הכירו את הפרופ' הקוריאני שיצא למלחמה נגד הטייקונים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכירו את הפרופ' הקוריאני שיצא למלחמה נגד הטייקונים

ג'אנג האסאנג יצא להיאבק בבעלי ההון שמחקו חובות וסחטו פוליטיקאים, ללא משאבים או תמיכה ציבורית; הוא לא עצר גם כשאיבד חברים, משפחה ועמיתים לדרך

18תגובות

אם יש תכונה אחת שפרופ' ג'אנג האסאנג יכול להעריך, הרי שזאת התמדה. ג'אנג, האיש שהפך את המאבק בריכוזיות בקוריאה הדרומית למשימת חייו, הוא אצן למרחקים ארוכים, מהפכן שחושב בשנים ולא בחודשים, פרופסור לפיננסים שנשבע להשתמש בכלים המסורבלים שנתנה לו המערכת כדי לשנות אותה מבפנים - ייקח כמה שייקח.

הוא נלחם כבר 13 שנה נגד סמסונג, הקונגלומרט העצום שחולש על חמישית מכלכלת קוריאה הדרומית, ואף יותר זמן נגד הנורמות הבעייתיות בקהילת העסקים במדינה, שעדיין נשלטת על ידי אליטה סגורה של משפחות ספורות ורבות עוצמה. הוא איבד במשך השנים חברים, משפחה ועמיתים לדרך. ובכל זאת הוא ממשיך בשלו, צובר ניצחון קטן אחרי ניצחון קטן.

מיכל פתאל

ג'אנג הוא לא מהפכן של צעדות, של שלטי מחאה ושל פעולות המוניות. כלי הנשק שלו, כאדם ששואף לחולל שינוי במדינה שלו, הוא דווקא האמצעי שאחרים מבקשים להרוויח דרכו כסף - מניות. ג'אנג הוא משקיע אקטיביסט: אדם שרוכש נתח מיעוט בחברות כדי להכריח אותן לשנות את התנהלותן. את מסע הצלב הפרטי שלו למען שקיפות ואחריותיות הוא מנהל מזה 14 שנה נגד תרבות הג'ייבול (Chaebol), כפי שמכונות חברות הענק המשפחתיות השולטות בכלכלת קוריאה הדרומית: קליקה של משפחות ששולטות בקונצרנים ומגלגלות חובות מחברה בת אחת לשנייה, מנהלות חברות ציבוריות כמו הממלכה הפרטית שלהן, מעבירות כספים לקרנות עלומות שמשמשות לתשלומי שוחד ולמטרות פרטיות ונוהגות בשחיתות ובחוסר שקיפות מוחלט בכל הנוגע למהלכיהן העסקיים או הניהוליים.

נשמע מוכר? לא במקרה. הדמיון בין בעיית הריכוזיות בקוריאה הדרומית לבין זאת שבישראל מפתיע גם את ג'אנג. "אני מבקש דבר פשוט", הוא אומר בראיון ל-Markerweek, "אל תגנבו את הכסף שלי. כבעל מניות, אין לי ידע או יכולת לשפוט את ההחלטות העסקיות של חברות. אני לא מתערב בהחלטות העסקיות. גם אין לי אינטרס להרוס את החברה. אני רק מבקש: אל תשקרו. אני דורש שקיפות ואחריות. בגלל זה קראו לי קומוניסט".

ג'אנג הגיע לישראל לרגל הכנס "ממשל תאגידי, פירמות משפחתיות וריכוזיות", שנערך על ידי בית הספר למינהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים והפורום למדיניות כלכלית ע"ש פנחס ספיר.

ג'אנג, 58, דיקאן הפקולטה לעסקים של אוניברסיטת קוריאה, אינו קומוניסט: הוא קפיטליסט נלהב, מאמין אדוק בשוק החופשי. מלבד פתיחה במסע צלב אנטי תאגידי שעלה לו ביוקר, היו לו גם ברירות אחרות. כשחזר לקוריאה הדרומית ב-1990, לאחר שהות של עשר שנים בארה"ב, כל הדלתות היו פתוחות בפניו: הוא היה בן למשפחה מבוססת, בעל דוקטורט במימון מאוניברסיטת פנסילווניה, עם הרקע הדרוש כדי לקבל משרה מובטחת לכל החיים בכל חברת ג'ייבול שבה היה בוחר. הוא יכול היה לנוח על זרי הדפנה, להתברג בתפקיד בכיר בתאגיד גדול וליהנות מפירות המערכת, כפי שעשו רבים מחבריו ומבני משפחתו. אבל משהו הפריע לו.

הוא הביט מסביב, ולא אהב את מה שראה במולדתו: המשפחות ששלטו בחברות הגדולות ניצלו את מעמדן לרעה, נהגו בחוסר שקיפות ובשחיתות ועשו בכלכלת המדינה כבשלהן, כשהן נהנות מהגנה משפטית ומעוצמה כלכלית ופוליטית אדירה. הכל בחסות היחס האוהד שהפגין כלפיהן הציבור הדרום-קוריאני השמרני והפטריוטי, שחונך להעריץ את החברות הגדולות בשל תרומתן לשגשוגה של כלכלת המדינה. המשפחות החזיקו בחלק קטן בלבד ממניותיהן של החברות שלהן, שהיו ציבוריות, אבל שלטו בהן באופן בלתי מעורער ונהגו בהן כבממלכה פרטית שבה הן לא חייבות דין וחשבון לאיש. לפני ג'אנג, אף אחד לא חשב לדרוש מהן לנהוג אחרת.

"ספרי הלימוד על כלכלה אומרים שמטרתה של חברה היא למקסם את הערך עבור בעלי המניות", הוא מסביר. "זה לא כולל התנהלות לא חוקית ופגיעה באחרים. כחלק מהחברה שבה אני חי, אני חייב לכבד את החוקים ואת המסורות שלה. זה תקף גם כלפי תאגידים - הם חלק מהחברה, הם פועלים בתוך החברה. למה צריך להעניק להם פטור מכל החוקים הפשוטים שאנחנו כבני אדם מצייתים להם? רק מפני שהם מרוויחים יותר כסף? זה אולי טוב בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה יהרוס את הערך של החברות האלה".

ג'אנג היה מזועזע מהפער בין ההתנהלות העסקית שהכיר בארה"ב לבין מה שראה במולדתו, והחליט לעשות משהו בעניין. ההתחלה, כצפוי, לא היתה קלה. המטרה הראשונה שלו היתה קוריאה פירסט בנק, שהיה בבעלות ממשלתית חלקית וחילק הלוואות לחברות על אף שידע שלא יוכלו לפרוע את חובותיהן. באחד מהמקרים הלווה הבנק סכום גדול לחברת פלדה כושלת, שלא היתה יכולה בשום אופן לפרוע את החוב. החשד היה שיו"ר הבנק קיבל שוחד מבעלי החברה.

ב-1997 החליט ג'אנג להילחם למען בעלי מניות המיעוט של הבנק וביקש גישה לפרוטוקולי הפגישות של הדירקטוריון, כמו גם מסמכים אחרים, אך נתקל בסירוב. הוא נאלץ להתמודד גם עם התגובות השליליות שספג מהציבור בקוריאה הדרומית: המנהלים, האיגודים, התקשורת, האזרחים, בעלי המניות - כולם התנגדו לו. כינו אותו קומוניסט, חתרן ופרובוקטור, וטענו שהוא מנסה להחריב את החברה ואף להפיל את כלכלת המדינה כולה.

בלומברג, רויטרס ואי-פי

בצר לו, לא נותרה לו ברירה אלא לצאת לרחובות: הוא הסתובב באחד מרובעי הקניות המרכזיים של סיאול עם שלט, כשהוא מבקש את עזרתם של בעלי המניות בבנק, עד שהצליח לגייס מספיק בעלי מניות מיעוט כדי להגיש תביעה נגד הנהלת הבנק - הראשונה מסוגה במדינה.

"אני לא מאמין במהפכות. זה בלתי אפשרי. גם הצדק שלי לא תמיד מתאים לעקרונות של צדק חברתי, לפחות לא בתנאים שלי. לכן פניתי למערכת הקיימת, במקום לנקוט אמצעים אחרים. החלטתי להשתמש בזכויות בעלי המניות כדי לערער על הסדר. נסוגתי לאמצעים משפטיים, לתביעות. זה תהליך ארוך מאוד ויקר מאוד, שדורש יכולת התמדה".

"אנשים חשבו שאני משוגע"

לרוע מזלו, ג'אנג איחר את המועד: המשבר הפיננסי האסיאתי, שבדיוק פגע במדינה, הוביל את קוריאה פירסט בנק לפשיטת רגל. למטרה הבאה שלו, לעומת זאת - התביעה נגד סמסונג שלה הוא חב את פרסומו - הוא הגיע בדיוק בזמן.

בסטנדרטים בינלאומיים סמסונג היא חברה ענקית, אבל בסטנדרטים דרום-קוריאניים מדובר בלווייתן תאגידי, מוסד שאין שני לו. זה קונגלומרט בינלאומי שמורכב מיותר מ-60 חברות בנות, הגדולה שבהן היא סמסונג אלקטרוניקס, קשור בעבותות לכלכלת המדינה ואחראי ל-20% מהתמ"ג שלה. ההשפעה של סמסונג על כלכלת קוריאה הדרומית כה גדולה, שהמונח "ריכוזיות" בהקשר שלה נשמע כמו לשון המעטה. במדינה שמאכלסת כמה חברות בינלאומיות גדולות, בהן יונדאי ו-LG, סמסונג היא הגדולה והמשפיעה מכולן. זאת במידה רבה הסיבה לכך שדווקא סמסונג היתה הגוליית התאגידי שבו בחר ג'אנג להילחם.

"אנשים חשבו שאני משוגע. איבדתי את כל החברים שלי. איבדתי אפילו את המשפחה שלי - לא את המשפחה הגרעינית, אבל את בני הדודים והחותנים, הם שנאו אותי. הם לא אהבו את זה בכלל. הם מתעוררים עם סמסונג והולכים לישון עם סמסונג. הגעתי ממשפחה טובה, מרקע טוב, עם השכלה טובה. אתה מאבד הכל. זה היה נטל עצום, ואנשים לא הבינו למה אני עושה את זה. ניסיתי להסביר שבעלי המניות ובעלי העניין ירוויחו, שזה יעזור להם, שאני לא עושה את זה רק בשביל צדק חברתי, אבל הם לא הבינו את זה אז. בחלק מהמקרים חששתי גם לביטחון האישי שלי. פעם ניסיתי לחשוף בתקשורת את היקף השליטה של אחת מחברות הג'ייבול, והם חקרו אותי, הסתכלו בחשבונות הבנק שלי. למזלי, כיום אני דמות ידועה מדי.

"רבים אמרו שאם סמסונג תיפול המדינה כולה תיפול, ושאלו אותי למה אני נלחם בה. זאת בדיוק הסיבה, השבתי להם: אם סמסונג תיפול, המדינה תיפול. חשוב גם לציין שסמסונג היא כבר לא חברה דרום-קוריאנית: יותר מ-82% מהמכירות שלה הן מחוץ לקוריאה הדרומית, יותר מ-90% מהרווחים שלה מגיעים מפעילות מחוץ לה. היא צריכה לציית לחוקים הגלובליים שכולנו נאלצים לקבל. גם בישראל, אם אדם מבקש שקיפות וניהול אחראי יותר, ואומרים לו שזה הורס את הכלכלה או את החברה - זה קשקוש מוחלט. כשהתחלתי את העבודה אנשים חשבו שזה משוגע, אפילו האקדמאים והמשקיעים המקצועיים לא הבינו למה זה חשוב עבור החברה הדרום-קוריאנית. הם חשבו שאני עושה את זה כדי להשיג צדק חברתי, ולא ראו את הערך הכלכלי".

כשג'אנג החל את המאבק שלו בסמסונג הורכב הקונצרן מרשת סבוכה של עשרות חברות, שפעלו כמו משפחה דיספונקציונלית במיוחד. הן החזיקו זו באג"ח של זו, העבירו ביניהן כספים בשלל תעלולים חשבונאיים שהוסתרו מהמאזנים, וניגודי עניינים היו דבר שבשגרה. בראשות סמסונג עמד אז (וגם כיום) היו"ר האגדי לי קון-הי, בנו של מייסד החברה, שהפך את סמסונג מיצרנית של מוצרים זולים באיכות ירודה לענקית האלקטרוניקה המובילה של אסיה. ללי יש מוניטין של איש עסקים חזק ודורסני, בעל אינספור קשרים בצמרת הפוליטית והעסקית. ב-1993 הוא אמר שסמסונג היא חברה בינונית והורה לעובדים "להחליף הכל למעט את האשה והילדים". לי היה גם נפוטיסט חסר בושה: הוא הציב את ילדיו בעמדות מפתח בסמסונג, בהם בנו ויורשו המיועד שמשמש כיום כנשיא החברה ובתו שהתברגה גם היא בתפקיד בכיר.

למזלו של ג'אנג, סמסונג עשתה טעות גורלית. ערב המשבר הפיננסי באסיה השקיע לי קון-הי 3 מיליארד דולר בסמסונג מוטורס, ניסיון קצר ימים וכושל של החברה להיכנס לשוק הרכב. בניסיון להחיות את החטיבה, לפני שהממשלה אילצה את סמסונג למכור אותה באופן סופי ב-1999, העניקה סמסונג אלקטרוניקס ערבויות לחובותיה של סמסונג מוטורס, מבלי ליידע את בעלי המניות.

זה כל מה שג'אנג היה צריך כדי להוציא לפועל את תוכניתו. ראשית, הוא היה זקוק למניות, כדי שיוכל לקרוא תיגר על הנהלת החברה כבעל מניות. אף שידע שהוא עומד בפני קרב עם החברה הגדולה והחזקה בקוריאה הדרומית, הוא רכש עשר מניות בלבד. שנית, הוא היה זקוק לראשים. הוא אסף כמה מעמיתיו, ויחד הם הקימו את התנועה העממית הסולידרית למען דמוקרטיה שיתופית (PSPD), כיום אחד הארגונים ללא מטרות רווח הגדולים במדינה.

בלומברג

הכל היה מוכן לקראת האירוע שיהפוך אותו לאגדה בקהילת המשקיעים הדרום-קוריאנית ולדמות ידועה במדינה ובעולם: אסיפת בעלי המניות השנתית של סמסונג, 1998. אסיפת בעלי המניות השנתית שערכה סמסונג זכתה למעמד איקוני בתולדות המאבק בשחיתות ובריכוזיות בקוריאה הדרומית. במשך יותר מ-13 שעות התעמתו ג'אנג ועמיתיו עם הנהלת החברה, שאלו את הדירקטורים שאלות קשות, עימתו אותם עם ראיות לשחיתות ולניהול כושל ותקפו אותם ישירות. בדיעבד, אומר ג'אנג, להנהלת החברה לא היתה סיבה להגיע לא מוכנה לאירוע. הוא הרי דאג להכין אותה מראש.

"זאת לא היתה הפתעה גדולה. ניהלתי כמה פגישות מקדימות עם ההנהלה, כדי להגיע להסכמה על האופן שבו ננהל את אסיפת בעלי המניות. הכוונה המקורית שלי היתה לנסח רשימה של שאלות שנשאל במשך יומיים-שלושה, כי היו כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול. העברתי את רשימת השאלות שלי שבועיים לפני האסיפה, כדי שלהנהלה יהיה זמן להתכונן. הבטחתי שלא יהיו שאלות מפתיעות, אבל יידעתי אותם שכל שאלה מגובה על ידי ראיות, ושאעמת אותם עם הראיות האלה, כך שלא יגידו 'אנחנו לא יודעים במה מדובר, נענה מאוחר יותר'. האירוע נמשך 13 שעות וחצי - זה היה יותר מדי, למען האמת. הפגישה התחילה ב-9:00 והסתיימה ב-22:30, אבל אני והצוות שלי היינו שם מ-6:00 כדי לתפוס מקומות, ויצאנו משם בחצות. לא יכולנו להמשיך ליום השני והשלישי, היינו גמורים".

האירוע הוביל את ג'אנג וצוותו להגיש שורה של תביעות נגד סמסונג, בהן התביעה הגדולה ביותר נגד סמסונג אלקטרוניקס, שבה האשימו את החברה בהענקת תרומות פוליטיות לא חוקיות ובהעברה לא חוקית של כספים לסמסונג מוטורס. הבעיה הגדולה ביותר שלו היתה שכוחה של סמסונג עורר כל כך הרבה פחד, שהוא לא הצליח למצוא עורך דין.

"אנשים נוטים לסמוך על הרשויות הרגולטוריות, אבל במדינות רבות לרשויות האלה אין רצון או יכולת לטפל בבעיות כאלה. כשהמערכת המשפטית קשורה לממסד, היא לא עובדת. הבעיה הראשונה שעמה התמודדתי בתביעות נגד סמסונג והג'ייבולים האחרים היתה מי ייצג אותי בבית המשפט. אף אחד לא הסכים לייצג אותי. אף אחד. אף משרד עורכי דין. כל השופטים ועורכי הדין עבדו בג'ייבול, או רצו למצוא בהן עבודה. הייתי צריך להשתמש בעורך דין צעיר מאוד, טרי מאוד בתפקיד, והוא התמודד מול כמה מעורכי הדין הטובים ביותר במדינה, שייצגו את סמסונג. זה היה פער עצום, שאפיין את כל התהליך".

בראיונות מספר ג'אנג שעורך הדין שלו חשש עד מוות מהתמודדות עם הסניגור של סמסונג, שכונה "מלך ההידיינות", ואמר שהמאבק בלתי אפשרי. אבל עורך הדין הצעיר הזה הצליח לנצח ונכנס לספרי ההיסטוריה. "אמרתי לו: 'אתה עושה את זה למען המטרה, למען הצדק. הוא עושה את זה למען הכסף. לך יש מחויבות ולו יש תמריץ, וזה הבדל ענקי'", סיפר בראיון שהעניק ב-2008. "אחת התביעות נגעה לכך שסמסונג הנפיקה אג"ח להמרה עבור בני המשפחה של לי, בהנחה של 40%. התנגדתי לזה והם אמרו לי: 'תראה, זאת אג"ח שלא נושאת ריבית, לכן הבן עשה טובה לחברה', והתעלמו לחלוטין מהערך של האופציות. תבעתי ביטול של האג"ח האלה, ובמשפט הייתי צריך ללמד את השופטים מה זאת אופציה. אלה היו שנות ה-90, ושוק הנגזרים לא היה מפותח בקוריאה הדרומית. הם פשוט ניצלו את החברה לרעה".

המשבר הפיננסי באסיה, שפרץ ב-1997, הוביל לקריסתם של יותר מחצי מ-30 הקונגלומרטים הגדולים בקוריאה הדרומית, בהם Daewoo, ושינה את דעת הקהל לטובתו של ג'אנג, שנהפך מהמשוגע התורן לדמות מוערכת, לסמל של מאבק בשחיתות ובבעלי האינטרסים. האזרחים הדרום-קוריאנים, שחלק גדול מהם אף תרמו את תכשיטי הזהב הפרטיים שלהם בניסיון לסייע בפירעון חובותיהם של התאגידים לנושים זרים, נדהמו מגילויי השחיתות ומהיחסים המעוותים בין הון לשלטון שנחשפו בעקבות המשבר.

באותה תקופה פגש ג'אנג את שותפו לדרך, ג'ון לי, שניהל קרנות ניו יורק שהשקיעו בקוריאה הדרומית. לי, בעל מניות בסמסונג, העביר את סמכויותיו כבעל מניות לג'אנג, כדי להגדיל את כוח ההשפעה שלו באסיפות בעלי המניות.

לתביעה נגד סמסונג לקח שנים להצליח, שנים שלוו בעיכובים, בתבוסות משפטיות ובצעדות מחוץ לבתי השקעות, אך לבסוף נחל ג'אנג הצלחה. סמסונג צוותה לשלם לבעלי המניות פיצויים של יותר מ-70 מיליון דולר, שלאחר מכן הופחתו ל-18 מיליון דולר. החברה גם אולצה להגביר את השקיפות של מאזניה, לערוך רפורמות ולמנות דירקטורים עצמאיים. במקביל נחל ג'אנג הצלחה בתביעות שהגיש נגד חברות ג'ייבול אחרות, בהן LG ומפעילת הסלולר SK, שאותה הצליח לשכנע למנות ועדה עצמאית שתעבור על מאזניה.

בעקבות המאבק המשפטי של ג'אנג נרדפו חלק ממנהלי הקונגלומרטים הגדולים, בהם יו"ר יונדאי מוטורס צ'ונג מונג קו שהורשע במעילה ב-2006 והמנכ"לים לשעבר של דוסאן ושל SK. במקביל, חשיפת השחיתויות בסמסונג עוררה את תשומת לבן של רשויות החוק, שפתחו בחקירה מקיפה שהובילה לחשיפת שחיתויות ארוכות שנים, בהן תשלומי שוחד בסך מיליוני דולרים לבכירים מקומיים וזרים. הודות לג'אנג, נהפכה סמסונג למטרה חביבה על פוליטיקאים וארגונים חברתיים, וזכתה לתדמית שקרובה יותר לזו של ארגון פשע מאשר לגאוות התעשייה הדרום-קוריאנית.

לי נאלץ להתפטר ב-2008 לאחר שהואשם במעילה, בהעלמת מסים בסך מיליארדי דולרים ובהפרת אמונים, לאחר שסייע לבנו להשתלט על החברה באופן לא חוקי. סמסונג הואשמה כי החזיקה קרנות בסך מאות מיליוני דולרים שלא הופיעו במאזניה ושימשו להעברת תשלומי שוחד לפוליטיקאים ולפקידים בכירים, כולל בכירים ברשות המסים. בחלק מהכסף בקרנות, טענה התביעה, השתמשו לי ובני משפחתו כדי לרכוש יצירות אמנות מפורסמות. ב-2009 קיבל לי חנינה מנשיא המדינה לי מיונג-באק, בעצמו בכיר לשעבר ביונדאי, לאחר ששילם קנס. ב-2010 הוא חזר לנהל את החברה כיו"ר.

הריכוזיות רק החמירה

שורשיהן של הג'ייבול נעוצים בסוף המאה ה-19, בימיה האחרונים של שושלת ג'וסון. במרוצת השנים, בזמן שקוריאה הדרומית עשתה את המעבר מכלכלה חקלאית ענייה לכלכלה מתועשת, היו החברות המשפחתיות חלק מרכזי במודל העסקי שעליו נבנתה כלכלת המדינה. במידה מסוימת שאבו השלטונות השראה מהנס הכלכלי היפני, שהתאפשר גם הוא בזכות הצמיחה של ענקיות תעשייה שזכו לגיבוי ממשלתי.

היחסים בין הון לשלטון היו מעוותים כבר מתחילת הדרך. בשנות ה-60 וה-70 היו חלק מחברות הג'ייבול בבעלות ממשלתית מלאה או חלקית, בעוד הממשלה השתמשה בבנקים שהיו בבעלותה כדי להבטיח את הצלחתם של הקונגלומרטים שחפצה ביקרם. תחת המשטר הרודני של פארק צ'אנג הי קיבלו החברות מימון זול מהממשלה ונהנו מהגנה ממשלתית מפני מתחרות זרות. עד מהרה הן החלו להתרחב: סמסונג, שהחלה את דרכה בייצור סוכר וצמר, התרחבה לתחומי האלקטרוניקה, הכימיקלים וההנדסה, ומשם גם לעשרות תחומים אחרים כמו מסעדנות ומלונאות. יונדאי החלה בסלילת כבישים לפני שעברה לייצור מכוניות.

חלק מהחברות, כמו סמסונג ויונדאי, הצליחו לנצל את המטרייה הממשלתית כדי לפרוח וזכו לקרדיט כמובילות הנס הכלכלי הדרום-קוריאני, אבל חברות רבות אחרות רק צברו עוד ועוד חובות, עד שעומס החוב נהפך לכבד מדי - והן קרסו. המשבר הפיננסי באסיה הוביל לפגיעה קשה במעמדם של הקונגלומרטים במדינה, שבמשך שנים לאחר מכן התמודדו עם רגולציה מוגברת, חקירות וביקורת ציבורית חריפה. אולם המשבר הפיננסי ב-2008 - שממנו יצאו כל החברות הגדולות במדינה כמעט ללא פגע - הוביל לשיקום במעמדן.

"כל החברות הקטנות והבינוניות נפלו לקטגוריה של קבלניות או קבלניות משנה, בגלל הריכוזיות, וזה יצר פער חברתי והבדל עצום בינן לבין הג'ייבול. לפני כ-20 שנה אמר יזם מקומי 'אפילו ביל גייטס לא יוכל להצליח כאן', ציטוט שנהפך למפורסם במדינה. אנחנו מאבדים את החדשנות שלנו. כל החברות הקטנות והבינוניות נופלות תחת שליטתן של החברות הגדולות. הדור הצעיר לא רוצה ליזום, כי אין חברה שעומדת בפני עצמה. הכל שייך לג'ייבול.

"המשבר של 1997 היה ברכה בתחפושת, כי הוא נתן לנו הזדמנות לרפורמה. אבל הבעיה היתה שלא היו לנו אלטרנטיבות. לפחות 14 מתוך 30 חברות ג'ייבול קרסו, אבל הוואקום התמלא על ידי הקונגלומרטים ולא על ידי חברות חדשות, ולכן הם רק נהפכו לדומיננטיים יותר. המשבר אמנם הוביל לרפורמות ברגולציות ובאכיפה, אבל במונחי ריכוזיות המצב נהפך לגרוע יותר. זה משפיע על כל אזרח ואזרח: כשמוניתי לדיקאן הפקולטה לעסקים, רבים מהבוגרים הביעו חשש שלבוגרים של בתי ספר אחרים יהיה כעת סיכוי טוב יותר להשיג עבודה בחברות הגדולות.

"בטווח הארוך ריכוזיות פוגעת ביזמים חדשים, שלא יכולים ליצור. לארה"ב, למשל, יש היסטוריה ארוכה של שוק חופשי, בעוד מדינות כמו קוריאה הדרומית וישראל חוו צמיחה אדירה בזמן קצר מאוד. התוצאה היא שאצלנו, 80 מתוך 100 האנשים העשירים ביותר הם בנים ובנות של, שירשו את הונם. זה משחית. זאת לא רק עוצמה כלכלית, זאת עוצמה פוליטית. אם ניתן לך כוח רב כי אתה מצליח, אתה תשתנה. אחד מיושבי הראש של אחת החברות הגדולות במדינה אמר פעם 'הנשיאים והפוליטיקאים מתחלפים כל חמש שנים, אני נשאר כאן לנצח'".

עם זאת, הוא מציין, "בשנים האחרונות לא ראיתי שערוריות או הונאות גדולות בסמסונג אלקטרוניקס. החברה מתפתחת. מה שהיה מקובל לפני 20 שנה כבר לא מתקבל על הדעת". העובדה הזאת גורמת לו גם להתייחס בסלחנות מה לעונשים שקיבלו לי וצ'ונג מונג קו, שלא נאסרו בשל פשעיהם והורשו לחזור לחייהם לאחר ששילמו קנס. במקרה של צ'ונג, תרומה בסך מיליארד דולר לצדקה היא ששיכנעה את הרשויות להניחו לנפשו. במקרה של לי, שלושה ימים לאחר חזרתו לסמסונג הודיעה החברה על תרומה של מיליארד דולר "לחברה הקוריאנית".

"הם תרמו למדינה ולחברה, ולכן סלחו להם, אני מסכים עם זה באופן חלקי, אבל לא יכול להסכים באופן עקרוני. כל היו"רים והמשפחות בחברות הקוריאניות צריכים ללכת. ב-SK, למשל, היו"ר ואחיו גנבו סכומים עצומים מהחברה והשקיעו בשוק החוזים העתידיים. הוא צריך להיות בכלא, לא לחזור לנהל. אבל במערכת אין רצון או יכולת לעשות זאת.

"מה שקרה קרה, ואני פחות שם לב מי שולט בחברה. אם תבטיחו לי שתעשו שינויים שימנעו מדברים כאלה לקרות בעתיד, אם תקבלו את ההמלצה שלי על מינוי דירקטור חיצוני שאני מאמין שהוא עצמאי לחלוטין, נעזוב את כל העניינים האחרים. הרי אנחנו עושים את זה למען העתיד. זה אינו תפקידי לגרום לכם לעמוד לדין על מה שקרה בעבר. לכך נועד החוק".

עם זאת, הוא אומר, "סליחה היא דבר טוב לפעמים, אבל אנחנו צריכים לנקוט יד קשה נגד פשעים כלכליים שמשפיעים על החברה כולה. כשאתה גונב מחברה ולא נענש, זה עשוי ליהפך למדבק. בארה"ב נהוגים צעדי ענישה שבית המשפט אוכף, אבל בקוריאה הדרומית אין. מי שביצע את ההונאה צריך לשלם את ההפסד שנגרם בעקבותיה. זה יגזול מהם זמן רב וכסף רב, אבל עשוי להיטיב עמם במקרים רבים בטווח הארוך. עונש כבד לא עוצר את הפשע בהכרח, אבל בהחלט יש לו השפעה על אלה שיש להם הרבה להפסיד.

"תחום נוסף שבו צריך לנהל את המאבק הוא בתקשורת. החברות האלה לא רוצות שהמוניטין שלהן ייפגע, והן מעדיפות להפסיד כסף. הבעיה היא שכל המדינה נשלטת על ידי ג'ייבולים. למזלנו, יש כעת גם תקשורת עצמאית".

מהפכן מלידה

ג'אנג ינק מהפכה מילדות. הוא נולד בעיר קוונאגג'ו, שהתפרסמה בשל המספר הרב של התקוממויות עובדים שהתרחשו בה, למשפחה מכובדת במיוחד - "לכולם יש דוקטורטים", סיפר בראיון ב-2007 - ששילבה בין משרות בכירות במגזר הציבור לבין פעילות מחאה. סבו נלחם במלחמת העצמאות הקוריאנית, ואחד מקרובי משפחתו נהרג באחת מהפגנות המחאה הגדולות שהתקיימו בעיר הולדתו נגד הדיקטטורה הצבאית בשנות ה-70 וה-80.

ואולם מאז 2006 נמצא ג'אנג בעמדה שאליה לא הורגל: טייקון. ג'אנג משמש כיום כיועץ בכיר לקרן KCGF (Korea Corporate Governance Fund), שהקים יחד עם שותפו ג'ון לי עם הון התחלתי של 35 מיליון דולר. מאז צמחה הקרן - שמשקיעה בחברות קטנות ובינוניות ומסייעת להן, ולעתים גם כופה עליהן לשפר את התנהלותן - ל-400 מיליון דולר. "כפעיל אזרחי לא הייתי חלק מהשוק", הוא מסביר. "אני לא עושה כסף מהקרן, וכל הרווחים שלי נתרמים למטרות ציבוריות במדינות חלשות יותר כמו הפיליפינים או בנגלדש. האמונה שלי היא ששיפור בממשל התאגידי משפר את התשואות".

לדבריו, הרעיון שמאחורי הקרן הוא זה שהוביל את המחאה שלו מלכתחילה: האמונה שהמניות בקוריאה הדרומית הוערכו בחסר ולמעשה נסחרו במחיר הנמוך משוויין האמיתי, בשל הסטיגמה הבעייתית של החברות במדינה.

"רכשנו 5% מחברה בינונית ששולטת בחלק גדול מהכבלים ומהתקשורת במדינה. המנכ"ל והיו"ר גנבו סכומים אדירים מהחברה, והשתמשו בהם למטרות אישיות, והכל מפני שהמשפחה ששולטת בחברה מחזיקה ב-5%-6% מהמניות, אבל השליטה שלה אבסולוטית. בסופו של דבר הכניסו את המנכ"ל הזה לכלא, אחרי שהובלנו להגשת תביעה פלילית ותביעה אזרחית, ובמשך חמישה ימים לאחר כליאתו הגיע מחיר המניה לתקרה. כשמנכ"ל מואשם או נכלא החברה צריכה להיות בסיכון, מחיר המניה צריך לרדת, אבל קרה ההפך. זאת דוגמה קיצונית, אבל יש הרבה חברות כאלה, שלא מוערכות דיין על ידי השוק - לא בגלל הסיכון הפיננסי או התפעולי, אלא בגלל הסיכון הניהולי שנבע מההתנהלות של בעלי השליטה והמשפחות.

"מאז שהתחלנו במאבק עלה מחיר המניה של סמסונג אלקטרוניקס פי 25, אולי אפילו פי 30. אבל המשמעות אינה שהרווחים גדלו פי 30. חלק מבכירי החברה באותו הזמן אמרו לי באחרונה 'אם היינו יודעים אז, אם היינו מבינים למה אתה עושה את מה שאתה עושה ומה יהיו ההשלכות של זה, היינו עושים זאת אחרת'. כשניסיתי לגייס את בעלי המניות של סמסונג אמרתי להם: 'תנו לי את זכויות ההצבעה שלכם, חכו שלוש שנים ואז תהיה לכם תשואה אדירה'. בפועל, התחזיות שלי היו שמרניות והתשואה שלהם היתה גבוהה בהרבה מהצפוי".

כיום ג'אנג הוא מותג בפני עצמו בקוריאה הדרומית. השקעה של הקרן שלו בחברה מסוימת עשויה להוביל לזינוק חד במניותיה, רק בגלל מעורבותו. ג'אנג לא אוהב את זה. "זה מאוד ספקולטיבי. אין לי קסם שיכול לשנות את החברה בן לילה, זה לוקח זמן. אני אומר למשקיעים, תנו לי שלוש-חמש שנים, ואני אשמח לקבל את הכסף שלכם. אין דרך לעשות כסף מהיר ביום אחד. צריך להתמיד ולהתעקש במשך שנים. למרבה הצער, לא הצלחתי לקבל תמיכה ממשקיעים מוסדיים מקומיים ורוב המימון מגיע ממקורות חיצוניים, מה שהוביל להאשמות שאני מנסה להרוויח מהמוניטין שלי".

אף שהוא הגיע לישראל כדי לחלוק מניסיונו, ג'אנג נרתע מלדבר יותר מדי על בעיית הריכוזיות בישראל. אבל עצה אחת הוא מוכן להעניק לפעילים כמוהו, שנאבקים לפירוק ריכוזי הכוח והעושר: "סבלנות והתמדה הן הדבר החשוב ביותר. הטעות של סמסונג היתה שהם חשבו שאני סתם בחור שעושה רעש, ושיימאס לי ואלך בסוף. הם לא חשבו שבאמת אהיה שם גם אחרי עשר שנים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#