ממלכה לא מאוחדת: האם האולימפיאדה בלונדון תציל את כלכלת בריטניה? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ממלכה לא מאוחדת: האם האולימפיאדה בלונדון תציל את כלכלת בריטניה?

רגע לפני אירוח האולימפיאדה, בריטניה מסכמת את אחת השנים הקשות והסוערות בתולדותיה: המהומות האלימות, קיצוצי התקציב והשביתות חסרות התקדים הותירו את רחובות לונדון קודרים ■ האם המשחקים יצליחו היכן שחתונת ויליאם וקייט נכשלה

5תגובות

לונדון |

יכול להיות שאירוח האולימפיאדה פשוט לא מביא מזל לבריטניה. כמה חודשים לפני שייפתחו המשחקים האולימפיים בלונדון ב-2012, רבים מקווים כי הם יתרמו לצמיחה ולהתאוששות הכלכלה המקרטעת. אחרים חוששים כי על רקע המהומות והצנע, לונדון תתקשה לארח את האולימפיאדה. אך כפי שמזכיר בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון, בעיר התקיימו ב-1948 גם המשחקים האולימפיים הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה - בשעה שלונדון עדיין לא שוקמה מההפצצות הכבדות, חיה על תלושי מזון ונזקקה לתרומות מרחבי העולם כדי לקיים את המשחקים.

מצבן של לונדון ובריטניה כיום טוב בהרבה מכפי שהיה ב-1948. אין כל חשש כי הספורטאים ירעבו, שלא תהיה להם מיטה לנוח בה או מקום להתאמן בו. אבל חצי שנה לאחר המהומות הקשות ביותר שפקדו את לונדון ב-30 השנים האחרונות, ועל רקע השביתה הגדולה ביותר במגזר הציבורי בעשרות השנים האחרונות ותנועה חיה של הפגנות "Occupy" שהתפשטו ברחבי המדינה - לאיש אין ספק כי מתחת לפני השטח יש רגשות סוערים שמאיימים להתפרץ.

המשחקים צפויים לעלות לממשלת בריטניה 9.3 מיליארד ליש"ט, ואולי אף יותר. יותר מחצי מיליארד ליש"ט מסכום זה מיועדים להוצאות ביטחון. בשנה שבה הוכרזו קיצוצים נרחבים בכל משרדי הממשלה, נשמעים קולות מרירים רבים נגד קיום המשחקים - בדומה לקולות שנשמעו ב-1948 - בייחוד מפני שרבים, ובייחוד האוכלוסיות החלשות יותר בבריטניה, לא צפויים ליהנות מצפייה חיה בארועים האולימפיים.

ולמרות זאת, כמו ב-1948, רבים מקווים ומעריכים כי המשחקים האולימפיים ייתנו לבריטניה דחיפה קדימה - אם לא כלכלית, לפחות מורלית. אולי השיפור הצפוי של פני עיר הבירה, גל התיירות וההתרגשות מאירוח אירוע בינלאומי אדיר - שנחשב למגשר על פערים וישודר בעשרות מיליוני בתים ברחבי העולם - יצליחו לגשר גם על הפערים בבריטניה השסועה.

המהומות שהתרחשו בקיץ העלו אל פני השטח לא מעט סדקים פנימיים בבריטניה, והציפו את הקיטוב בין האליטה הישנה והשמרנית לבין המעמדות הנמוכים. אף שמרבית הבריטים מסכימים כי שורש האירועים טמון בבעיות של מערכת החינוך הבריטית, כל אחד תופש אחרת את מהות הבעיה ואת אופן ההתמודדות הראוי. השמרנים, והממשלה בראשם, העריכו כי יד קשה כלפי המתפרעים תלמד אותם לקח - והמלים שבהן השתמשו להסברת העמדות האלה מזכירות להפליא את המלים שבהן השתמשו להגנה על נוהג ההלקאות בבתי הספר הבריטיים. למעשה, כמעט אפשר לשמוע בדבריהם ערגה מסוימת לנוהג זה. עמדות שאיש לא העז לבטא ב-20 השנים האחרונות נהפכו שוב למקובלות, ושנות ה-70 הקשות והסוערות נדמות לפתע קרובות מתמיד.

חודשים ספורים אחרי האירועים הצהירה הממשלה כי היא עובדת על תוכנית "שתכניס לבתי הספר תרבות של הישמעות לסמכות מבוגרת", שבין השאר תעניק למורים סמכות לבצע חיפוש על גופם ובתיקיהם של תלמידים. "זה לא צפוי לשנות את גישתם של צעירים ש'יודעים את זכויותיהם' ויודעים שהם יכולים להתחמק מכל דבר מכיוון שאי אפשר לגעת בהם", כתבה רייצ'ל אגניו, פרשנית בעיתון "אילינג גאזט" בעת המהומות, שפגעו גם בשכונת מגוריה אילינג. "הדבר היחיד שישפיע, לדעתי, הוא צורה מסוימת של ענישה גופנית. זו אולי לא דעה פופולרית - אך היא פחות לא פופולרית מהמהומות, מהביזה ומהאלימות שנבעו מהיעדר המשמעת והכבוד של צעירים אלה".

"מה שאומרים על העניים, שמקבלים חינוך פחות טוב, זה שטויות", טוען ג'וש, סוחר מתכות בבנק גדול בלונדון. "מי שלא מרוצה מהעבודה שלו לא צריך לעמוד ולהתלונן על זה, או לבזוז את מה שהוא רוצה מחנות. הוא צריך לעשות משהו בנדון. זה לא כישלון של מערכת החינוך. מי שלא למד מספיק בבית הספר לא יקבל את העבודה שהוא רצה, וזו אשמתו שלא למד מספיק קשה".

זה לא נגמר במכות בבית הספר. בעקבות הפרעות עלה שיעור הבריטים התומכים בהחזרת עונש המוות ל-65%, לעומת 53% בלבד לפני הפרעות, לפי סקר שביצעה חברת הסקרים אנגוס ריד. עונש המוות האחרון בבריטניה יושם ב-1964, והוא בוטל סופית ב-1969. "האדיוטים האלה חושבים שהם יכולים להתחמק מעונש אמיתי, מפני שבמקרה הגרוע ביותר הם יקבלו עונש מאסר קצר. אולי אם היה להם יותר מה להפסיד, הם לא ישושו כל כך לסכן את חייהם של אנשים תמימים", נכתב בעמוד הפייסבוק של קבוצה זעירה הקוראת להחזרת עונש המוות לשם הענשת המתפרעים.

האשם הנוסף במהומות, לפי המפלגה השמרנית, הוא התפוררות התא המשפחתי. השמרנים שמו תמיד דגש על חשיבות מבנה המשפחה המסורתי, ובכירי המפלגה התייחסו בשנים האחרונות להתפוררות המשפחה המסורתית כאל אחד הגורמים לבעיות חברתיות וכלכליות בבריטניה. באוגוסט, ימים ספורים לאחר המהומות נאם ראש הממשלה, דיוויד קמרון, ואמר כי המהומות הן צפירת אזהרה נוכח "הקריסה המוסרית ההדרגתית במדינה בדורות האחרונים". "חוסר אחריות, אנוכיות, התנהגות כאילו להחלטותיכם אין השלכות, ילדים ללא אבות, בתי ספר ללא משמעת", היו חלק מהגדרותיו של קמרון להידרדרות מוסרית זו.

בדצמבר האחרון הכריז קמרון שהממשלה תשקיע 448 מיליון ליש"ט בטיפול במשפחות בעייתיות. בעת ההכרזה התבטא ראש הממשלה נגד "תרבות של התפרעות וחוסר אחריות" בקרב 120 אלף המשפחות שלהן התחייב לסייע.

לבנות כלכלה שונה

מן העבר השני, גם השמאל הבריטי התחזק בעמדותיו. לטענת השמאל, ההשקעה המועטה באוכלוסיות החלשות והתרחבות הפערים החברתיים הם לב הבעיה. כדי למנוע הישנות של מהומות כאלה, הם אומרים, יש להזרים כסף לשכונות החלשות ולשנות את היחס של מערכות הרווחה והאכיפה כלפיהן, באופן שיחזק את השתלבותן בחברה. לא רק מפגינים צעירים חושבים כך: "יותר מדי אנשים מרגישים שאין להם מה להפסיד, מכיוון שנאמר להם פחות או יותר מרגע לידתם שאין להם שום אפשרויות תעסוקה רציניות", כתב הארכיבישוף מקנטרברי, רואן ויליאמס, במאמר ב"גרדיאן" בתחילת דצמבר.

אד מיליבנד, מנהיג הלייבור באופוזיציה, יצא נגד המדיניות השמרנית של "היד הקשה" וההתמקדות השמרנית בשיפור התמיכה במשפחות, מתוך הנחה כי חיזוק התא המשפחתי הוא הפתרון לכל. אך הוא גם העריך כי הגדלת הזדמנויות התעסוקה לאוכלוסיות חלשות אינה מספיקה, ויש לבצע רפורמה מרחיקת לכת במערכות הכלכלה והרווחה של בריטניה.

"עלינו לבנות כלכלה שונה, כזו שמשקפת טוב יותר את צורכי המשפחות. במדינות כמו שוודיה ופינלנד יש שעות עבודה ידידותיות יותר למשפחה, שירותים טובים יותר לטיפול בילדים והכנסה לאומית גדולה מבריטניה. אני רוצה שמישהו יסביר מדוע כלכלה חדשה זו אינה אפשרית בבריטניה", אמר.

השמאל טוען כי המפלגה השמרנית מנותקת מהמציאות ואינה מכירה את מצבן האמיתי של השכבות החלשות, וכי האליטה הפוליטית - שיש שיטענו שכוללת גם את בכירי הלייבור - מבודדת מהעם. בשנה שבה הממשלה הכריזה מלחמת חורמה על מערכות הרווחה וביצעה קיצוצים נרחבים בכל זרועות הממשל, תדמיתה בעיני הציבור נפגעה קשות לאחר שערוריית ההוצאות האישיות של חברי פרלמנט מהחשבון הציבורי, הגילויים על קרבתם של בכירי המפלגות הגדולות לאיל ההון והמדיה רופרט מרדוק, והדיווחים על מסיבות ושיפוצים יקרים בלשכת ראש הממשלה. העם אמנם התאחד באביב סביב חתונת הנסיך ויליאם ובחירת לבו קייט, אבל כעת נראה שקירוב הלבבות הזה נמצא על זמן שאול.

הבונוסים לבנקאים ירדו

במשרדים הכלכליים ובפרלמנט הבריטי ניצבים כיום בפני דילמה קשה. מצד אחד, בריטניה סובלת מחוב ומגירעון גבוהים יחסית, ועל רקע המתרחש בגוש היורו הסמוך היא חוששת מהידבקות במחלת החובות האירופית. פירוש הדבר כי עליה לנסות לצמצם את רמות הגירעון והחוב כדי להרגיע משקיעים לגבי חוסנה הפיננסי ולשכנע אותם להשאיר את כספם בשווקיה. מנגד, המדינה סובלת משיעור אבטלה גבוה - יותר מ-8% בכלל האוכלוסיה ויותר מ-20% בקרב צעירים - וצפויה להיכנס למיתון ב-2012. פירוש הדבר כי אזרחים רבים מידרדרים כלכלית, וזקוקים כעת לעזרה רבה יותר.

הממשלה החדשה נבחרה על סמך התחייבות לקיצוצים ולאיזון תקציבי, ולאחר שממשלת הלייבור הואשמה לא רק בניפוח תקציבי הממשל אלא גם בעידוד המשבר הפיננסי ב-2008 - שהוביל למיתון ולזינוק באבטלה. אך כל קיצוץ שביצעה בתקציבי המגזר הציבורי נתקל בהתנגדות ציבורית קשה, ובנובמבר יצאו עובדי המגזר הציבורי לשביתה הגדולה ביותר מאז שנות ה-80, במחאה על הקיצוצים במערכות הפנסיה. להפגנה הגדולה שאירגנו ב-30 בנובמבר, אף היא מהגדולות בבריטניה בשנים האחרונות, הצטרפה קבוצה קטנה של אנשי מחאת "Occupy London", שנשאו את שלטי "אנחנו ה-99%" המפורסמים שנראו בראשונה בוול סטריט - אך מצאו את דרכם גם מעבר לאוקיאנוס, לערים ברחבי בריטניה.

עם היושבים בכיכר מול קתדרלת סנט פול, שנמצאת בלב האזור הפיננסי של לונדון, נמנו מחוסרי בית שהאוהל שהקימו שימש אותם ללינה, סטודנטים צעירים, עובדים סוציאלים ואפילו כמה בנקאים. הכנסייה דרשה בתחילת את פינוי המפגינים משטחה, אך לבסוף הביעה תמיכה מסויגת בהם - לא לפני ששניים מבכיריה התפטרו בשל אופן התמודדותה עם המחאה.

הקורפורציה של לונדון, הגוף שמתפקד באזור הסיטי כמו רשות עירונית ומנהל את המתחם הפיננסי של לונדון עם כוחות שיטור משלו, פועלת מזה שבועות לפינוי המפגינים מהמתחם בהליך משפטי ארוך. התנהלות זו לא זיכתה את המגזר הפיננסי באהדה מוגברת, ולכך לא תורמים גם הבונוסים הגדולים שהם צפויים לקבל בסוף השנה - אף שלטענת המגזר הבונוסים צפויים לרדת משמעותית השנה, ראיה לכך שגם בכירי הענף הפיננסי מודאגים מהתגובה הציבורית.

הנשים משלמות את המחיר

המשתתפים במהומות, בהפגנות ובשביתות הגיעו מאוכלוסיות שונות והשתמשו בטקטיקות שונות, שכל אחת מהן עוררה תגובה ציבורית שונה בתכלית. אך המשותף להן הוא חוסר הנחת, שפרץ השנה אל מעל לפני השטח. הפערים החברתיים המתרחבים בבריטניה יוצרים חתך עמוק בחברה בין עניים לעשירים, בין מהגרים לוותיקים, בין צעירים למבוגרים ובין שחורים ללבנים. תיירים עשויים להתקשות להבחין בכך: מרכז לונדון פורח, עתיר בתי קפה, מסעדות, חנויות יוקרה ושווקים הומים. למעשה, גם המקומיים עשויים לשכוח כי מחוץ למרכז לונדון, 1,400 בריטים מאבדים את עבודתם מדי יום.

"אפשר לסלוח למי שחיים במרכז לונדון ולא שמו לב למצב הכלכלי בשאר המדינה", כתב מבקר המסעדות ג'ון לנצ'סטר ב"גרדיאן". "בלב הבירה יש פריחה ברורה בתחום מסעדות היוקרה, בעוד שיתר המדינה שוקעת בעגמומיות ובחוסר פעילות. מגמה זו צפויה רק להתחזק. במסעדות היוקרה בלונדון אפשר לשלם יותר מ-100 ליש"ט לארוחה זוגית. זה הרבה כסף במדינה שבה ההכנסה הפנויה הממוצעת למשק בית היא 350 ליש"ט בשבוע, ובה חשבון החשמל והמכולת גבוה ב-1,000 ליש"ט השנה לעומת השנה שעברה".

אם מסתכלים על לונדון לבדה, נראה שהאוכלוסיה דווקא מתעשרת. בשכונות המזרחיות של העיר נראית פריחה של מיזמי בנייה, והדיור הציבורי הנרחב המפורסם של לונדון - שהיה בעבר מהמתקדמים בעולם ושירת אוכלוסיות רחבות - מפנה מקום לפרויקטי יוקרה כמו The Shard בסאות'ארק ו-(The Razor) Strata SE1. אך ההתעשרות החדשה אינה אלא מראית עין: העניים, וגם יותר ויותר אנשים ממעמד הביניים, פשוט כבר אינם יכולים להרשות לעצמם לגור בלונדון, ונדחקים החוצה. הג'נטריפיקציה הזו - שמתרחשת משכונת בריקסטון בדרום עד ברמונדסי במזרח - דוחקת את התושבים המקוריים אל ריכוזי עוני גדלים.

התייקרות הדיור, המזון והחשמל בשנים האחרונות הפילה יותר ויותר משפחות למעגל העוני. גם מצבם של העניים מידרדר והם שוקעים עמוק יותר. 44% מכלל העניים בבריטניה הרוויחו השנה פחות מ-40% מההכנסה החציונית - השיעור הגבוה בעולם.

לפיטורים הנרחבים בעקבות המשבר העולמי הצטרפו השנה הקיצוצים הנרחבים במגזר הציבורי, ויחד תרמו השניים לדרדור מצבם הכלכלי של רבים מבני השכבות הנמוכות והבינוניות. אמון הצרכנים הידרדר בדצמבר לשפל שכמותו נרשם פעמיים נוספות בלבד ב-40 השנים האחרונות: בשיא המשבר ב-2008 ובמיתון של 1990. "רואים יותר ויותר אנשים צעירים שמחפשים עבודה ללא הועיל. בוגרי אוניברסיטאות נכנסים לכאן ושואלים אם במקרה אני מחפשת עובדים", מספרת ליזי, בעלת חנות ירקות בסאות'ארק, דרום-מזרח לונדון.

"אפשר להרגיש את הכעס מחלחל. צעירים גדלים מגיל צעיר עם תחושת קיפוח, שאינה מניבה תוצאות חיוביות בהמשך הדרך", אומרת ויקטוריה, שמתנדבת במרכז קהילתי בהאקני.

בין המהומות באוגוסט לאוקטובר הצטרפו 128 אלף איש למעגל מחפשי העבודה, שהגיע לשיא של 17 שנה - 2.64 מיליון. עיקר נטל האבטלה נפל על נשים ועל צעירים. שיעור אבטלת הנשים הגיע לשיא של 23 שנים. שיעור אבטלת הצעירים עד גיל 25 זינק ברבעון השלישי ב-54 אלף, והסתכם ב-1.03 מיליון.

"מרגישים שעיקר נטל הקיצוצים הממשלתיים נופל על נשים", אומרת ג'וליה, סטודנטית שמתנדבת בארגון המטפל באנשים שאיבדו את בתיהם. "אנשים מתחילים לשים לב למה שקורה, לתמוך בשביתות ולצאת להפגנות, וזה נובע מכך שהמצב מתחיל להשפיע על אנשים רבים יותר".

"אני מרגישה שכבר אין לאן לפנות", מספרת ליליאן, שעבדה במשך שנים במגזר הציבורי כמנהלת פרויקטים, אך איבדה השנה את עבודתה. לאחר כמה חודשים היא מצאה עבודה חדשה בחברה שמקדמת תעסוקת נשים, אך פוטרה לאחר שבן זוגה של מנהלת החברה פוטר מעבודתו וביקש לעבוד בחברה של אשתו. "אני מבינה אותה, המצב קשה. גם הם צריכים לקיים את משפחתם, והמצב בשוק התעסוקה קשה", אומרת ליליאן, שמשכירה שלושה חדרים בדירת חמשת החדרים שלה לסטודנטים, כדי לסגור את החודש. כעת היא שוקלת אפשרויות חדשות, כמו ליהפך לעצמאית, ומתעניינת במיוחד בפרויקטים חברתיים.

בים העגמומיות הפוקדת לונדונים רבים, אפשר לבחור לראות גם את הצדדים החיוביים. הגידול הממושך באבטלה תרם לגידול בהיקף היזמות במדינה: ברבעון השלישי זינק מספרם של העצמאים ב-166 אלף והגיע ל-4.1 מיליון איש, לפי נתוני משרד העבודה הבריטי. "אני עובד קשה, אבל בתנאים שאני קובע לעצמי, וכל ליש"ט שאני מרוויח היא שלי", אומר ג'ים, שהקים מאפיה בשורדיץ' לאחר שפוטר מעבודתו ב-2008. "פעם לא הייתי מעז לקחת את הסיכון, אבל הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד - וזה עדיף מלשבת בבית בחוסר מעש".

אך עבור מפוטרים רבים, גם הקמת עסק עצמאי היא לוקסוס שאינם יכולים להרשות לעצמם. גם אם הבנקים, שמהססים בשנים האחרונות להעניק הלוואות, היו מסכימים לאפשר להם להגדיל את חובם - הסכנה שבאובדן ההכנסה מקצבאות היא איום גדול מדי, גם אם מביאים בחשבון סובסידיות ממשלתיות להקמת עסקים קטנים.

נסיעה קצרה לבריטניה מעניקה תחושה שהמדינה סובלת לא רק מדשדוש כלכלי, אלא גם מקיטוב חברתי וערכי עמוק - ושהממלכה אולי כבר אינה כה מאוחדת. גם בבריטניה בולטת אוזלת ידם של המנהיגים הפוליטיים. עד כה, אף אחת מהמפלגות הפוליטיות - לא הלייבור שנהנתה משנים ארוכות בשלטון, ולא המפלגה השמרנית, שקיבלה לידיה מדינה במשבר כלכלי ובחוב עצום - העזה להציע פתרונות כנים לבעיות המהותיות בחברה, או לפתוח בדיון אמיתי על דמותה הנוכחית והעתידית של בריטניה.

ויליאמס, הארכיבישוף מקנטרברי, כתב במאמרו בתחילת דצמבר כי "אין טעם לשאול אם המהומות היו פוליטיות או אופורטוניסטיות. אלה אינם אנשים שחיים בתרבות שבה יש תחושת זכאות, וגם לא פושעים מורשעים. אלה הם אנשים בעלי ערגה מעורפלת אך חזקה לדברים כמו תעסוקה בטוחה - ללא כל רעיון כיצד למצוא אותה. הם רוצים להשתייך, אך מורגלים בדחיקתם לשוליים וביחס מזלזל. יש לכך אג'נדה פוליטית במובן הרחב יותר: כיצד ביכולתנו לארגן את חיינו יחדיו בחברה.

"אין שורש אחד לבעיה שאפשר להתמודד עמו תוך פרק זמן קצר. הפתרונות יצטרכו להתברר בהדרגה, בעודנו מכוונים מחדש תרבות שלמה. השאלה היא אם במצבנו הנוכחי, כשלפנינו צנע בלתי נמנע, יש בכוחנו להציל את מי שחושבים שאין להם מה להפסיד. עלינו לשכנע אותם כי הממשל והחברה האזרחית ישקיעו בהענקת נתח בחברה לאלה שאינם מחזיקים בו. ללא כל זאת נעמוד בפני התפרצויות נוספות של אנרכיה, בה כולנו - צעירים ומבוגרים - נפסיד".

התהום הכלכלית של בריטניה: צנע, צנע ועוד צנע

תקופה לא קלה עברה על כלכלת בריטניה בשנים האחרונות, בלשון המעטה. משבר הסאבפריים בארה"ב הוביל למשבר בשוק הדיור הבריטי, והמשבר הפיננסי העולמי הוביל לקריסה והלאמה חלקית של המערכת הבנקאית. עם המשבר הפיננסי פינה את מקומו "העשור הנחמד" של הכלכלה הבריטית, שבו היא נהנתה מירידה באבטלה, מפריחה בשוק הנדל"ן ומעלייה בשכר הריאלי ובצריכה הפרטית, ל"עשור הפיכח", שיתאפיין ככל הנראה בצנע, צנע ועוד צנע. כיום נמצאת בריטניה על סף תהום כלכלית, אם לא נפלה לתוכה כבר, שעה שהממשלה אובדת עצות בנוגע לדרכים להוציאה מהבוץ.

למשבר הכלכלי העולמי נכנסה בריטניה, לכאורה, במצב הטוב ביותר האפשרי, לאחר 40 רבעונים רצופים של צמיחה תחת ממשלת הלייבור של טוני בלייר. מגזר הפיננסים פרח ל-9% מהתמ"ג ושוק הדיור זינק עד כדי כך שבין 2002 ל-2007 עלו מחירי הבתים ב-90%. האזרחים, במקביל, נהנו מפריחה בשירותים הציבוריים. בתי חולים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים חדשים נבנו, והתשתיות שופרו במידה ניכרת.

המשבר הפיננסי, יחד עם פקיעתה של בועת הנדל"ן, הובילו את בריטניה למיתון הראשון שלה מאז 1991 והחמור ביותר שממנו סבלה מזה 60 שנה, שממנו לא התאוששה עד היום. חילוץ הבנקים אילץ את הממשלה להזרים יותר מ-2 טריליון דולר למגזר הפיננסי ב-2009, והגירעון התקציבי התנפח בהתאם ליותר מטריליון ליש"ט. האבטלה, במקביל, עלתה לרמתה הגבוהה ביותר מזה שני עשורים והבנק המרכזי של בריטניה נותר ללא אפשרויות פעולה לאחר שהוריד את הריבית מ-5% ב-2008 לשפל של יותר מ-300 שנה - 0.5% - והוביל תוכנית הרחבה כמותית שלא הצליחה להחזיר את הצמיחה המדשדשת למסלול.

כיום, על אף שנחלצה מהשפעותיו של משבר החובות האירופי, מוצאת את עצמה בריטניה מול אחת מהשנים הקשות ביותר בתולדותיה ב-2012, לפי תחזיות ה-OECD, הכלכלה הבריטית תגלוש שוב למיתון, והאבטלה צפויה לעלות ל-8.7%. הצמיחה, שלפי הערכות הגיעה ב-2011 ל-0.9% בלבד, תאט ל-0.7% בשנה הנוכחית. החובות הממשלתיים הכבדים בסך 76.9% מהתמ"ג הם פצצה מתקתקת.

לאור התחזיות הקודרות, מוצאת את עצמה ממשלתו של דיוויד קמרון במצב מביך. קמרון הבטיח שתוכנית הצנע שלו והקיצוצים החריפים יחזירו את הכלכלה למסלול. בחודש שעבר הוא אפילו הכריז שהכלכלה הבריטית "יצאה מכלל סכנה". אך סגנו ובעל בריתו לקואליציה, ניק קלג, לא חיכה אפילו יומיים לפני שסתר את קמרון והודה באמת: "הכלכלה הבריטית בסכנה. 2012 תהיה שנה של אתגרים אדירים".

אשר שכטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#