המוחים באביב הערבי חולמים להיות חופשיים; אבל חופש הוא יחסי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סיכום שנה

המוחים באביב הערבי חולמים להיות חופשיים; אבל חופש הוא יחסי

אדם הנמצא תחת הדיכוי האכזרי של קדאפי רוצה שלא יצותתו לו לטלפון ■ הצרפתים רוצים עוד יום חופש בשבוע העבודה

תגובות

למהפכות בעולם הערבי, המכונות בפי כל "האביב הערבי", יש שם אחר לגמרי בטרמינולוגיה הפנים-מהפכנית - "מהפכות הקטיפה". הן מכונות כך משום שהן אינן שואפות ליצור מערכת חדשה לגמרי, אלא מחקות את מערכות השלטון במדינות אחרות.

ראשונה החלה ההגירה המונית מדרום הים התיכון לצפון הים התיכון - ולאחריה הגיעו המהפכות עצמן. הסטטוסים והציוצים לא גרמו באופן ישיר ליצירת המהפכות, אך הם סייעו להן. הבנתי זאת כשראיתי צלחות לוויין מעל אוהלים של שבט הטוארג במעמקי הסהרה.

על גבי המסכים המרצדים שבאוהלים היו נשים בלונדיניות מנותחות מאיטליה, שמכרו ליושבי האוהלים את חלום הקפיטליזם והנהנתנות, וגרמו לאנשי דרום הים התיכון לעזוב את החופים עם ים הטורקיז ולהסתער על צרפת ואיטליה - ולעבוד שם כשוטפי מכוניות.

רויטרס

הם שטפו את מרסיי, ממש כפי שבכל קיץ הצרפתים והאיטלקים שוטפים את חופי דרום הים התיכון כדי לנפוש ולהירגע. החלום להיות חופשי הוא חלום יחסי. אם אדם נמצא תחת הדיכוי האכזרי של מועמר קדאפי, כל מה שהוא רוצה זה שלא יצותתו לו לטלפון. הצרפתים רוצים עוד יום חופש בשבוע העבודה. זו היחסיות של החלום.

כשהתחילה המהפכה בתוניסיה, זו שהפילה את אבן הדומינו הראשונה, היא אותתה לכולם שבסופה של המהפכה יש סיכוי שלא למות או לסיים בעינויים בבית כלא. זה אינו דבר של מה בכך. תוניסיה היתה בשלה למהפכה כי היא היתה כבר עם רגל וחצי בתוך אותו עולם מערבי. ומה סימלו מהפכות אלה אם לא כמיהה לעולם המערבי - רע ככל שיהיה, מהפנט ככל שיהיה.

כאשר ש' וא', חברותי מקהיר, ראו את פניה של מאיה, עורכת הדין שהיתה ממנהיגי המהפכה בתוניסיה - כך הן סיפרו לי - היו אלה פניה המשולהבות שהופיעו בכל עמודי הפייסבוק שגרמו להן להבין שאפשר. אמנם באחוזי הצלחה נמוכים יותר, אך אפשר.

הלובים והסורים לא יכלו להעתיק את המודל מתוניסיה, אבל ממצרים כן. חופש הוא יחסי והכמיהה לחופש - היציאה לרחובות והידיעה שהמוות לא בהכרח יגיע בתום יום ההפגנות - יכולות לשנות. לא סתם עלתה בסוריה ובלוב עוצמת הלהבות וההפגנות - כי במדינות הקשות האלה היתה סכנת חיים למפסיד במאבק. פחות מבמצרים ובתוניסיה, ובוודאי שפחות מבשדרות רוטשילד, וול סטריט וספרד.

זו אינה מהפכת רשתות חברתיות, כמו שזו מהפכה של הידיעה הפנימית שבסופו של יום לא תמות - גם אם תדרוש את החופש שלך. עזרו לכך המבטים מלאי התקווה שעפו במהירות באינטרנט וגרמו לכולם להבין, שלב אחר שלב, שיש סיכוי ממש להצליח.

-

רפרם חדד הוא אמן ישראלי בעל אזרחות תוניסאית, המחזיק בלוג בפרויקט רשימות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#