שפיר: "2011 היתה שנה מרגשת; אך העבודה הקשה לפנינו" - מחאת האוהלים - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סיכום שנה

שפיר: "2011 היתה שנה מרגשת; אך העבודה הקשה לפנינו"

גם כאן וגם בעולם הגדול דורשים פוליטיקה חדשה. איך היא נראית?

6תגובות

הרבה תורות ואגדות - מאנשי המאיה ועד נוסטרדמוס - סימנו את 2012 כסוף העולם כפי שהכרנו אותו. הנבואות השחורות נעות בין השמדה גרעינית, נפילת מטאורים ועד מלחמת גוג ומגוג - במקרים החיוביים פחות - או מלחמת עולם שלישית שלאחריה יבוא השלום הנכסף, במקרה הטוב יותר.

גם אם מאמינים לנבואות האלה וגם אם לא, כולן איכשהו פיספסו את השנה שלפני - 2011 - כנראה אחת השנים המרגשות ביותר בהיסטוריה, ובטח לא אחת שעוסקת בסוף העולם, אלא דווקא בראשיתו.

אני לא יודעת אם אתם עדיין זוכרים את הימים האלה, בקיץ, כשהרגשנו בכל לילה כאילו מחר, כבר מחר, יגיע בוקר חדש באמת, היום הראשון של העתיד. יום שיביט אל כל הרעות האפלות של העבר וייפרד מהן לשלום, לטובת דברים חדשים. לטובת דמוקרטיה טובה יותר, פוליטיקה חדשה ומשתפת, אזרחות של ממש.

אני לא מביטה בימים ההם בנוסטלגיה; אני פשוט מוכרחה להזכיר אותם לעצמי מדי פעם, בעיקר כשאבני הדרך נהפכות קצת חדות מדי בקצוות. השבוע פירסמה המועצה לשלום הילד את הדו"ח השנתי: 2.5 מיליון ילדים חיים בישראל, ואחד מכל שלושה עני - וזה רק באוכלוסייה היהודית.

בציבור הערבי מדובר בשניים מתוך שלושה. ילד עני ייהפך למבוגר שסיכוייו להתבסס נמוכים מאלה של האחר. ילד עני הוא בסיס לעוד הפרדה, עוד אלימות, עוד גטאות עוני ושכונות פשע - ועוד ילדים עניים בעתיד.

אי אפשר להתבונן בדו"ח מזעזע שכזה ובו-בזמן להתלונן על כמה קשה לנו למחות, כמה קשה להיאבק. אי אפשר להתבונן בו מבלי להבטיח לעצמנו שבשנה הבאה יהיה אחרת. אנחנו חייבים לשים אותו לצד אותן תחושות שחווינו בקיץ, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו בדרך. שבקיץ האחרון ראינו הכל, אבל למען האמת עוד לא ראינו כלום. המשימה גדולה.

גם כאן וגם בעולם הגדול דורשים פוליטיקה חדשה. איך היא נראית? לא ברור, אך את אבן הפינה כבר הנחנו, ואנחנו מכירים את חומרי הבנייה. אנחנו מכירים בכוח של התקשורת הלא ממוסדת. לא כאלטרנטיבה לתקשורת הקיימת, אלא כמודל מקביל ומלא יותר.

מודל שמעניק לנו כוח. התרגלנו לכוח הזה כבר לפני שנים, כשהאינטרנט בקע מעבר למסכי המחשבים וכיום על גבי מסכי הפלאפונים שלנו, ולמדנו שאין דבר כזה "לא יודע" ואין אדם בעולם המערבי שאיננו יכולים ליצור עמו קשר, ללא קשר לשפה, מוצא או דת. הפוליטיקאים שלנו חייבים ללמוד את השיטה הזו: להיות מסוגלים לתקשר אתנו באופן מלא יותר ודו-כיווני.

המעבר השני, החשוב יותר, הוא מהמודל ההיררכי למודל הרשתי. שליטה מרוכזת וריכוזית לא יכולה להתקבל יותר בציבור. הכוח חייב להתפזר, בוודאי שלא באופן שווה - אך כן באופן מאוזן יותר. הדרך לעשות זאת היא באימוץ אסטרטגיות הנהגה שמשתמשות ברעיונות של קוד פתוח. כאלה שלא רק דורשות מהציבור להגיד לפעמים "כן" ולפעמים "לא", אלא דורשות ממנו לבנות באופן אקטיבי.

העבודה שלנו חייבת להיווצר על בסיס התשתית הרעיונית הזו - ואפשר לשלב הישגים קונקרטיים, ובאופן מיידי: החל מחינוך חינם, דרך דיור בר-השגה ועד לתעסוקה.

אין אף מחאה בעולם של 2011 שהציגה חזון ברור שמבהיר כיצד היא רוצה שהמדינה שבה היא התחוללה תיראה - וזה בדיוק מה שעלינו לעשות כעת. שאלות ותהיות על המצב הקיים הן דבר בריא, אך לא לאורך זמן רב. כעת הגיע הזמן להתמקד בתשובות, בפתרונות טובים לעתיד הקרוב ובחזון ברור לזה הרחוק. כל זאת, משום ש-2012 היא אולי באמת, בהתאם לחזיונות, שנה מיוחדת - שנה שבה אנחנו באמת מתחילים מחדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#