הדרישה שהטייקונים ישלחו יד לכיס מגוחכת - כלכלת ישראל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדרישה שהטייקונים ישלחו יד לכיס מגוחכת

מנהלי הכספים אינם עושים את מלאכתם כהלכה והמשקיעים הם רודפי בצע שמחפשים סיכונים כל עוד הם מצליחים, ורצים לאומנת - רשויות הפיקוח - כאשר הם נכשלים

15תגובות

יש שיטה טובה ופשוטה לפתור את בעיית התספורות באג"ח: לבטל את עיקרון הערבון המוגבל ולהקים בתי כלא לחייבים, כפי שהיה נהוג באנגליה ובארה"ב לפני פחות ממאתיים שנה. אולי לא יהיו אז תספורות, אך גם לא תהיה כלכלה מודרנית. יש כמובן דרך אחרת לשלוט בלווים, אך היא אינה בשימוש. מנהלי הכספים שרוכשים איגרות חוב צריכים לדרוש שחוזה הרכישה יכלול התניות פיננסיות ולסרב לרכוש איגרות שהריבית עליהן אינה מפצה על התנהגות אופורטוניסטית של המנפיקים. הדרישה לריבית גבוהה תאלץ את המנפיקים לכלול התניות פיננסיות כדי לחסוך בתשלומי הריבית.

דוגמה להתניה כזאת היא הגבלה על תשלומי דיווידנד ועל הוצאת כספים מהחברה באמצעות תשלום לבעל השליטה או באמצעות רכישות גדולות במזומן - מה שמפחית את יכולתו של בעל השליטה למשוך כספים תמורת נכסים פחותי ערך שהוא מעביר לחברה. ניתן לדרוש שההון העצמי, המהווה הגנה ראשונית, לא יירד מתחת לרמה מסוימת, או לדרוש אחזקה של נכסים נזילים בגובה מסוים. כאשר ההתניה מופרת, החוב עומד לפירעון מיידי.

עמוס בידרמן

יש גם התניות שדורשות פירעון מיידי במקרה של שינויים ארגוניים או במקרה של החלפת בעלות בחברה, שהם בבחינת אזהרה לכך שחלה הרעה במצב החוב אך החברה עדיין מסוגלת לפרוע אותו. ללא ההתניות, הבעיה מתגלה רק כאשר החברה עומדת בפני קריסה, ואז אין לה די מקורות כדי לפרוע את החוב.

כאשר המשקיעים אינם דורשים התניות כאלה, או כאשר ההתניות רופפות, יש לווים שמנצלים את הפרצה לטובתם. אין בכך עבירה על החוק ואין דבר שרשויות הפיקוח יכולות לעשות בנידון. הקריאה לרגולטורים להתערב וללווים להביא כסף מהבית, מגוחכת ומופרכת. עיקרון העירבון המוגבל הוא אחת ההמצאות העסקיות המהפכניות והחשובות בתולדות הכלכלה האנושית. בלא עיקרון זה, לא היו קמות החברות הגדולות המודרניות. חלק מהלווים פשוט נכשלו בעסקיהם ואין הדבר מהווה עבירה.

המשקיעים, מצדם, צריכים להשתמש באמצעים הזמינים המגינים עליהם מפני לווים אופורטוניסטים. משקיעים שלא עשו זאת יכולים להלין רק על עצמם. ועדת דוד חודק אמנם המליצה על הרחבת השימוש בהתניות פיננסיות, אך נראה שהמשקיעים ומנהלי הכספים מתעלמים מכך.

המשקיע הקטן יטען כי אינו מתמצא בכל אלה, הוא הרי מעביר את כספו לקרן וזו משקיעה בעבורו. ובכן, הנה שאלה. נניח שיש שתי קרנות, הראשונה משקיעה באיגרות חוב בטוחות עם התניות פיננסיות מתאימות ומקבלת ריבית נמוכה, והשנייה משקיעה באיגרות חוב מסוכנות שמציעות תשואה גבוהה יותר ומועדות לנפילות ולתספורות. בתקופה שבה הכל בסדר ואיגרות החוב המסוכנות מעניקות תשואה גבוהה, האם לא יעבירו משקיעים רבים את כספם לקרן המסוכנת יותר? ואם אמנם ינהגו כך, מהו התמריץ שיגרום לקרן הזהירה להקפיד על השקעה באיגרות חוב בטוחות?

הבעיה נעוצה במנהלי כספים שאינם עושים את מלאכתם כהלכה ובמשקיעים רודפי בצע שמחפשים סיכונים כל עוד הם מצליחים, ורצים לאומנת - רשויות הפיקוח - כאשר הם נכשלים. המשקיעים צריכים להבין שהשקעות מסוכנות כרוכות לעתים מהפסד.

הכותב הוא מרצה למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#