כל העולם במה: כיצד החשיפה הבינלאומית מסייעת ליוצרים הישראלים - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כל העולם במה: כיצד החשיפה הבינלאומית מסייעת ליוצרים הישראלים

אירועי חשיפה בינלאומית הם בחירה אסטרטגית שעשויה לפצות את היוצרים על הקושי להתפרנס בתוך תחומי המדינה

2תגובות

חמישי בערב. כמה מאות אנשים מתקבצים באוהל גדול בכניסה לאחד האולמות של מרכז סוזן דלל. מנהלים אמנותיים ומנהלי פסטיבלים שנחתו לפני כמה שעות בישראל נפגשים, מתעדכנים זה אצל זה מה התחדש מאז שנפגשו לאחרונה בנסיבות דומות. זו קבלת הפנים של החשיפה הבינלאומית ה-17 למחול, והריכוז מורגש באוויר: לפניהם סוף שבוע עמוס בהופעות ובשיחות, שבמהלכו יראו עשרות עבודות של יוצרי מחול ישראלים - בתקווה שיחליטו לעשות אתם ביזנס ויזמינו אותם להציג אצלם.

אמנים ישראלים צעירים מביטים בהם ביראה, מהססים אם ליצור קשר. הבגדים היפים ונעלי העור עומדים בניגוד משעשע לכיבוד הישראלי למהדרין - קערות עצומות של במבה ואפרופו וכוסיות פלסטיק קטנות עם יין אדום לא יקר. למרות האווירה התרבותית והבינלאומית, גם כאן אי אפשר שלא להיתקל בחיילים - כתבי גל"צ המסקרים את האירוע. מלכת המסיבה הערב היא ישראל, ליתר דיוק התרבות הישראלית, שמנסה למכור את עצמה לקובעי הטעם בחו"ל ולייצא את מרכולתה הטרייה.

דידייה דשאן, מנכ"ל תיאטרון קאיו הפאריסאי, הוא אורח של החשיפה הבינלאומית זו הפעם השנייה. איך הוא מוצא את החוויה? "זה נפלא. יש פה כל כך הרבה אנרגיה ויצירתיות. ישראל מעוררת השראה, והאמנים מעורבים ונלהבים. אשאר פה עד שני, ואני מצפה לראות הרבה עבודות ולהציג אותן לעמיתיי בבית".

המופע הראשון בערב זה הוא של התזמורת האנדלוסית מאשדוד, מלווה בלהקת הרקדניות של אורלי פורטל, העטויות בצעיפים מזרחיים מתנופפים. המבקרים מתבוננים בעיון. אחד מנענע את כתפיו לקצב המוסיקה, אחרים שולפים את מצלמות הטלפונים הניידים. אחרי כמה דקות אפשר לראות עיניים רבות ננעצות בתקרה או מרפרפות על פני החדר. אבל זה המופע הפותח, שאמור להציג את הדימוי הקלאסי של ישראל, להראות לאורחים משהו שאין להם בבית. המופעים הבאים כבר יהיו עכשוויים הרבה יותר.

המנצח של האנדלוסית מודה לקהל בסיום ההופעה ומספר על התזמורת שלו. "אנחנו מציגים בערך 120 הופעות בשנה", הוא אומר להם בהתרגשות, "אבל אם תחליטו להזמין אותנו אליכם נמצא את הזמן גם לזה". הם מחייכים בחיבה. ההופעה הבאה היא של להקה שרובם מכירים: הבכורה של "בומביקס מורי", היצירה החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק.

שכפול מודל החשיפה

כבר עם הכרזת המדינה מונה משרד החוץ לאחראי על יצוא התרבות הישראלית, ובמשרד התלבטו במשך שנים איך לייצא אותה לעולם. אגף קשרי התרבות והמדע (קשתו"ם), שמתגאה כיום בהיותו היצואן המוביל של תרבות ישראלית, גיבש בשנים האחרונות אסטרטגיה שיווקית מקורית ויעילה למדי. במקום להוציא את התרבות לחו"ל, ישראל מזמינה את הקניינים והמנהלים מהעולם לכמה ימים מרוכזים בארץ הקודש, שבהם מציגים להם את היצירות המקומיות ומכירים להם אנשי מפתח. זו מעין חופשת "הכל כלול", שמציגה את התרבות בהקשר המקורי שלה - ובסופו של דבר גם חוסכת עלויות רבות, ואפילו מזרימה כספים חזרה למשק המקומי, בעיקר למגזר התיירות.

והעיקר: הפעולה השיווקית כאן ממוקדת, ופונה ישירות למנהלים ולאוצרים של המוסדות החשובים ביותר. מודל האקספו הזה מוכר בעולם, ישראל לא המציאה אותו, אבל היא פיתחה ושיכללה את השימוש בו, וכיום חלק גדול מהיצוא התרבותי של ישראל, בענפים שבהם מתקיימת חשיפה כזו, נזקף לזכות הפלטפורמה.

אבי המודל בישראל הוא יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, שייסד את החשיפה בתחום המחול לפני 17 שנה. ההצלחה של האסטרטגיה הזו הביאה להשאלתה לענפים אחרים, ובשבועות שחלפו מאז סוכות ועד לפני שבועיים, הגיעו לישראל כ-350 מנהלי תרבות מרחבי העולם לסדרה של אירועי חשיפה בענפים שונים.

"הרעיון עלה מפלטפורמה של תחרות בפאריס", מספר ורדי. "אמרתי למנהלת, 'אולי נעלה את כל העבודות שלנו על הבמה ואת תראי מה מוצא חן בעינייך'. היא אמרה 'אוקי, תעשה מופע'. התקשרתי למכרים שלי מחו"ל והזמנתי אותם לבוא לראות מחול ישראלי במשך שלושה ימים. בנובמבר 1995 היתה החשיפה הראשונה. רבין נרצח יומיים קודם, וזה נתן לאירוע גוון מאוד בינלאומי ואנושי.

אלכסנדר שרבקוב

"התחלנו עם 35 אורחים והשנה הגיעו 140. כבר אז קיבלתי תמיכה ממשלתית להלנת האורחים בבית מלון, וכיום משרד החוץ לוקח על עצמו את האירוח המלא. התמיכה נהפכה למשמעותית".

אתה חושב שהחשיפה הבינלאומית יכולה לעשות לענפים אחרים מה שהיא עשתה למחול הישראלי?

"אני רוצה לקוות שמה שקרה לנו יקרה בעוד ענפים, כי זה עזר לנו מאוד והביא את המחול שלנו לקצות העולם, מקוריאה הדרומית עד לפרו. אתה אף פעם לא יודע איך משהו יתפתח. הרעיון להביא את העולם אלינו הוא נכון. קירבנו את האורחים לעשייה כאן, הדגשנו את הקשר האישי. אנחנו מקפידים גם להראות אמנים שעדיין לא נחשפו. נהפכנו למקום מפגש בינלאומי ולמובילים בתחום".

שכפול מודל החשיפה בענפים נוספים הביא לשטף של אירועים בחודשיים האחרונים. החשיפה הראשונה בסבב הנוכחי, שהתמקדה באמנות ויזואלית, התקיימה בתחילת נובמבר, בצמוד לפתיחת האגף החדש במוזיאון תל אביב ולביאנלה לאמנות בהרצליה. האוצרים שהגיעו מחו"ל ביקרו במוזיאונים שונים, בהם מוזיאון פתח תקוה ומוזיאון ישראל, וגם בגלריות בולטות כמו רוזנפלד וזומר ובסטודיות של אמנים. בסוכות הגיעו לפסטיבל חיפה אנשי קולנוע, "בעיקר מפיקים מגרמניה ומפיקים ובמאים מבריטניה", אומר רפי גמזו, סמנכ"ל משרד החוץ וראש קשתו"ם. "בפסטיבל בחיפה השקנו גם את הסכם הקופרודוקציה הקולנועית שנחתם באחרונה בין ישראל לבריטניה. לפני שבועיים ערכנו אירוע גדול בלונדון לכבוד השקת ההסכם, בהשתתפות שר התרבות הבריטי".

הבאה בתור היתה החשיפה הבינלאומית לתיאטרון, ואז התקיים פסטיבל ישרא-דרמה. אחריו נפתחה חשיפה למוסיקה ישראלית, בדגש על מוסיקת עולם וג'אז. ולבסוף גולת הכותרת: החשיפה למחול, ענף ישראלי בולט עם עשרות להקות פעילות, שכינסה כמעט 140 מנהלי פסטיבלים ומנהלים אמנותיים מיותר מ-40 מדינות - בהן סין, אורוגוואי והרפובליקה הדומיניקנית - לארבעה ימים של הופעות.

"החשיפה למחול היתה הראשונה. את החשיפות האחרות יזמנו בשלבים מאוחרים יותר, כשהבנו שהפלטפורמה הזאת היא כלי מדויק ונכון", אומר גמזו. "זו השיטה הכי ונכונה לשיווק של תרבות. אנחנו מביאים הנה את הקניינים ואת עיתונאי התרבות מחו"ל ומציגים להם את הדברים. מדינות רבות מזמינות אנשי מקצוע לשואו-קייס, אבל הרצף הזה, שמאפשר לאנשים להישאר לאורך זמן בכמה חשיפות, הוא בהחלט מודל שפיתחנו ושיפרנו כאן. הבאנו את זה למקום מאוד מפותח".

זו שיטת שיווק נקודתית מאוד: לכוון הישר לקודקודים.

"כשמצליחים להביא את המנהלים יש לכך תמיד תוצאות. אין טוב יותר מלאפשר לאנשי המקצוע להגיע מחו"ל ולראות מה מתאים להם".

17 ספרים ביום

ישראל היא מרכז תרבותי שוקק ויצרנית נמרצת של תכנים במגוון ענפים. מדי יום מתפרסמים כאן כמעט 20 ספרים חדשים - כך לפי נתוני הספרייה הלאומית, שרשמה ב-2010 לא פחות מ-6,285 כותרי ספרות חדשים. בשנה זו יצאו לאור בישראל גם 16,500 גיליונות של כתבי עת ועיתונים, כ-45 לכל יום בשנה.

משרדי התרבות והחוץ מעניקים תמיכות כספיות לתרגום ספרות ישראלית והוצאתה לאור בחו"ל. כמה סופרים ישראלים הצליחו להתברג בשוק העולמי: כך למשל "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז תורגם לכ-30 שפות, והרומן "חיי אהבה" של צרויה שלו נבחר על ידי העיתון הגרמני "דר שפיגל" לאחד הרומנים הגדולים שנכתבו בעשורים האחרונים.

בישראל מתקיימים מדי שנה לפחות שבעה פסטיבלי קולנוע בינלאומיים, ולפני נתוני קרן הקולנוע הישראלי, מופקים 14-18 סרטים באורך מלא. הקולנוע הישראלי זוכה לעניין מיוחד בחו"ל, בין היתר בעזרתם של שמונה גופים שמסייעים ליצירה וליצוא שלו בסכום כולל שמוערך ב-70 מיליון שקל בשנה. סרטים מקומיים מופצים בעולם וזוכים בפרסים מרכזיים - בהם "ואלס עם באשיר", שזכה בפרס הסזאר ובפרס הסרט הטוב בגלובוס הזהב, ו"בופור" שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

"בעקבות החשיפות כבר יש לנו הזמנות של מופעי מוסיקה, תיאטרון, מחזאות ומחול", אומר גמזו. "יש תוצאות מכל אחת מהחשיפות, ומובן שנדע יותר בהמשך: חלק גדול מהפסטיבלים כבר סגורים, כך שיהיו הזמנות ל-2013. אלה תהליכים שלוקחים זמן. אבל כבר עכשיו אירוע ג'אז חשוב מאוד בגרמניה, שהמנהל שלו ביקר כאן, נתן לי להבין שהוא רוצה שב-2013 ישראל תהיה המדינה האורחת המרכזית אצלו. בתחום המחול היו מנהלים מקוריאה הדרומית, מאיטליה ומרומניה, שרוצים שכבר בשנה הבאה יהיה בפסטיבל שהם מנהלים פוקוס על מחול ישראלי ויוזמנו הרכבים אחדים. באיטליה, לדעתי, 2012 תהיה ממש שנה של מחול ישראלי - בנפולי, ברומא ובטורינו כבר הזמינו הופעות. גם באורוגוואי הזמינו ל-2013. מנהלת הפסטיבל במונטווידאו אמרה לי שהיא רוצה לשים פוקוס על מחול ותיאטרון ישראליים.

"ביפן יש עניין גדול בשתי להקות מחול שלנו, בהן הלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. להקת ורטיגו יוצאת בקרוב למסע גדול בארה"ב וקיבלה הזמנות נוספות בעקבות החשיפה האחרונה. יש אחרים, שאני לא נוקב בשמותיהם רק כי יש לנו מידע חלקי לגבי התוצאות. אין כמעט גוף אמנותי שלא נהנה מהשותפות שלנו בפרויקטים בחו"ל".

תקציב החשיפה למחול הסתכם השנה ב-200 אלף שקל, ש-80 אלף שקל מתוכם הגיעו ממשרד החוץ שכיסה את עלות הלנת האורחים. גם מינהל התרבות תמך באירוע, דרך התקציב הקבוע שהוא מעניק לסוזן דלל. "חשוב לציין שזו אכן השקעה, וההיבט הכספי הוא לאו דווקא המרכזי פה", מבהיר גמזו. "הכספים נשארים בכל מקרה בישראל לטובת עסקים מקומיים, וההזמנות מחו"ל מכניסות כסף למדינה והכנסה לאמנים וללהקות. צריך גם לזכור שהיציאה לחו"ל היא חמצן הכרחי ליצירה הישראלית.

"הצלחת החשיפה היא לא רק שמחה ונחת, אלא גם תחילתה של מועקה - איך מוצאים את התקציבים כדי לממן את הנוכחות התרבותית הזו בחו"ל. הרי מי שהיו פה מצפים שנעזור במימון של הבאת ההופעה או התערוכה לחו"ל. בדרך כלל אנחנו מממנים הוצאות שקשורות בטיסה של הלהקות. אנחנו תמיד מקווים שבעתיד יגדלו התקציבים, מה שיביא להגברת הנראות של תרבות עברית בעולם".

התקציבים הם גם הסיבה העיקרית לכך שלנו אין רשת עולמית של מכוני תרבות, שהעבודה הבלעדית שלהם היא הפצת התרבות הלאומית בחו"ל - כמו שיש לגרמניה, צרפת, בריטניה ומדינות אחרות. השיטה השיווקית שפיתחתם מצליחה לחפות על כך?

"מן הסתם אין לנו תקציבים למכוני תרבות, שלא לדבר על העלויות הביטחוניות. אבל גם ברוב מכוני התרבות בעולם הגיעו להכרה שאירוע התרבות המוצלח הוא לא זה שמתרחש במכונים שלהם, אלא זה שמגיע לאכסניות אחרות. צורת העבודה שלנו, שנובעת גם מהמחסור במשאבים, הביאה את התוצאה הטובה יותר מבחינה מקצועית. הדבר הנכון אינו להסתגר בדל"ת אמותיך ולהפוך את המכון למעין גטו עם רשימת מוזמנים קבועה.

"אנחנו רוצים שברחבי העולם יכירו ברמה ובאיכויות של היצירתיות הישראלית, ולשם כך אנחנו יוצרים ברית עם המוסדות המקצועיים, ודרכם מגיעים לקהלים רחבים יותר. לא פעם אלה קהלים שהמפגש התרבותי הוא הנגישות היחידה שיש להם לישראל, ולפעמים זה גורם להם לשנות את תפישותיהם. מי שמגיע לפה מקבל מגוון רחב של תכנים - כולל דיונים על סוגיות חברתיות ופוליטיות".

ומי בוחר מה יוצג לאורחים?

אלכסנדר שרבקוב

"הפקידים הם רק מתווכים, זה לא סובייטי. בכל תחום ממנים ועדה מקצועית שהרכבה מתעדכן מדי שנה-שנתיים, והיא בוחרת מי ישתתף. אנחנו פועלים בשיתוף עם ארגונים בתחום: סוזן דלל במחול, המכון למחזאות ישראלית בישרא-דרמה. התוכן שמוצג באירועים מגוון מאוד, ממוסדות מרכזיים וגדולים עד לתיאטראות פרינג' ולכוריאוגרפים עצמאיים עם עבודות בפיתוח".

כדי להציג בחשיפה נדרשים היוצרים להגיש בקשה לוועדה, ונציגיה מבקרים במופעים שלהם ומחליטים מי יתקבל. כשאני שואלת יוצר עצמאי אם התפרסם קול קורא רשמי לקראת תהליך הבחירה, הוא מגחך. "לא ראיתי שהתפרסם משהו מסודר, אם לזה את מתכוונת". לגבי הבחירה הוא אומר: "זה פוליטי במידה רבה, שאלה של מי קרוב למי ומי חייב למי". בלהקה אחרת שהתקבלה דווקא הגישו בקשה מסודרת ואין להם תלונות על ההליך. אמן אחר מתלונן כי הטעם של הוועדה שמרני מדי, אך לדבריו "זה טבעי. האנשים שיושבים בראש הוועדות לא בוחרים דווקא את הדברים הכי מעניינים וחדשניים שקורים, אלא את מה שמתאים לפילוסופיה שלהם ולמפעל החיים שלהם. הטעם שלהם מצומצם יותר ממה שיש לסצינה להציע".

בצד הממסדי טוענים מנגד, שבראשות הוועדה עומדים אנשי מקצוע מובילים בענף, והרכבה והעומדים בראשה מתחלפים בקביעות. הם מציינים שהתוכנית תמיד כוללת גם יוצרים צעירים ולא ממוסדים. בנוסף, הם אומרים, התוצאות מדברות בעד עצמן - החשיפות מצליחות להשיג את המטרה שלשמה הוקמו, מכירת המופעים לחו"ל, ונהפכו לאירוע חשוב בעל שם עולמי, שאף מנהל פסטיבל רציני אינו מרשה לעצמו לפספס.

"קיבלנו כמה הזמנות בעקבות החשיפה השנה", אומרת אדוה מיינץ, המנהלת האדמיניסטרטיבית של הלהקה של פינטו ופולק. "טוב שהפסטיבל הזה קיים. הוא משמש פלטפורמה טובה מאוד לאמנים פחות ידועים ומוכרים וכמובן שגם לנו. בעקבות החשיפה האחרונה סגרנו שנופיע ב-2012 בנורווגיה, בקולומביה, בספרד, ביפן ובמלטה. יש גם התעניינות ומשא ומתן עם קוריאה הדרומית, סין ומקומות נוספים.

"מבחינה כלכלית, ההופעות בחו"ל הן למעשה אלה שמאפשרות לנו את הפעילות בישראל. ההכנסה מהן הרבה הרבה יותר גבוהה מההכנסה מהופעות בישראל, ואנחנו מופיעים בדרך כלל מול אולמות מלאים - לעתים מול אלפי אנשים בערב אחד. בישראל אנחנו נקלעים לעתים קרובות למצב שבו כדי להופיע במקומות מרוחקים מתל אביב, אנחנו צריכים לממן את זה מכיסנו. לפעמים קרנות תומכות בנו בהופעות האלה ואז אנחנו מצליחים להופיע ללא הפסד, אבל כשאין תמיכה כזאת, כדי לאפשר את ההופעות בפריפריה - שחשובות לנו מאוד מכל הבחינות - אנחנו נאלצים להוציא כסף מכיסנו. בכל העולם מקצצים בתקציבים, והסיוע שאנחנו מקבלים ממשרד החוץ, שעוזר במימון עלויות הטיסה והמטען, מקל מאוד".

Gangi N all that jazz

גם להקת המחול "מריה קונג" הרוויחה מהשתתפותה בשלוש החשיפות האחרונות. "בזכות ההופעות האלה קבענו השנה הופעות ביפן ובפולין", מספרת מנכ"לית הלהקה, זהר אשל-עכו. "ביפן לא הצלחנו להופיע בסוף: ביום שיצאנו לשם התרחש הצונאמי. נחתנו בהונג קונג ונאלצנו לחזור.

"החשיפה מאפשרת להציג עבודות באורך מלא בפני הרבה אנשים בעלי שם בבת אחת. הם רואים את העבודה במיטבה, כשאתה מופיע במקום שבו אתה רגיל להופיע, ואז יש לך סיכוי גדול יותר להגיע למופע בחו"ל. משרד החוץ תמך בנו גם במימון הנסיעות לחו"ל, וזה חשוב מאוד כי לאמנים בישראל אין יכולת כלכלית לצאת לחו"ל - זה עולה הרבה כסף. אם רוצים לייצא את האמנות שלנו במיטבה אנחנו חייבים לשמר ולהגדיל את התמיכה הזאת. הרעיון הוא שנהיה שגרירים טובים של ישראל, ונראה שיש בישראל הרבה תרבות ודברים טובים".

ומה היו התגובות?

"בישראל אין קהל מחול גדול ומבוסס ואנשים חשדניים לגבי להקות חדשות, ואילו ביפן ובפולין הכרטיסים אזלו מראש. הופעה בחו"ל פותחת את האופקים מכל הבחינות. האנרגיות של הקהל אחרות, וזה נותן תחושה טובה שמעריכים את האמנות שלך גם בחו"ל, שאתה יכול לדבר לאנשים מכל העולם ולא רק למי שחי לצדך בישראל. משרד החוץ עושה דבר חשוב מאוד, והייתי רוצה שבכל מקום שבו יש הופעה של תרבות ישראלית, הקונסולים והשגרירים ימנפו את זה אפילו יותר".

"זה מזרים חמצן"

ג'ניפר קפררו היא מחזאית, במאית ומנהלת אמנותית של שני תיאטראות - בקנדה וברואנדה - שמתעניינת מאוד במה שקורה בישראל. היא יהודייה, ואפילו לומדת יידיש. אבל היצע התיאטרון הישראלי בטורונטו אף פעם לא היה מרשים מדי, ולכן לא היתה לה דרך לדעת מה בדיוק קורה בתחום בישראל ולגבש דעה מושכלת על ההצגות הישראליות העכשוויות. עד שהגיעה ההזמנה לישרא-דרמה 2010.

פסטיבל ישרא-דרמה, שמתקיים בכל דצמבר מאז 2005, חושף מחזאות ישראלית מקורית בפני אנשי תיאטרון מהעולם. המארגן הוא המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, בשיתוף עם עיריית תל אביב, משרד החוץ ומינהל התרבות. במשך שבוע מוצגת לאורחים מחו"ל - אנשי תיאטרון בעמדות מפתח - תוכנית של תיאטרון ישראלי ומחזאות ישראלית עכשווית, בתקווה שהמנהלים יזמינו הצגות ישראליות להופיע אצלם, וגם כדי לחזק את הקשרים על הדרך.

גל קנטי, מנהלת המכון, מספרת שהשנה הגיעו לאירוע אורחים מ-15 מדינות. הם צפו, בין היתר, ב"סוף טוב" של ענת גוב, ב"חוטאים" של יהושע סובול וב"בטווח יריקה" של טאהר נג'יב.

"ישרא-דרמה מניב כל מיני שיתופי פעולה, החל ברכישת המחזות והעלאתם בתיאטראות שונים בעולם, עבור בתרגום וכלה בהזמנת במאים ישראלים לביים בחו"ל", היא אומרת. "עדיין אי אפשר לדעת מה תוצאותיה של החשיפה השנה, אבל אני יכולה לספר לך שמחזותיו של חנוך לוין מועלים בשנים האחרונות באופן קבוע בצרפת ובפולין. בפולין היו בעונה האחרונה שלוש הפקות שונות של 'מלאכת החיים'. 'משחקים בחצר האחורית' של עדנה מזי"א עלה השנה בסידני ו'מקווה' של הדר גלרון מוצג כבר כמה שנים בפראג, בברטיסלבה ובבודפשט, וזו רק רשימה חלקית".

מחזאי ישראלי שמציג בחו"ל מקבל בדרך כלל 6%-7% מההכנסות ממכירת הכרטיסים, מהם 200-2,000 יורו המשולמים כמקדמה. אך לדברי קנטי, מאחר שמשך החיים של הצגות בישראל ארוך משמעותית מזה של הצגות בחו"ל, התמלוגים מהקופה בישראל בדרך כלל אינם נמוכים מאלה שמגיעים מחו"ל.

ומה חשבה האורחת? "צפינו בהרבה הצגות ישראליות, גם של התיאטראות הגדולים וגם אלטרנטיביות", מספרת קפררו. "ראיתי הרבה הצגות טובות. הקשר העיקרי שיצרתי היה עם עתי ציטרון מאוניברסיטת חיפה: אני כותבת אתו מחזה, וכנראה שאחזור לביים אותו. יצאו מהשבוע הזה הרבה שיתופי פעולה".

התקציב של ישרא-דרמה הוא 300 אלף שקל, לא כולל הלנת האורחים. הוא מתחלק שווה בשווה בין מינהל התרבות לבין עיריית תל אביב, ומשרד החוץ מוסיף על כך את עלות בתי המלון. המרכיב העיקרי בתקציב, אומרת קנטי, הוא תרגום המחזות הישראליים לשפה זרה, הכנת הכתוביות והפעלתן. מדי שנה מתמקד הפסטיבל בשפה אחרת בהתאם למדינות שהאורחים מוזמנים מהן, ואחרי שנים שבהן התמקדו בין היתר בגרמנית וברוסית, השנה היתה זו השפה האנגלית.

בצמוד לישרא-דרמה מתקיימת זה כעשור החשיפה לתיאטרון ישראלי. "היוזמה לאירוע היתה של משרד התרבות עם המחלקה לתיאטרון ולפרינג'", אומרת מנכ"לית המשרד, אורלי פרומן. "אנחנו יוצרים כך מערכת יחסי ציבור אדירה. החשיפה נותנת לרפרטואר הישראלי אפשרות לבוא לידי ביטוי. העושר התרבותי שלנו נחשף מול אנשי המקצוע מרחבי העולם. אנחנו תומכים כרגע גם בהקמת אתר למחזאות ישראלית באנגלית שיפנה לאנשים מחו"ל". תקציב החשיפה לתיאטרון מתקבל כולו ממינהל התרבות, ומגיע ל-120 אלף שקל. לכך נוספות עלויות האירוח שמכסה משרד החוץ.

ומהם ההישגים?

"יש ביקוש גדול בעולם. 'וושינגטון פוסט' הגדיר באחרונה את 'השיבה לחיפה' של הקאמרי, שכתב בעז גאון, כאחת מעשר ההצגות הטובות ביותר שעלו על הבמות בארה"ב ב-2011. אבל מעבר לכך, הדיאלוג עם חו"ל מזרים חמצן ליצירה הישראלית. היוצרים שנוסעים לחו"ל חוזרים אחרת, משתדרגים. זה חמצן מבחינת התפתחות המקצועית וכמובן גם הכלכלית: כשממלאים אולמות בחו"ל, היקף ההכנסות גדול יותר".

"הצלחת המחול היא השראה"

החשיפה הטרייה ביותר היא זו בתחום המוסיקה, שהתקיימה השנה בפעם הראשונה והוכתרה כהצלחה. ברק ויס, היזם והמנהל האמנותי, עבד במשך זמן רב עד שהתוכנית שלו לקיים אירוע כזה יצאה לפועל השנה עם יותר מ-40 אנשי תעשייה מרכזיים מרחבי העולם: מנהלי פסטיבלים והיכלי תרבות, עיתונאים ומפיקים מארה"ב ומאירופה, וגם ממדינות כמו קוסטה ריקה ואתיופיה. האירוע התקיים במשך שלושה ימים בצוללת הצהובה בירושלים ויומיים בלבונטין 7 בתל אביב, ובין היתר הופיעו בו ההרכבים של אלי דג'יברי, אבי לייבוביץ' ועומר קליין. במופע הסיום, בשבת בלילה, השתתפו אהוד בנאי ויאיר דלאל.

ויס, שמשמש מזה שש שנים המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז של תל אביב, פנה לפני כשנה לעמותת הצוללת הצהובה עם הרעיון. יחד הם התחילו לחזר על הפתחים ולהגיש בקשות לתקציבים ממשרדי הממשלה. "משרד החוץ היה שותף פעיל וטוב, וקיבלנו תמיכה גם ממשרד התרבות. נפגשתי גם עם ורדי, והוא עזר לנו להבין איך מעמידים את זה על הרגליים. ההצלחה של המחול הישראלי בעולם היא מקור השראה עבורנו", אומר ויס.

"הג'אז ומוסיקת העולם שעושים בישראל איכותיים באופן פנטסטי, והבנתי שאפשר וצריך לגרום לחשיפה משמעותית של האמנים שלנו בחוץ. יצרתי קשרים עם קולגות שלי באירופה ובארה"ב ולמדתי איך לבנות את האירוע. נעדכן דברים מסוימים בשנה הבאה, אבל אני חושב שהאירוע היה מוצלח, אפילו יותר ממה שציפיתי. כבר עכשיו הרבה דברים קורים מבחינת ההרכבים".

מה אתה יכול לספר על התוצאות?

"כ-15 הרכבים מתוך ה-28 שהופיעו אצלנו נמצאים בשלבים כאלה ואחרים של משא ומתן עם מנהלי פסטיבלים. ארבעה מנהלי מועדוני ג'אז בפאריס החליטו לערוך יחד שבוע ג'אז ישראלי בשיתוף עם שגרירות צרפת בישראל. המועדונים האלה נמצאים ברחוב אחד, שיתמלא בג'אז ישראלי למשך שבוע. הם יזמינו עשרה הרכבים שניגנו אצלנו. ברדיו המרכזי של מוסקווה שודרה סדרה של שלוש תוכניות על הג'אז הישראלי, ותוך חודשיים תתפרסם כתבה עלינו במגזין מוסיקת העולם החשוב בעולם, 'Songlines'.

"לכל אחד מהאנשים האלה יש קליקות - של מנהלי מועדונים, של מנהלי פסטיבלים, האמרגנים מדברים ביניהם. רוב האנשים הגיעו לישראל בפעם הראשונה, וברור לי שבשנה הבאה יהיו לנו מליצי יושר רבים ויהיה קל להביא אנשים מרכזיים. בסופו של דבר ההצלחה תיבחן לאורך זמן. חשוב ליצור המשכיות: שיהיה אירוע כזה פעם בשנה. המוסיקאים הישראלים יידעו לסמן אותו ביומן ואנשי התעשייה יידעו להגיע. כך יוצרים שיווק נכון".

התקציב הכולל של האירוע הגיע לכ-250 אלף שקל. 100 אלף שקל הגיעו ממשרד החוץ. המממן השני בגודלו היה מינהל התרבות, שתרם 37 אלף שקל. מחסויות עסקיות הגיעו 22 אלף שקל. לא פחות מרבע מהמימון - כ-67 אלף שקל - היה עצמי, מהתקציב השוטף של הצוללת הצהובה.

"סיבסדנו הרבה דברים בעצמנו", מסביר ויס. "זה סוג של סטארט-אפ תרבותי, וחשבנו שנכון להשקיע מהמשאבים שלנו. לא רצינו לעשות חלטורה, אלא להשקיע את מה שצריך. אני צופה ומקווה שבשנים הבאות המדינה תבין את החשיבות הגדולה שיש באירוע הזה, ותיישם את ההבנה הזו בתקציב שלנו בהתאם".

מה המשמעות הכלכלית של החשיפה עבור האמנים שמשתתפים בה?

"קשה מאוד להעריך. אפשר להניח שהמוסיקאים האלה יקבלו בהופעות בחו"ל עד 500 יורו לנגן, ומוסיקאים לא מוכרים יקבלו תשלום נמוך יותר. אבל זה נותן להם פריצה ועוד הזמנות, וקשה לכמת את השווי הכלכלי של זה.

"בכל מקרה מכניסים מפעילות בחו"ל יותר ממה שמקבלים בישראל, ולו רק כי יש רק שניים-שלושה פסטיבלים בכל נישה שיכולים לשלם סכום ראוי, בהתאם לשכר שמומלץ על ידי איגוד המוסיקאים - לפחות 850 שקל לכל מוסיקאי להופעה ו-600 שקל לכל חזרה. בדרך כלל התשלום על הופעות בישראל הוא אחוזים ממכירת הכרטיסים, וזה מסתכם בסכומים נמוכים יותר. ג'אז ומוסיקת עולם הם לא ענף שמושך קהל גדול בישראל, ולכן קשה למבצעים להתפרנס מאחוזים מהדלת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#