רביב דרוקר: "תמיד היתה כאן תרבות הון-שלטון-עיתון" - מדיה ושיווק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רביב דרוקר: "תמיד היתה כאן תרבות הון-שלטון-עיתון"

אחד הטיעונים נגד המאבק הנוכחי למען תקשורת חופשית, הוא שאף פעם לא היתה פה באמת תקשורת חופשית

11תגובות

לפני כמה שנים התגלגל לידי מסמך שנוצר בלשכת אולמרט בזמן ששימש ראש עיריית ירושלים. כותרתו "רשימת המוזמנים לחתונת ורדית ושאול (אולמרט) - 26.12.2002". ברשימת המוזמנים האקסקלוסיבית מאוד היו אמנון דנקנר, נחום ברנע, דן מרגלית - כל החברים מהתקשורת. ברשימה נמצאים עוד שני אנשים שהתפרסמו כמה שנים לאחר מכן, שני עדי מפתח בפרשיות הפליליות של אולמרט: משה טלנסקי ועד המדינה בפרשת הולילנד (ששמו אסור בפרסום).

אחד הטיעונים נגד המאבק הנוכחי למען תקשורת חופשית, הוא שאף פעם לא היתה פה באמת תקשורת חופשית - לפחות לא במובן של תחקירי עומק עצמאיים על מקבלי החלטות, עיתונאים בכירים ששומרים מרחק ממושאי הסיקור שלהם ותקשורת עניינית שלא תלויה בשלטון, או בהון.

ניר קידר

רשימת הדוגמאות לטיעון הזה ארוכה: שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות, נהג להתייעץ באופן שוטף עם פורום של עיתונאים בכירים, קצת לשתף, קצת להתייעץ ובעיקר לצפות שביום פקודה, הבכירים האלה ישמרו על מתינות. ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, סירב להאריך את כהונת המנכ"ל הזמני של רשות השידור, כי בערוץ 1 שודר ראיון עם יאסר ערפאת (ראיון שעשה לערפאת רק נזק).

חלק מהעיתונים שלנו פועלים באופן מעשי על פי איזו רשימה שחורה עלומה ורשימה לבנה סודית. זה, כמובן, לא הועלה מעולם על הכתב, אבל איכשהו יודע כל עורך וכל כתב באותם עיתונים מי ברשימה השחורה (במקרה הטוב, מי שנמצא שם יושמץ בעיתון. במקרה הרע, יתעלמו ממנו) ומי ברשימה הלבנה.

אני יכול למלא ספר עב כרס בכל חטאי התקשורת, השיקולים הלא ענייניים, הנקמנות והקנאה. כנראה שתקשורת תחקירית אמיתית מעולם לא היתה פה, לפחות לא כנגד האנשים הבאמת חזקים במדינה. היה תור זהב ל"ידיעות אחרונות", בראשות מוטי גילת (תחקיר דרעי, תחקיר עמדי), היתה פה סנונית ושם פירור, אבל חוץ מזה, עד השנים האחרונות, לא הרבה.

אז למה אנחנו מתגעגעים?

פעם משרדים ממשלתיים לא קיימו מכרזים. בחרו את החברים באופן גלוי וידוע. אחר כך עשו כאילו מכרזים וכיום, על מישהו שמנסה להתערב במכרז מסיבות לא ענייניות, פותחים חקירה פלילית; פעם מינויים פוליטיים היו נורמה. היה ברור ששר ממנה את מקורביו. אחר כך אמרו שזה לא בסדר וכולם המשיכו למנות. כיום זה תיק פלילי; פעם הטרדות מיניות היו נורמה (מי שרוצה לפצח את חידת דן ומירי שילון, שיקרא את הספר העלילתי שדן פירסם לפני כמה שנים), כיום גומרים על זה קריירה.

פעם, תקשורת תחקירית אמיתית אכן היתה נדירה מאוד. אחר כך כולם דיברו על זה ועשו תחקירים שהיו בעצם הלבנה של תיק חקירה משטרתי. כיום הציפיות שלנו אחרות, גבוהות יותר. אנחנו רואים מה קורה בעולם, יודעים יותר על מה שקורה באמת במדינה ומצפים מהתקשורת שתפסיק לדבר על תחקירים ותתחיל לעשות אותם. אז למה אנחנו מתגעגעים? לעתיד כמובן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#