המוצרים שאנחנו מייצרים מתקרב לחצי מיליארד שקל".

בחלק מהמקרים לא מסתפק השב"ס בייצור המוצר, וגם מפתח אותו. לשם כך מעסיקה תעשיות השב"ס מהנדסים מקצועיים, שעוטים מדים, מנהלים לפעמים את המפעלים ועוסקים בפיתוח ובעיצוב המוצרים. "בא אלי יזם עם רעיון ואנחנו עוזרים לו לפתח אותו", אומר קשי, שלא מעוניין במיוחד בזכויות היוצרים. "התנאי היחיד הוא שהעבודה תופנה אלי".

בישראל יש כיום כ-20 אלף אסירים, מתוכם 11.5 אלף עצורים ואסירים ביטחוניים. 3,065 מהאסירים מועסקים בשירותי תחזוקה וניקיון בתוך הכלא, וכ-2,400 מהם מועסקים במפעלי תעשיות השב"ס. "העובדים הם רק אסירים פליליים תושבי ישראל", אומר קשי, "עצורים וביטחוניים הם מחוץ למשחק. אני לא בא לייצר כוח עבודה לרשות הפלסטינית, ועצורים הם אנשים שעוד לא נשפטו".

תעשיות השב"ס היא גוף שיקומי, שנועד בראש וראשונה לשקם את חייהם של האסירים, להקנות להם השכלה ומוסר עבודה ולשלח אותם לדרכם כשהם מוכנים למציאות של שוק העבודה. קשי מקפיד לא לטפח יותר מדי את המגע בינו לבין האסירים. את הוותיקים שבהם, אלה שממשיכים לחזור לבתי הכלא לאחר כל שחרור, הוא מכיר, אך לרוב הוא משתדל לא לדעת מי עשה מה ולמה. במקום זאת, הוא מנהל את חייו בתחרות בלתי פוסקת מול הפועלים הסינים, הטורקים, הפלסטינים, הירדנים והמצרים, שעלולים לקחת ממנו עסקות ייצור ובכך לאלץ אותו "לפטר" אסירים מהמפעל. "מרגע שאסיר נכנס למערך התעסוקה, העיקרון הכי חשוב הוא הרציפות. לכן אם אני רואה שאין עבודה בעץ, אני מעביר את האסיר לטקסטיל באופן זמני. קשה להחזיר אסיר לתא".

כדי להישאר תחרותי דאג קשי להשקיע בציוד האיכותי ביותר שהיה יכול להשיג, להביא מהנדסים מקצועיים שינהלו את המפעלים שלו ולדאוג שכל המוצרים יעמדו בתקן 9000 ISO. "כל אלה מאפשרים לי לצוף גם כשיש מיתון". עם זאת, ההאטה הנוכחית מדאיגה אותו. "אני החיישן הכי רגיש למצב הכלכלה. כשיש קיצוצים ומשרדי הממשלה מקצצים ברכש, במה הם מקצצים? קונים פחות ריהוט, ואז יש לי פחות עבודה בתחום הריהוט. אם מישהו זרק פעם סמרטוט אחרי חודש, היום הוא זורק אותו אחרי חודש וחצי, ולי יש פחות סמרטוטים לייצר. השוק שלי מותנה ב-100% במה שקורה בחוץ. ב-2008 ירדתי מ-2,400 עובדים ל-1,800, כי היה מיתון. נאלצנו להחזיר את האסירים לתאים".

עם זאת, הוא אומר, שני דברים מבדילים אותו מחברות אחרות. הראשון הוא שהוא לא מוכן להתחרות בישראלים. "אני רואה את עצמי כמשלים לתעשייה הישראלית, לא מתחרה בה. אם אתה יזם ואין לך מפעל או יכולת לייצר, ויעלה לך מאות אלפי שקלים או מיליוני שקלים לקום על הרגליים, תרים אלי טלפון. אם אתה מנהל חברה שמייצרת מוצר מסוים ואתה רוצה שחלק מהייצור יתבצע אצלי, גם אין בעיה. בחלק גדול מהמוצרים אנחנו רק חוליה שלישית או רביעית בשרשרת הייצור. אבל אני לא מוכן לקחת עבודות מישראלים.

"מכיוון שאני מעסיק 300 איש במפעל אלקטרוניקה כאן, למאות אנשים במפעל בקריית שמונה יש עבודה - אחרת היצרן היה צריך לסגור או להעביר את הייצור לסין - ולאלפי ספקים וטכנאים שקשורים למפעל יש עבודה. אני רוצה לאפשר להם לפעול, לא להתחרות בהם. אני לא אקח מפעל שעובד בחוץ ומפרנס אנשים ישרים ואעביר אותו לכלא. אם יש יזם שמייצר ותופר טקסטיל מסוג מסוים והוא מתחרה במכרזים של משרד הביטחון, העסקה שלי אתו תהיה שאני אתפור לו חלק מהמוצר והוא ימשיך להעסיק את האנשים שלו".

תומר אפלבאום

ההבדל השני, אומר קשי, הוא הקלף המנצח שלו. "היתרון הכי גדול שיש לנו הוא הזמינות של כוח אדם בזמן קצר. אם אני מקבל עבודה קבלנית שמחייבת 60 עובדים, ויש לי 60 עובדים בתוך המרכז היצרני, אני יכול לנתב אותם לפעילות הזאת. אי אפשר לעשות את זה במפעל שמחזיק צוות קבוע ולא יכול לגייס כמה עשרות עובדים תוך 24 שעות".

להקמת מפעל בכלא יש, כמובן, חסרונות. כוח העבודה אינו בדיוק משובח: 70% מהאסירים בישראל, לפי מחקרים, סובלים מליקויי למידה, 60% מהפרעות קשב וריכוז, כ-16% מהם אנאלפבתים, כ-50% מהם היו מכורים לסמים וכ-60% היו מכורים לאלכוהול. שנית, המעסיקים בישראל לא מקבלים הקלות כלכליות אם הם מעסיקים אסירים. גם בניית המפעל היא הליך לא פשוט: בניית מפעל בבית כלא, מסביר קשי, זהה במידה רבה לבניית בית סוהר נוסף. התקרות והחלונות מוגבהים, והעיקרון שלפיו דלת לא נפתחת לפני שדלת אחרת נסגרת תקף גם כאן. את סורגי הפלדה שסוגרים אותם כאן, אגב, מייצרים האסירים בעצמם.

עם זאת, ברור גם מהם היתרונות שמהם נהנים גופים פרטיים שבוחרים לפעול בבתי סוהר: מדובר בכוח עבודה זול במיוחד, ללא יכולת להתאגד, לשבות או לדרוש שכר גבוה יותר, ללא ימי חופשה וללא יכולת לאחר או לפספס יום עבודה בגלל מצב חירום משפחתי. למרות זאת, קשי דוחה כל רמיזה שאולי מדובר בניצול. "אני מנהל קונצרן תעשייתי סוציאליסטי. תעשייה חברתית. מקסימום כוח אדם עובד, בתנאי שבסוף אביא מוצר שהוא עדיין תחרותי. לא מקסימום רווח, אלא מקסימום מוצר במחיר תחרותי, אבל גם במקסימום ידיים עובדות. אם אפשר לעשות שולחן עם שני אסירים, אבל אני עושה אותו עם שלושה והמחיר עדיין תחרותי, זה בסדר מבחינתי".

קשי, אל"מ במיל', שימש בעבר כמפקד בה"ד 6. "הגעתי לשב"ס אך ורק בשביל התפקיד הזה", הוא אומר. "הקשרים שלי עם המערכת הביטחונית איפשרו לי לחבר בין תעשיות השב"ס לבין הצרכים של הלקוחות, שבחלק גדול מהמקרים הם צה"ל ומשרד הביטחון. ברגע שאני יודע מה הם צריכים, אני יודע גם לספק את הסחורה".

את עיקר זמנו מבלה קשי בניסיון לשכנע יזמים להקים מפעל דווקא בכלא, והוא משתמש לא מעט בקלף המנצח של זמינות העובדים ועלותם. עם זאת, תעשיות השב"ס פועלת כחברה לכל דבר. "אני מתחרה בשוק, ואם המתחרים שלי בשכם ובחברון לוקחים 8 אגורות על ייצור סחבה, אשתדל לקחת 7 אגורות. זאת מלחמה מתמדת להביא את העסקה הבאה. בטקסטיל, למשל, יש תחרות קשה מצד ירדן, טורקיה והשטחים, וככל שהביקושים בשוק יירדו גם המחירים יירדו והתחרות שלי תהיה קשה יותר. לכן אני משקיע באיכות והולך לרכוש מכונות טקסטיל ממוחשבות, שאיכות הייצור שלהן הרבה יותר טובה".

להשקעה בטכנולוגיה יש גם היבט אחר, הוא אומר, חשוב לא פחות מהתחרותיות. "אם האסיר ייצא החוצה, אני רוצה שהוא ייתקל באותו מפעל, עם אותן מכונות ואותה טכנולוגיה שהוא רואה בפנים", אומר קשי. "ככה יהיה לו קל יותר להשתלב כשייצא. זה אולי נשמע מעט פילוסופי, אבל יש בכך היגיון תפעולי". בהתאם, נהנים האסירים מעשרות הכשרות מקצועיות וקורסים. האסירות בנווה תרצה, למשל, עוברות הכשרות מקצועיות וקורסים גם בתחומים כמו בניית ציפורניים ושזירת פרחים. "כשהן מסיימות את הקורס בבניית ציפורניים", אומר קשי, "אני קונה לכל אחת מהן ערכת איפור, כדי שכאשר ישתחררו תוכל כל אחת מהן להיכנס למספרה, לתפוס שולחן ולהתחיל לעבוד".

להחזיר את הכבוד

תשאלו כל אסיר, והוא יגיד לכם שהדבר הקשה ביותר בכלא אינו החשש המתמיד מאלימות או מאונס, האוכל המדכא, השינה בתא נעול מאחורי סורגים יחד עם אסירים אחרים או אפילו אובדן החופש - אלא השגרה היום-יומית, השוחקת. "השגרה היא הכי גרועה", אמר האסיר אוגוסטוס היל בסדרת הכלא האמריקאית "אוז", "השגרה תהרוג אותך". העבודה, אומרים האסירים בישראל, היא מה שמסייע להם לשמור על השפיות בתוך שגרת הכלא. עבור רבים, העבודה היא דרך גם לשמר חלק ממי שהיו לפני שנכנסו.

"אם לא היתה לי העבודה הזאת הייתי נטרף", אומר כפיר, אסיר בכלא רימונים המשמש כבקר איכות במפעל של יצרנית אביזרי החשמל והתאורה וייסבורד בכלא. כפיר, בשנות ה-30 לחייו, נמצא פה כבר שנה. הוא בודק שהרכיבים שמייצרים חבריו לעבודה עובדים ומפקח על התהליך. אפשר להאמין שמדובר במפקח עבודה מנוסה, אך את הניסיון המקצועי שלו הוא מסכם, באופן מעורפל משהו, ב"הייתי עצמאי קצת, ואז הייתי קצת שכיר". "כל אחד נותן את העבודה שלו, מרוויח את הכסף שלו וטוב לו", הוא אומר ומתפנה מהר להמשיך לעבוד.

"העבודה היא הזכות הגדולה ביותר שיש לאסיר", אומר קשי. "אזור העבודה הרבה יותר נעים מהתא, יש תגמול כלכלי, וצריך לזכור שאסיר שנכנס למעגל התעסוקה הוא אסיר נורמטיבי, שוועדת השליש תתחשב בו יותר. רמת התגמול בישראל היא הגבוהה בעולם, לדעתי. בסינגפור מקבלים אסירים עובדים 10 דולר סינגפורי בשבוע, שזה אפילו לא מה שאנחנו נותנים ביום.

"העבודה הזאת משחררת את האסירים מכמה דברים. ראשית, מהלחץ של לשבת בתא. ארבעה אנשים נמצאים בחדר אחד במשך 24 שעות, וזה לא נעים. שנית, היא מעניקה להם תגמול, שמאפשר להם לשפר את החיים בבית הסוהר. שלישית, היא מאפשרת להם לחסוך. היא גם מחזירה להם את הכבוד האישי, וכאן הכוונה לא לעבריינים שזה המקצוע שלהם, אלא למישהו שאיבד את המקצוע שלו. כעת הוא יכול להחזיר את הכבוד שלו בעיני המשפחה, כי הוא יכול לשלוח להם כסף. הוא יכול גם לבוא לוועדת השליש ולומר: 'קיבלתי השכלה, רכשתי מקצוע, עבדתי, הוכחתי שאני בן אדם רציני' - ואז אולי ינכו לו שליש".

העבודה בכלא מכניסה את האסירים לשגרה חיובית. "יום העבודה מתחיל ב-7:30", אומר קשי, "כשהאסיר יורד למסדר העבודות, ונגמר בחורף בסביבות 15:00 ובקיץ בסביבות 16:00. לפעמים הם נשארים יותר מכך, אבל זה מצב לא רצוי. התהליך של החזרה לתאים לוקח חצי שעה, כי הם נבדקים בכניסה למרכז היצרני וביציאה ממנו, כדי שלא ייצאו עם מסוריות או עם שום דבר אחר.

"התפקיד שלי הוא לאתר את העסקה, לנהל את המפעלים ולהעמיד פלטפורמה תעסוקתית לבית הסוהר. קצין התעסוקה שלי בבית הסוהר, שכפוף למפקד הכלא, קובע יחד עם ועדת שיבוץ איזה אסיר יעבוד באיזה מפעל, בהתאם לרמת המסוכנות שלו, לסכסוכים קודמים ולהשכלה. זה חלק ממסלול: אם הוא לא יודע קרוא וכתוב, הוא צריך לעבור תהליך של השכלה. משם יש תהליך של טיפול נפשי. יש מכורים לסמים שזקוקים לגמילה, או עברייני מין שזקוקים לטיפול קודם. לאחר מכן נכנס האסיר לתהליך העבודה וההכשרה המקצועית. אלי הוא מגיע בשליש המסלול שלו.

"ב-99.9% מהמקרים האסירים רוצים לעבוד בפעילות יצרנית, כי שם התגמול גבוה יותר, המעמד טוב יותר והסיכוי לניכוי שליש גבוה יותר. העונש הגדול ביותר לאסיר הוא למנוע ממנו עבודה, ולצערי אין לנו מספיק מקומות עבודה עבור כל האסירים שרוצים לעבוד".

לקשי חשובה רמת התפקוד של העובד, ופחות מעניינת אותו הסיבה שבגללה הוא הגיע לכלא. "יש לי רוצחים, אנסים ועברייני מרמה. יש אנשים שעובדים אצלי שלושה חודשים וחצי, שנה וגם 15 שנה. אני לא עוסק בסוג האסיר. בית הסוהר עוסק ברמת המסוכנות שלו, שזה מה שחשוב. הוא יכול להיות נגר מעולה ואסיר מצוין, אבל אם יש לו למשל סכסוך בתוך המרכז, הוא לא יהיה שם".

ובכל זאת, בכניסה בשערי הברזל של הכלא מוטב להשיל את הדעות הקדומות ואת התסריטים שרצים בראש לאחר צפייה ביותר מדי סרטים. תשכחו מעסקות אפלות, מקטטות אלימות וממעשי אונס בפינות חשוכות: כאן יש עמדות קפה מרווחות, פינות עישון מוארות והרבה צחוקים בהפסקה. באחת משתי המתפרות של תעשיות השב"ס בכלא רימונים מעטרים את הקירות איורים של סוסים, עצים ונהרות, לצד פסוקים מהתנ"ך וציורים מתוך הצגה שהעלו האסירים תחת הכותרת "תופרים את החיים".

את ציורי הקיר ציירו האסירים עצמם, בעיקר יוסף, שמשמש בקר איכות באחד משני המפעלים בכלא. יוסף, כמו רבים כאן, התגלגל מכלא אחד לאחר ללא יותר מדי ניסיון מקצועי. "לפני רימונים הייתי באיילון, ולפני איילון הייתי בכלא אחר. לפני כן התעסקתי בכסף", הוא אומר. כאן, לעומת זאת, יש לו עבודה, סמכות ודרך לבטא את הצד היצירתי.

חלק מהעובדים במפעלי השב"ס ביצעו פשעים אלימים מאוד, אבל אין באוויר תחושה מאיימת. לאסירים אין פנאי להתייחס למבקרים: הם עובדים עכשיו, בשקט, כמעט מבלי להרים את עיניהם. מדי פעם אחד מהם משחרר בדיחה, או שהם מחייכים זה לזה ומחליפים כמה מלים עם הסוהרים. מפעם לפעם מצביע אחד הסוהרים על אסיר ששקוע בעבודתו ואומר: "זה אנס", "זה רצח". העובד הנלהב במפעל הדפוס בכלא איילון, שמציג בגאווה את התיקייה שהדפיס וקיפל, מרצה מאסר עולם לאחר שרצח את גיסו. גם העובד לידו, שמתפעל את אחת ממכונות הדפוס הגדולות, נשפט על רצח. בעולם החיצוני הם עבריינים, אבל כאן יש להם אינטרס משותף: להספיק כמה שיותר ולשמור על מקום העבודה.

"אם יש לנו תקריות אלימות? להיפך", אומר קשי. "יש תחרות בונה, כי אסיר טוב ויצרני הוא אסיר רצוי במפעל. אם כמות העובדים במפעל יורדת כתוצאה מכך שאין תעסוקה, את מי קצין התעסוקה ירצה במפעל? את האסיר הטוב ביותר. אסיר יודע שאם הוא מפשל מעיפים אותו, והוא רוצה לשמור על מקום העבודה. בגלל זה אני מקפיד גם על מיזוג, תאורה, מקום לקפה, הפסקות, בגדי עובדים וארוחות. האינטרס שלי הוא שאסיר יחוש את היתרון של העבודה, שיידע שהעניין הזה של לצאת מהתא ולהיות במקום העבודה זאת פריווילגיה שהוא צריך להילחם עליה".

תגמול במקום שכר

השכר, אומר קשי, הוא רק חלק מהעניין. האסירים בתעשיות השב"ס לא מקבלים שכר מינימום, אלא "תגמול", כלומר שכר מצומצם של 13.70 שקל לשעה או 1,800 שקל בחודש בממוצע. את שכרם הם מקבלים אך ורק מרווחיה של תעשיות השב"ס, שפועלת כמו משק אוטרקי המספק את צורכיו במנותק מהמערכת הכללית כמעט, מדגיש קשי, המציין כי האסירים לא מקבלים את שכרם מכספם של משלמי המסים. גם האסירים שעוסקים בעבודות תחזוק ושירותים בתוך בתי הכלא מקבלים תגמול - בניגוד לאסירים במדינות אחרות, שלא מתוגמלים על עבודות התחזוקה. "אני רוצה להגיד להם: 'רבותיי, אם אתם עובדים יש שכר, ואם אתם לא עובדים - אין'. אסיר שיושב בתא ומתבטל לא מקבל תגמול", מבהיר קשי.

בחלק מהמפעלים מבנה השכר שונה, ושכר העובדים תלוי בתפוקה שלהם. ככל שהם מייצרים יותר, כך הם מרוויחים יותר כסף, ושכרם נע בין 5 ל-30 שקל לשעה. לפעמים מעדיפים האסירים לוותר על הפסקות הצהריים, כדי שיוכלו לעבוד יותר ולעשות יותר כסף. עם זאת, הוא אומר, "כמובן שהתפוקה של אסיר נמוכה יותר מזו של עובד בחוץ. בחוץ הוא עובד בשביל פרנסה, וכאן בשביל תגמול. אני אפילו לא יכול לשלוח אותו לכלא, כי הוא כבר בכלא". התפוקה היא רק חלק מהעניין: "העבודה מסיחה את דעתם ממחשבות רעות על פשע או פגיעה באחרים. אחרי יום שלם של עבודה ברמה כזאת, אתה רק רוצה ללכת למיטה ולנוח", אומר קשי.

במקרים רבים, השכר הוא אפילו לא המניע העיקרי. הצ'ופר האמיתי הוא ההכשרה המקצועית שרוכשים האסירים בכלא. "אסיר שמקבל הסמכה כמפעיל CNC או כרתך אלומיניום, משרה סופר מבוקשת בישראל כיום, יוצא מכאן ונחטף מיד לעבודה עם שכר של 15-20 אלף שקל בחודש", אומר קשי. חלק גדול מהאסירים הגיעו לכלא ללא השכלה וללא ניסיון מקצועי, או עם ניסיון מועט. מהכלא הם יוצאים עם מקצוע ותעודות הסמכה כרתכים, כנגרים או כבעלי מקצוע אחרים. וזה עוד מבלי לדבר על תחושת הגאווה שבעשייה.

"התחום העיקרי שלנו הוא עץ", אומר קשי, מעל שולחן העץ שלו שיוצר בכלא איילון. "אנחנו מייצרים ריהוט משרדי עבור משרדי ממשלה, צבא, שב"כ ומשרד הביטחון. טובי השרים יושבים על שולחנות שלנו. אם הם היו עושים את זה בחוץ, המחיר היה מגיע ל-150 אלף שקל, אבל אני מוריד אותם מהר מאוד לריהוט מכובד ומרשים במחיר של 10-15 אלף שקל. אדם גאה בעצמו אם הוא יודע שהמוצר שלו הולך למנכ"ל או לשר, או שהוא נמכר במחיר גבוה בשוק או הלך לתערוכה.

"צריך להבין שאדם שנכנס לכלא מאבד המון מהעוצמות הנפשיות שלו. המטרה שלנו היא להוציא אותו מהכלא אחר כך עם תעצומות נפש שיאפשרו לו להיכנס מחדש לעולם האזרחי. תחושת המסוגלות היא חלק חשוב מזה. מישהו שעובד בכלא יודע שזה לא ריפוי בעיסוק: הוא יודע שהוא מייצר משהו שמישהו אחר קונה. לכל אסיר יש חשבון בנק שאליו מועבר התגמול, והוא יכול לשפר את החיים שלו - לקנות במבה בקנטינה או לחסוך.

"אני מקווה שהאסיר יחסוך את הכסף שהוא מקבל ויתמוך במשפחה, כדי שיהיה לו לאן לחזור, והמשפחה שלו תבין שהוא הולך להיות חיובי. עדיף שאסיר ייצא מהכלא עם סכום שיאפשר לו להתחיל את החיים מאשר שייצא החוצה בלי כסף וייפול על הגב שלך ושלי, כי אז הוא נופל על רשויות הרווחה או הולך לפרוץ כדי להשיג כסף. לנו, כחברה, יש אינטרס להחזיר אותו החוצה במצב שבו תהיה לו יכולת לעשות את הצעד הראשון".

ככלי שיקומי, התוכנית עובדת. לפי מחקר שערך השב"ס על בסיס נתונים מ-2000, רק 17%-25% מהאסירים שהועסקו בתעשיות חזרו לכלא, לעומת רמת חזרה של 45%-50% בקרב כלל אסירי השב"ס. "הסיכויים של מי שעבר תהליך חיברות באמצעות תעסוקה לחזור לכלא נמוכים ב-50%-70%", אומר קשי.

עבור חלק מהאסירים, העבודה היא גם דרך לשמר חלק מאישיותם, בין אם לקראת היום שבו ישתחררו או כדי לשמור על הכבוד העצמי. ר', למשל, עבד כמנהל לוגיסטיקה בחוץ, ובכלא מצא את מקומו כבקר איכות במפעל של וייסבורד בכלא רימונים. הוא גבר מבוגר ורך דיבור, מנומס, אדיב ושופע הומור, שמרצה עונש מאסר לאחר שהיכה את בני משפחתו. העבודה במפעל מאפשרת לו לשמר חלק מהזהות שאיבד כשנכנס. "פשוט לקחתי את המזוודות ועברתי לעבוד כאן", הוא צוחק, כשהוא נשאל על עבודתו.

"אנחנו מעבירים עבודות לאנשים, מקבלים חומרי גלם, מתאמים את הייצור, בודקים שהכל עובד ומעבירים את הסחורה להמשך התהליך. זה מהנה, כי כל הזמן יש משהו חדש. אפילו אם אתה נכנס וחושב שהיום תעשה ככה וככה, יכול להיות שתעשה משהו שונה". לידו עומד דוד, גם הוא בקר איכות, שעלה לפני כ-20 שנה ממרוקו ובחוץ עבד כטכנאי אלקטרוניקה. הוא התגלגל בין בתי כלא והתקדם במהרה בסולם ההיררכי של המפעל. השניים מחליפים ביניהם כמה הלצות לפני שהם חוזרים לעבודתם.

"כשהם ייצאו יחטפו אותם"

פעם אסירים בישראל ייצרו לוחות שש-בש או סמרטוטי רצפה. כיום הם מייצרים גם אוטובוסים. ליתר דיוק, חלקים לאוטובוסים. במפעל של יצרנית האוטובוסים מרכבים בכלא השרון עובד אלכסיי, צעיר רוסי בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, שעומל לבדו על ריתוך שלדה של אוטובוס. הוא נמצא כאן רק שמונה חודשים, אבל כבר הספיק להתמקצע דיו כדי לעבוד לבדו בריתוך. נשארו לו עוד שלוש שנים עד שישתחרר.

השרון מוגדר ככלא ברמה בינונית לאסירים טעוני הגנה - כלומר כאלה שזקוקים להגנה מקהילת האסירים הכללית, בין אם משום שהם פדופילים או משום שעברו על אחד הקודים של עולם העבריינים ונודו. "אלה אנשים שהמשפחה שכחה מהם", אומרת מיטל שרון, מנהלת המרכז היצרני בכלא. "לרובם אין ביקורים, אין להם כלום בחוץ. רבים מהם הם נרקומנים שבחוץ דאגו רק להשיג את המנה הבאה וישנו על קרטונים בתחנה המרכזית. אנחנו דואגים להם לכל הצרכים. אנחנו מעודדים אותם לצאת לעבודה כדי שיידעו מה זה להיות אחראי לכסף, מהי שגרת עבודה. יש לנו גם אסירים שאפילו בתוך הכלא לא יכולים לצאת לעבוד מרוב שהם בסיכון, לכן הקמנו גם מתחם ייצור קטן בפנים".

את יעקב פלדמן, מנהל המפעל של מרכבים, לעומת זאת, לא מעניינים כל הקשקושים האלה. הוא מהנדס רוסי משופם וקשוח, שמונה לנהל את מתקן הייצור בתוך הכלא. "אני מתייחס אליהם כמו לעובדים במפעל, מדבר אליהם כמו לעובדים ונוהג כלפיהם כמו עובדים. אם הרגלתי אותם במשך חמש שנים לעבוד כמו במפעל, כשהם ייצאו החוצה זה לא יהיה להם זר והם ישתלבו". פלדמן אחראי לא רק לניהול המפעל אלא גם להכשרה המקצועית של האסירים, שלמדו תחתיו להיות רתכים מקצועיים, חלקם גם רתכי אלומיניום. בפרט הזה גאה קשי במיוחד. "כיום ישראל מייבאת רתכי אלומיניום", הוא אומר בחיוך רחב. "ברגע שכל אחד מהם ייצא לשוק, הם ייחטפו וירוויחו כסף רב".

את כללי המפתח לחינוך אסירים מסביר פלדמן בשתי מלים: סבלנות וכבוד. "צריך סבלנות רבה, אבל צריך גם לתת כבוד, ואז הם נותנים חזרה".

"קיבלתי פה מקצוע", אומר פאאד מבקעת הירדן, שריצה את הרוב המכריע של שבע שנות מאסר וצפוי להשתחרר תוך תשעה חודשים. כיום הוא עובד במפעל העץ של כלא השרון, וכשייצא הוא מתכוון להשתלב בעבודה כנגר, במקום שכבר מצפה לו. לפני המאסר לא היה לו שום ניסיון בנגרות.

רק ח', אסיר ותיק שעובד בריתוך במרכבים, מתעקש לקלקל את הרושם. הוא נכנס ויוצא מבתי הכלא במשך 25 שנה, כל פעם בשל עבירות מרמה. "אני יליד שב"ס", הוא אומר בצחוק, "בתעודת הזהות רשום לי בסעיף האב והאם: שב"ס". כשקשי רואה אותו הוא מתקשה לשלוט ברגשותיו. "אני מכיר אותו 11 שנה, ובכל פעם שאני רואה אותו אני כועס נורא. זה אחד מהרתכים הכי טובים במדינה, שיכול להתפרנס כאזרח מועיל ולהרוויח כסף רב. אבל הוא, בכל יציאה שלו החוצה, כאילו עושה בכוונה עבירה כדי לחזור".

ישראל בין המתקדמות בעולם בתעסוקת אסירים

זאת אמנם נחמה קטנה, אבל מתברר שלפחות בתחום אחד מתקדמת ישראל בהרבה לעומת מדינות אחרות בעולם: תעסוקת אסירים. בכל הנוגע לתגמול אסירים עבור עבודתם, ישראל היא בין המתקדמות בעולם, אחרי מדינות סקנדינוויות כמו שוודיה ונורווגיה - שבהן נהנים האסירים משכר גבוה, מימי חופשה ומחברות באיגוד מקצועי.

בארה"ב, שבבתי הכלא שלה מוחזקים יותר מ-2 מיליון אסירים - 25% מאוכלוסיית האסירים בעולם - מקבלים האסירים העוסקים בעבודות תחזוקה 12-40 סנט לשעה. בשנים האחרונות פורחת העסקת האסירים במפעלים פרטיים, ואסירים העובדים במשרות כמו ייצור חולצות, הרכבת מוצרים, ייצור קסדות ואפודים לצבא ולמשטרה ומיחזור פסולת אלקטרונית מקבלים שכר יומי שנקבע לפי דרגות. הדרגה הגבוהה ביותר, שאליה אפשר להגיע רק עם תעודת בגרות, מעניקה להם שכר של 1.15 דולרים לשעה. חלק מהשכר של האסירים מועבר, לפי חוק, לתשלום קנסות, לפיצוי לקורבנות, למזונות ולהתחייבויות אחרות.

התפשטות העסקת האסירים במגזר הפרטי מובילה בשנים האחרונות להאשמות על ניצול ועבדות מודרנית. במקביל, מפעלים בטקסס ומדינות אחרות פיטרו את מרבית עובדיהם או את כולם והחלו לפעול בבתי הסוהר, כדי להקטין את הוצאות התקורה.

בנורווגיה ובשוודיה, לעומת זאת, מערכות הכליאה המתקדמות בעולם מציעות לאסירים שכר גבוה יחסית, חופשות סדירות ואיגודים מקצועיים שדואגים כי תנאי העבודה שלהם יהיו סבירים. בשוודיה, אסירים המועסקים במפעלים מקבלים 10 קרונות לשעה - למרות שהכדאיות הכלכלית של המפעל עדיין לא הוכחה, ומפעלים רבים נמצאים בקשיים בשנים האחרונות. בשוודיה מאוגדים האסירים כבר מאז 1966, אז קם האיגוד המקצועי של האסירים. חלק גדול משכרם משולם להוצאות לינה (הם משלמים שכר דירה) ומזון, אך הם מצליחים גם לחסוך כמה עשרות דולרים מדי חודש.

בקנדה כ-15% מאוכלוסיית האסירים, כ-4,000 איש, עובדים בתוכנית התעסוקה CORCAN שנועדה לסייע לאסירים להשתלב בחזרה בחברה. בנוסף להכשרות מקצועיות, בין היתר בהפעלת מלגזות, האסירים עובדים במפעלי טקסטיל, ריהוט, בנייה, דפוס וכביסה, ובדומה לישראל רוב התוצרת משווקת לגופים ממשלתיים. מחזור הפעילות הוא כיום יותר מ-70 מיליון דולר קנדי. האסירים משתכרים 5-7 דולרים ביום.

גם באנגליה ובוויילס פורחת בשנתיים האחרונות תעסוקת האסירים, ובמקביל מדווחים הצהובונים כי האסירים זוכים ל"תנאים מפליגים" וסובלים משעמום. לצד ניסיונות הממשל לעודד חברות ויזמים להעסיק אסירים, הציע מכון מחקר שמרני להעלות את שכרם של האסירים, שנקבע בנפרד על ידי כל בית סוהר ומגיע כיום בממוצע לכ-8 ליש"ט בשבוע, ולקבוע להם שכר מינימום של 4 ליש"ט לשבוע. כ-24 אלף אסירים באנגליה ובוויילס עובדים כיום בעבודות ניקיון ובמפעלים בתחומי העץ, הדפוס והטקסטיל, ורוב התוצרת הולכת לבתי הסוהר.

בסקוטלנד התעוררה באחרונה סערה סביב שכר האסירים, לאחר שנחשפו כוונות הממשלה להכפיל את שכרם של חלק מהאסירים העובדים במפעלים יצרניים מ-12 ליש"ט בשבוע ל-24 ליש"ט בשבוע. העלאת השכר לאסירים דווקא בתקופה שבה המדינה סובלת מאבטלה הרתיחה את הסקוטים, שהחלו אולי לקנא מעט באסירים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#